הבא: סימן ס"ט בענין המתאבלים עמו <<
יו"ד סימן ס"ח
קבורת אפר הנשרף
בענין אדם שציווה לבנו לקוברו כמנהג ישראל, והבן עבר על דבריו ושרף את גופתו ה"י, ועתה הביאו האפר לקבורה והח"ק מסרבים לקבור האפר.
אכן, דעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שלא לקבור אפר אדם שציווה לשרוף גופתו, וכמו שהאריכו בזה האחרונים, ובכללם מרן האחיעזר וכמש"כ (ח"ג סי' עב) "אבל אין לקבור בביה"ק של ישראל את השורפים לכתחילה משום שראוי לגדור גדר ולמחות ביד אלה המתנהגים בשריפת מתים למונעם מזה ולבלי לקוברם בבית הקברות של ישראל שלא יתפשט הדבר אצל אחב"י שזה באמת עקירה במצוות קבורה".
וכבר ציין האחיעזר כי הרב דאלטונה (כנראה מהר"מ לרנר) הוציא לאור בשנת תרס"ח חוברת בשם חיי עולם ובה קובץ תשובות מגדולי הדור שאסרו לקבור את אפר הנשרפים בבתי קברות של ישראל.
אמנם בנידון דידן שהנפטר ציווה לקוברו כדין, אלא שבנו המרה את פיו, ושרף רח"ל את גופתו הרי לכאורה אין לקנוס הנפטר בחטא בנו.
אלא דיש מקום לדון דבכלל באפר פקע חיוב קבורה, שהרי הקבורה הינה משום המצוה דקבור תקברנו, וגם יש בקבורה טעם של כפרה, ובאפר כבר כתבו האחרונים שמסתמא בכהאי גוונא ליכא מצוה ותועלת בקבורה (עיין בית יצחק יור"ד ח"ב סי' קנה, דברי מלכיאל ח"ה סי' קמ וראה עוד באחיעזר הנ"ל ובמלמד להועיל ח"ב סי' קיד). אולם אעפ"כ נותרה חובת הקבורה משום דכל הנקברין אפרן אסור ויש בזה איסור הנאה וצריכים קבורה מחמת מניעת תקלה. ולפיכך הורה מרן שליט"א דבכה"ג על רבני המקום לשקול אם אין בקבורת האפר ע"י הח"ק משום פירצה, ואם אין פירצה יקבר האפר בביה"ק של ישראל. (ועי' מה שדן בזה אאמו"ר זצ"ל בשו"ת מעמק הבכה סי' ב' ובשו"ת מגיא ההריגה סי' ט).