הלכות נתינת יד לאשה לשלום: אבן העזר סימן ס"ב

הבא: סימן ס"ג הנהגה הראויה למטפלות בילדים בנים בחינוך מיוחד <<

אבן העזר סימן ס"ב

האם מותר ללחוץ יד לאישה לשלום על פי ההלכה?

על פי ההלכה, באופן כללי, אסור לגבר ללחוץ יד לאישה לשלום, למעט מקרים חריגים מאוד ובדוחק גדול. איסור זה נלמד מהציווי 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו', המפורש על ידי חכמים כאיסור נגיעה באשת איש ובכלל עריות, גם אם אינה דרך חיבה. פוסקים רבים, כולל הרמב"ם, רבינו יונה, האגרת התשובה, החזון איש, והגר"מ פיינשטיין, מחמירים בעניין זה ורואים בנתינת יד איסור גמור, ואף יש אומרים שהוא בגדר יהרג ואל יעבור. גם במקרים של חשש עלבון או הפסד פרנסה, ההיתר נחשב לדוחק גדול ביותר, ורק בצנעא במקרים מסוימים של קרובות משפחה.

וכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי אות פ) "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו", כל קירוב בשר אסור כגון הנגיעה בידי אשת איש. ופי' לגלות ערוה כי הקירבה מביאה לידי ערוה, וכי תאמר בלבבך איפה נמצא בכתוב כי גדרה תורה גדר כי תאמר אשר אסרו מגע יד ליד להיות גדר לעבירה, נשיבך דבר, הנה במצוות הנזיר, אשר עיקר נזירותו פן ישתה וישכח מחוקק או יתעהו רוח זנונים, אוסרתו התורה מכל אשר יעשה מגפן היין, וכל זה לגדר הרחקה ממשתה יין". ובאגרת התשובה (ביום השני) כתב "ואסור ליגע בא"א בידיה ובפניה ובכל אבר מאבריה כפי התורה שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו". וכן היא הלכה בתורה שהקריבה הזאת היא הנגיעה בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה כדי ליהנות מן המגע, וזאת מן העבירות החמורות שבתורה".

ומה שמצאנו שאמוראים לא חשו לנגיעה בזמן שמחת חתן וכלה, מבואר בראשונים שא"א ללמוד מכאן, שלגביהם הוי ליה כשורא. וכבר כתב הסטייפלר מי הוא זה שיאמר זכיתי למדריגת רב שמואל בר רב יצחק או מדריגת עולא. ועי' בתוס' (סוכה מז ע"ב ד"ה כהן מניח ידו) מה שהביאו מירושלמי סוטה (ריש פ"ג) וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה ואין הדבר כאור (כעור), מביא מפה, ואינו חוצץ ומביא כהן זקן, ואפי' תימא ילד שאין יצר הרע מצוי לשעה. הרי דשאני זמן מועט מזמן הרבה. וגם בזה יש לחלק כמבואר שם, דהיינו דוקא בשעה שאין בה הרהור. (וראה מה שהאריך בביאור איסור קירבה מרנא ר' ישראל סלאנטר זצ"ל בכתב עת הפלס (תרס"א) בתשובה לחזק מי שביקש לעורר כנגד הפירצה של ריקודים מעורבים אנשים ונשים).

והנה לענין נתינת יד לשלום בין איש לאשה דעת רבותינו דאין מקום להתיר אפילו להשיב יד ואפילו כשאינו דרך חיבה, ומסתמא טעמם דעצם נתינת יד יש בזה דרך חיבה.

ובהיותי בזה העירני ידידי הרה"ג ר"ח אלבק שליט"א לדברי הפרי דעה (סו"ס קצה) שכתב ועכ"פ מוכח מכאן דנגיעה בערוה אפי' שלא בדרך חיבת ביאה עכ"פ אסור מדרבנן ולי"א אסור מן התורה. ולכן מכאן תוכחה מגולה על הנשים הסוחרות שדרכן כשמוכרים הסחורה בשעת גמר המקח עושים "האנד שלאק" עם אנשים זרים או עם עכו"ם. וכיון שאסורים להם והוי ערוה לגבייהו אסור להן ליגע ידה בידם ובפרט הוי קצת נגיעת חיבה ואקרובי דעתא. ובעקבות ההערה איני יכול להמנע מלהביא דבר שכתב הרב החסיד ר' מנשה בן חיים קעניג זצ"ל שהיה חבר הנהלת ביהמ"ד אמונת אי"ש בספר זכרונותיו "זכרונות רמב"ח" (עמ' 275) אודות יהודי בע"ב שהיה סוחר עם אחוזת נסיכים הסמוכה לעירם, והנסיכה הזקנה במקום היתה באה פעם אחת בשנה, ובביקורם במקום היה בעל הבית נאלץ ללחוץ ידה "הוא אכן הושיט ידו לנסיכה הזקינה בעת ביקורה בחנות אולם אחרי עזבה את החנות בעוד שכל הבנים והנכדים נוכחים הכה ידו ואצבעותיו על דלפק החנות עד זוב דם". (אין הדברים מובאים לפן ההלכתי – אלא להראות דמות דיוקנם של "בעל הבית" מהדור הקודם).

