הבא: סימן ק"יט הוראות בעניני שמיטת כספים <<
שביעית סימן קי"ט
בענין איסור לא תחנם
הנה בדבר התנגדות גדולי ישראל ל"היתר המכירה" וכמקובל בשם הנצי"ב בשו"ת משיב דבר, (יו"ד קונטרס דבר השמיטה, הגם שיש ספק אם דברים אלו נאמרו על ידו ואכמ"ל) דדומה בעיני למי שברח מן הדוב ופגע בו הארי, וכוונתו דהמתירים ביקשו להימלט מאיסור שביעית שהוא דרבנן ופגעו באיסור לא תחנם שהוא דאורייתא. ואמרתי בזה לכתוב מה שהורה מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל בענין לא תחנם.
נשאל רבינו, ע"י ת"ח גדול זצ"ל, שקיבלו בני המשפחה בירושה קרקע בארץ ישראל ואינם יכולים להשתמש בה ואף אינם מוצאים למוכרה אלא לגויים (דרוזים), ומציעים להחליפה עם הגוי בקרקע אחרת, האם עוברים בכך על איסור של "לא תחנם" – לא תתן להם חניה בקרקע.
א. איסור לא תחנם בישמעאלים
במסכת ע"ז (כ ע"א) מבואר שאסור למכור לנכרי קרקע או דבר המחובר לקרקע בארץ ישראל, משום שנאמר "לא תחנם" לא תתן להם חניה בקרקע. ונפסקה כן ההלכה ברמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ג) ובשו"ע (יו"ד סי' קנא סעי' ו-ז).
איסור נוסף קיים בנתינת מקום לנכרי לדור בו, והוא "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי", והרמב"ם בספר המצוות (ל"ת נא) כלל את איסור "לא תחנם" כחלק מהאיסור של "לא ישבו בארצך". ובהל' ע"ז (שם ה"ו) כתב הרמב"ם דהאיסור שלא להניח לגוי לדור בינינו (בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם) נוהג בכל גוי עובד עבודה זרה מלבד מי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח והוא הנקרא גר תושב, ואין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. משמע מדבריו דכשם שאיסור "לא ישבו בארצך" נוהג בכל גוי שאינו גר תושב, כמו כן איסור "לא תחנם" קיים בכל גוי שאינו גר תושב. אך הראב"ד (בהשגות שם) כותב שהפסוק הנ"ל נאמר לגבי ז' אומות, ועוד כתב הראב"ד שאינו שאין גר תושב לענין ישיבת הארץ תלוי בזמן שהיובל נוהג. והעולה מדברי הראב"ד דאף עתה כל שאינו עובד ע"ז ואינו בכלל "פן יחטיאו אותך לי" מותר להניחו לישב בארץ, ולפי הנ"ל דאיסור "לא תחנם" הוא חלק מהאיסור ד"לא ישבו בארצך", נמצא שלדעת הראב"ד מותר למכור קרקע לנכרי שאינו עובד ע"ז. וא"כ ישמעאלים שאינם עובדים ע"ז מותר למכור להם קרקע.
אמנם בספר תורת יהונתן שחיברו מהר"י אבעלמאן (הרב מביאלסטוק, שעליו כתב מרן החזו"א בשביעית סי' ג סק"י ש"הרבה גופי תורה נתפרשו על ידו") כתב (בפ"ח) דאף לדעת הראב"ד דאין דין גר תושב לענין ישיבת הארץ תלוי בדין יובל, מ"מ זה ודאי שצריך שיקבלו עליהם ז' מצוות בני נח, וכל שלא קבלו עליהם אין להם דין גר תושב ואסור ליתן להם חניה בקרקע. והוכיח כן מדברי הכפתור ופרח (פרק י) לגבי ישמעאלים, דכיון שאינם עובדים ע"ז מותר להשכיר להם בתים שהרי אינו עובד ע"ז ואין חשש שיכניסנה לשם, אבל למכור להם בתים או שדות אסור משום "לא תחנם". אך ראה בספר מזבח אדמה (יו"ד סי' קכא ס"ח) שדחק בלשון הכפתור ופרח דמה שאסר למכור להם בתים משום "לא תחנם", הכוונה היא לגויים עובדי ע"ז, והסיק שם המזבח אדמה שמותר למכור לישמעאלים. (יצויין כי בנידון דידן, מדובר בדרוזים וראיתי שכמה ממחברי זמנינו כתבו שאינם עובדי ע"ז ולפ"ז לדעת המזבח אדמה גם להם מותר למכור).
