הבא: סימן כ"ד בדבר שידוך עם בן או בת הנדה ושידוך עם בת גר <<
אבן העזר סימן כ"ג
בירור בענין חזקת כהונה
בזמן העליה הגדולה מרוסיה היו שאלות בענין יחוסי כהונה ובחלק מהמקרים (כמו שהבאנו בסימן הקודם) הורה רבינו שיש לחוש לחומרא. ובנידון דלהלן שאלו לרבינו אם ניתן לומר שמוחזק בכהונה. ונקדים שורשי הדברים.
הנה ידוע מה שדנו האחרונים אודות חזקת כהונה בזמנינו וכפי שהביא הפ"ת (סי' ז סק"ב) דברי השעה"מ בשם המהרשד"ם (סי' רלה) דאפשר לכהן לישא שבויה בזה"ז משום דהוה ס"ס, ספק שאינו כהן ואם הוא כהן שמא היא טהורה. וכבר ציין שם דגדולי האחרונים חלקו על המהרשד"ם וכמש"כ בשו"ת מהרי"ט (סי' פה) דאלו שהוחזקו בכהונה חייבים ליתן להם מתנות כהונה וא"א לומר להם המוציא מחבירו עליו להביא ראיה שהוא כהן, אלא הרי הוא בחזקתו. נקטינן לדינא שכהני דידן הם כהני חזקה וראה מה שהאריך בזה בחזו"א (שביעית סימן ה).
אמנם הנידון בעולי רוסיה – היה שונה שהרי הגיעו בין היתר יהודים שהיו מנותקים שנים רבות מקהילות ישראל והם עצמם על סמך בירורים כאלו ואחרים טענו שהינם כהנים, והרי פסק השו"ע (סי' ג סעי' א) "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה עפ"י עצמו ולא יקרא בתורה, ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וכו', ואם נשא או נטמא לוקה". הרי לדעת השו"ע אין נאמן על עצמו לומר שהוא כהן אלא מדין שוייא אנפשיה חתיכא דאיסורא. ובהמשך (סעי' ב) כתב ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורים, עשו ביוחסין דאין ע"א נאמן (עי' ב"ש). והא דעל עצמו אינו נאמן האריכו אחרונים. ובחזו"א (אה"ע סי' ב סק"ד) כתב דאפשר דמן התורה אה"נ דנאמן, והא דאינו נאמן "משום שבח כהונה ואינו אלא מדרבנן", ובמקו"א הוסיף דאפשר שמצאו שבנ"א חשודים לאחזוקי נפשייהו בכהונה.
והרמ"א (שם) כתב די"א דע"פ עצמו "נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזה"ז שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה". והיינו דלא חיישינן לשיקרי לענין נ"כ וקרה"ת. אמנם פשוט לכאורה דגם להרמ"א כל שאינו יודע בעצמו בודאי שהוא כהן אלא דנראה לו כן מחמת כל מיני אומדנות, צריך לברר הדבר ע"י ע"א או שטרות כמבואר בסעי' ב.
ובהמשך (סעי' ו) הביא השו"ע דברי הרמב"ם (פ"כ מאסו"ב) "מי שבא ואמר כהן אני וע"א מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא ה"ז בחזקת אביו". וכבר האריכו האחרונים לבאר שיטת הרמב"ם אמאי בע"א שמעיד על אביו חיישינן שהוא חלל. וביארו דמשום מעלה עשו ביוחסין החמיר הרמב"ם בע"א. ועי' חלקת מחוקק (סק"ט) דכתב שדין זה "אינו מוסכם משאר פוסקים ובפרט בזה"ז שכל המשפחות בחזקת כשרות הם למה נחוש לחלל".
ולענינינו, השאלה שנידונה לפני רבינו זצוק"ל היתה כפי הרשום אצלי כדלהלן. בחור שעלה מרוסיה בא לשאול קמיה רבינו אם יכול לישא כפיו בהסתמך ע"כ שסבתו אמרה לו שהמשפחה נזהרה לא ליכנס לבית קברות. וע"ז השיב רבינו דלא חשיב בירור ואינו רשאי מחמת כן לישא כפיו.
לאחר זמן הגיע מכתב חתום מיהודי אחד שכותב שהכיר את הסבא או את האבא שהיה כהן, והיהודי כותב המכתב היה הולך אתו לביהכ"נ. והביאו הדברים קמיה רבינו אבל הועלו ספיקות בנאמנות המכתב. לאחמ"כ נתברר באופן ברור שהיהודי כותב המכתב היה מתגורר עם הסבא עד מלחה"ע הראשונה, שאז היה המעיד ודאי "גדול", ומעיד כאמור שהיה הולך עמו לביהכ"נ, ולא היה מידע ברור אם בזמן כתיבת המכתב היה שומר תו"מ. וכן לא היה בירור לגבי הורי הבחור לענין חללות. למרות הספיקות הנ"ל כששבו ושאלו לרבינו אודות בירור זה, השיב דעפ"י עדות זו יכול לישא כפיו.
ויש להתבונן דלכאו' לשי' הרמב"ם שהביא השו"ע בסעי' ו הרי כאשר יש ע"א על הסבא חיישינן שהנכד חלל.
ואולי הביאור בזה דנקט רבינו דמכיון שהיו כאן עוד אומדנות בזה אפשר לצרף פוסקים דפליגי על הרמב"ם וס"ל דעדות ע"א על הסבא מועילה גם לנכד. (ובפרט שאין עדותו על כשרות הסבא, אלא על כך שהסבא היה מוחזק בכהונה, ואולי גם נכלל בהא שכ' השו"ע "אבל אם הוחזק אביו כהן וכו' ה"ז בחזקת אביו", וה"ז מצטרף למה שהעידה הסבתא שנזהרו לא ליכנס לבי"ק).