ועי' בקריינא דאיגרתא (מהדורה חדשה ח"א אגרת נח) במכתב לא' שמתחזק "וכנראה שהי' לך נסיונות עד שזכית ללמוד בישיבה על טהרת הקודש", וז"ל "וע"ד נתינת יד לאשה לא נמצא שום היתר כלל (זולת אמו), ואין לחוש כלל וכלל לבזיון של אותה פרוצה הנוהגת בהפקרות, וכדי שלא יהי' בזיון לעצמו, ראוי להשיב, אני כבר התחלתי לנהוג עפ"י השו"ע ואין מנהגי בנתינת ידיים וכיו"ב. ואין הקשיים בזה אלא פעם פעמיים ואח"כ הוחזק הדבר בעיני כל לדבר מובן, והבא ליטהר מסייעין אותו". ועוד כתב שם (ח"ב אגרת תכג) "ואומרים בשם מרן החזו"א זצללה"ה שאמר שזהו בדין יהרג ואל יעבור ככל אביזרייהו דעריות". ושם בהמשך "ומה שכתב דכי אשה מגישה מקודם איכא בזה משום מלבין ברבים אם לא יתן, ח"ו לומר כן דאפי' ודאי תתבייש ברבים אין בזה שום צד היתר וכו'". וסיים "במקרה שיהי' נמצא במצב בלתי נעים ע"י מניעת יד, יכול לומר לאשה שמסתמא אינה יודעת שיש בזה איסור אבל אסור הוא עפ"י תורה"ק".

ובדבר מה שכתב מרן הסטייפלר זצוק"ל שאומרים בשם מרן החזו"א זצוק"ל שהוא יהרג ולא יעבור, ראה בספר פאר הדור (ח"ג עמ' לט) בדבר בן תורה מאנגליה שסרב לתת לאמו החורגת יד, וסירובו גרם לרוגז בינה לבין אביו, ופנה לחזו"א לשאול מה לעשות והשיבו שזה חק ולא יעבור, איסור גמור.

מרן רבינו זצוק"ל נשאל האם רב אורתודוקסי הנוהג ללחוץ יד לנשים צריך להימנע מסידור קידושין. תשובתו הייתה כי למרות שרב כזה נוהג בפרהסיא שלא כדין, אין העת להילחם בדברים אלו כאשר ישנם דברים גרועים יותר, כמו מניעת רבנים קונסרבטיביים מלערוך חופה וקידושין. רבינו חשש שאם אותו מזכה הרבים יילחם גם בסוג רבנים אלו, דעתו לא תשמע כלל במאבק נגד רבנים קונסרבטיביים.

במקרה של אישה שומרת תורה ומצוות ממדינה רחוקה שחששה מעלבון או הפסד פרנסה אם לא תחזיר יד לשלום, רבינו לא הסכים להתיר באופן מוחלט. עם זאת, משמעות לשונו הייתה שבדוחק גדול מאוד, ייתכן שאפשר לדון בעניין. ייתכן שהקלות נשקלה בשל העובדה שהשאלה נוגעת לאישה המחזירה יד, וייתכן שנשים פחות נחשבות ל'בנות הרגשה' בהקשר זה, וכן אם מדובר בגויים. אך גם במקרים אלו, ההיתר נחשב לדוחק גדול.

לגבי נתינת יד לקרובות משפחה כגון אחות או דודה, הרמב"ם והשו"ע קובעים שחיבוק או נישוק עריות אלו, אף שאין הלב נוקפו עליהן, הוא 'מגונה ביותר ודבר זה אסור הוא ומעשה טפשים הוא'. עם זאת, רבינו אמר שבמקרה שאי מתן יד יגרום לפגיעה בקרובות המשפחה, אפשר להתיר זאת בצנעא.

ד. ובנתינת יד לאחת מקרובותיו כגון אחות או דודה, שכתב הרמב"ם (פכ"א מאסו"ב ה"ו) ובשו"ע (סי' כא ס"ז) ש"המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק אחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכו' הרי זה מגונה ביותר ודבר זה אסור הוא ומעשה טפשים הוא". אמר רבינו שבמקרה שאם לא יתן להן יד יפגעו אפשר להתיר בצנעא.