חושן משפט סימן ס"ט
פצויי פיטורים לאחר פטירה
מעביד שנפטר ועובדיו פוטרו מעבודתם, על פי החוק הנהוג במקומנו מחוייב עזבונו של המנוח בתשלום הפצויים לעובדים (במעביד פרטי, דבחברה אין נפק"מ בשאלה שהרי החברה לא מתה), ונשאל רבינו זצוק"ל אם אכן גם על פי דין תורה יכולים העובדים לתבוע את הפצויים מהיורשים.
והנה על אף דרבינו זצוק"ל היה מורה ובא כמה וכמה פעמים ברבים מהענינים הנהוגים בדיני העבודה, דאזלינן בזה בתר מנהג המדינה ודינא דמלכותא, הכא סבר דלא אמרינן כן, כיון דהמעביד נפטר ואינו יכול להתחייב עתה בשום חוב ממון, וא"כ אין היורשים חייבים בתשלום פצויי הפיטורין.
ולכאורה הטעם דאין כאן דינא דמלכותא הוא, מכיון שאין בזה הנאה למלכות ולא חשיב תקנת בני המדינה, להכי בדבר שהוא נגד דין תורה שאין לחייב את הנפטר, וכהא דפסק הרמ"א (ס"ס שסט) דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל. וכפי שכתב שם לעיל מינה, דלא אמרינן דינא דמלכותא לגבי שאין הבעל יורש את אשתו וכדו'. אלא דאכתי בעי טעמא למה לא נחייב ליורשים מצד אחר, דהנה כשאדם שוכר פועל לעבוד הרי כחלק מזכויות העובד וממשכורותו הוא החוב לשלם לו פצויים במקרה פיטורין, ולכן יכול העובד לחייב את המעביד להפריש עבורו הפרשות לקרן פצויים, דהיינו שהמעביד מתחייב לו מעתה לשלם לו פצויים במקרה של פיטורין, ואף דאם לא יפוטר לא ישלם לו, זה מחמת דלא נתקיים התנאי לבסוף, אבל עצם החיוב והשעבוד היה מעיקרא דעל כל שנת עבודה יש לו זכות ממון של תשלום לחודש עבודה (כפי המקובל), וכשלבסוף אכן פוטר, הרי נתקיים התנאי לבסוף וחייב לשלם לו כל מה שנשתעבד לו מעיקרא. ואם כן הרי אף שהתנאי נתקיים לאחר מיתה, מ"מ החוב כבר היה מחיים ואמאי לא נחייב את היורשים לשלם.
ומוכח מדברי רבינו זצוק"ל דס"ל דהחוב של פצויים לא חל כלל מחיים לא זכות ולא שעבוד, אלא דזכות העובד היא לדרוש מהמעביד לדאוג לכך שאם לבסוף יתחדש חוב של פצויים שיהיה לו מהיכן לשלמו, ולכן חייב עתה להפריש לקרן פצויים, אבל כשלבסוף פיטר את העובד הרי החוב חל בשעת הפיטורין, ואינו רק תנאי בעלמא אלא שעת החיוב, ומכיון שבשעת החיוב כבר נסתלק מן העולם ואינו יכול להתחייב שום חוב, אף יורשיו אינן חייבים כלל לשלם.
ונמצא מעתה, דבמקום שלא פוטר העובד, ומ"מ תובע העובד את ההפרשות לקרן פצויים, שיש שאמרו שהפרשה זו שייכת לעובד, שהיא מזכויות עבודתו ומתנאי שכירותו, לדעת רבינו זצוק"ל אין הדבר כן וכל ההפרשות הם של המעביד בלבד, דאין כאן אלא זכות העובד לחייבו לדאוג לו שיהיה לו מהיכן לשלם במקרה שיפוטר, אבל אין כאן שום שעבוד וחוב ממון כל זמן שלא פוטר, וממילא שכל ההפרשות שייכות למעביד.