הבא: סימן ק"נ עוד בענין צום יוה"כ לחולה סכרת <<
או"ח ב' סימן קמ"ט
חיבור חולה לאינפוזיה ליום הכיפורים
אודות ההנהגה בחולים בכלל (ובתוכם חולי סכרת) שיש להם אפשרות לצום אם יקבלו נוזלים ע"י אינפוזיה. וכידוע שכך נוהג מרן רבינו שליט"א רבות בשנים. הנני לבאר בקצרה דעת מרן שליט"א בזה.
בשו"ע או"ח (סי' תרי"ח סעי' ז-ח), כתב "כשמאכילין את העוברות או את החולה מאכילין אותו מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור וכו' ואם אמדוהו שאין השיעורין האלו מספיקין לו וכו' מאכילים ומשקים אותו כל צרכו". לכאורה יש לעי' דהא איירינן בחולה שיש בו סכנה דהאכילה היא רפואתו, ואדרבה, הזריז ה"ז משובח ושרי להאכילו כשיעור, ולמה אומדים אותו לאכילה בשיעורים (ועיין במ"מ פ"ב הי"ד מהלכות שבת). ואכן הרמב"ם בה' מאכלות אסורות (פי"ד הי"ד) הזכיר את הדין של פחות מכשיעור גבי מעוברת שחשקה בדבר איסור, ולא הזכיר את הדין של פחות מכשיעור גבי חולה ביוה"כ (בה' שביתת עשור פ"ד ה"ח). ולעומת זאת הרמב"ן בתורת האדם (בשער הסכנה), וכן הוא ברא"ש יומא (פרק שמיני סי' יג) ועוד ראשונים, ס"ל שגם בחולה יש דין שיעורים. והמחבר מסתברא דאזיל כשיטתם – "מאכילין אותו מעט מעט". ואילו ברמב"ם (פ"ב ה"ח וה"ט) כתב דמאכילין "עד שיאמר די" בהלכות יוה"כ, ואע"ג דס"ל להרמב"ם דפקו"נ הוי דחוייה ולא הותרה, מ"מ לא הצריך שיעורים. ויעוי' באפיקי ים (ח"ב סי' לב) שדן אם שבת ויוה"כ שוים לענין פקו"נ.
וידוע ומפורסם משמיה דהגר"ח שהורה ביוה"כ לחולה שיש בו סכנה לאכול בלא שיעור, ובחי' מרן רי"ז הלוי כתב בשם הגר"ח דלדעתו אין בדברי המחבר כנגד הוראה זו הואיל ויש הבדל בין אם החולה הוא כבר חולה שיב"ס "הרי יוה"כ נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו וכו' וכיון דשיעור שלם יותר טוב להחולה ממילא דגם זה בכלל פקו"נ שדוחה יוה"כ". לעומת חולה שעדיין אין בו סכנה רק שהרופא אומר שאם לא יאכל יכבד עליו החולי ויבוא לידי סכנה. והמעיין בדברי המ"ב ובביה"ל יראה שפשטות לשונם מורה שדברי המחבר הינם גם במקרה של חולה שאין בו סכנה שמשערים שאם לא יאכל "אפשר שיתגבר עליו המחלה ויוכל להיות שיבוא לידי סכנה" אבל ברור שלדעתם דברי המחבר נאמרו גם במקרה של סכנה, ולכן גם בחולה שיש בו סכנה מאכילים לשיעורים, אולם לדעת הגר"ח כפי שמבואר בדברי הגרי"ז דברי המחבר עיקרם בחולה שאין בו סכנה שחוששים שיבוא לידי סכנה, אבל בחולה שיש בו סכנה מאכילין כרגיל.
והנה גם הגר"ח שהתיר אכילה בלא שיעורים בחולה מסוכן, הרי בחולה שאין בו סכנה ורק עלול לבוא לידי סכנה, חייבים להאכילו רק בשיעורין. הגם שהאוכל שיעורין גם הוא עובר על איסור דאורייתא, דהרי פסקינן כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מה"ת (יומא עד ע"א) אף על פי כן אכילתו בשיעורים מצילה מאיסור כרת של יוה"כ. ומעתה אם אנו יכולים להציל אדם מאיסור דאורייתא שיחשב כמי שצם, כי החדרת אוכל ונוזלים דרך אינפוזי' אינה חשובה כאכילה ושתיה מה"ת ועיין שו"ת חתם סופר (או"ח סי' קכז) ואחיעזר (ח"ג סי' ס"א) ודובב מישרים (ח"ג סי' פח) ואכמ"ל. ואם כן הוא נחשב כצם ביוה"כ, מובן שעלינו לעשות כן. ומשום כך סבור מרן רבינו הגרי"ש אלישיב שליט"א שבמקרה שהחולה כעת איננו במצב של סכנה, אלא שחיישינן שמא יבוא לידי סכנה ולדעת הרופאים ניתן למנוע את הסכנה ע"י חיבור לאינפוזיה לקבלת נוזלים, ודאי שראוי שיתחבר לאינפוזיה בכדי לקבל את צרכי גופו שלא כדרך הנאתו. וכמובן שיש לעשות זאת באופן שלא יגרם ח"ו שום נזק רפואי.
אולם לעומת זאת כאשר החולה הינו כבר במצב של פיקו"נ – שמעתי מרבינו שבכה"ג אין צריך לחברו לאינפוזיה והוא יכול לאכול, (בלא אינפוזיה).
ותפילתנו היא שרופא כל בשר ירפא לחולי עמו ונזכה לעבדו בבריאות גופא ונהורא מעליא.