כמו כן יש שרצו להקל בדין מכירה לישמעאלים, מהא שפסק הטור (חו"מ סי' רמט ס"ב) שאסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה, וכתב שם הב"י דמה שכתב הטור "עובד עבודה זרה" לא בא למעט ישמעאלים, אלא למעט גר תושב שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, אבל שאר גויים כולם דין אחד להם. והב"ח שם הק' על דבריו דא"כ למה כתב הטור לשון זו של עובד ע"ז ונתן מכשול שיבואו לומר דישמעאלים אינם בכלל. ורצו ללמוד מדברי הב"ח שהוא חולק וסובר בדעת הטור שאיסור לא תחנם ליתן להם מתנת חנם אינו נוהג בישמעאלים. אלא שעתה נתברר ששלטה בב"ח יד הצנזור, והושמט קטע גדול מדבריו שבו מיישב הב"ח את קושייתו, ומתרץ שהטור כתב לשון זו של עובדי ע"ז מחמת קפידת הגויים שלא יכתבו שם גוי שלא לכבוד, ולכן הסירו מילת גוי וכתבו במקומו עובד ע"ז, אבל הנוסחא האמיתית היא אסור ליתן מתנם חנם לגוי (נמצא כן בספרים משנות הדפוס המוקדמות קודם שנפלה עליהם גזירת הצנזורים שר"י, שהחליפו המדפיסים מדעתם מילים גוי ונכרי לעובדי ע"ז, ראה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונה שנדפס בשנת שי"ז). העולה מכאן שאין חולק בזה בין רבותינו הראשונים שאף ישמעאלים בכלל איסור "לא תחנם", ואין היתר למכור להם קרקעות.
ב. מכירה לגוי בשעת הדחק
ובשנים קדמוניות נשאל מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל אודות שכונה בא"י שנעזבה מיהודים וכל דייריה גויים, ויש ליהודי בה דירה אחת, אם יכול למוכרה לגוי, שאין יהודי חפץ לקנות דירה במקום זה.
ולכאורה בדבר זה היה מקום להקל על פי דברי הכפתור ופרח (פרק י) שכתב שאדם שיש לו דירה בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגויים, כי הוא מתירא שהגויים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. ומה שאסרו חז"ל למכור להם בתים הם במקום שלא נתקיימו התנאים הללו. ומשמע מדברי רבינו אשתורי הפרחי שבמקום הפסד ממון מותר למכור בית לגוי. אלא שכבר העידו בשם החזו"א (ראה בהערות לספר כפתור ופרח מהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות) שהעמיד את דברי בעל הכפתור ופרח באופן שאם לא ימכור את הבית לא יהיה לו מזון לצורך מזונותיו והוי ספק פיקוח נפש. וכך מפורש הוא בספר הל' ארץ ישראל (המיוחס לבעל הטורים) הל' קדושת הארץ (סעי' ו) שאם הוא עני וצריך הדמים ואין ישראל רוצה לקנותו, מותר למכרו אף לגוי שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ולכן בנידון זה, כל עוד שלא הגיעה חומרת מצבו לכך, אין כאן היתר למכור.
אמנם היה מקום לדון מצד אחר עפ"י מה שכתב בספר תורת יהונתן (סוף פרק ז), דממה שכתב הרמב"ם שם דהאיסור ליתן להם חניה בארץ הוא משום שאם לא יהיה להם קרקע תהא ישיבתן ישיבת עראי, יש ללמוד דאם יש כבר לנכרי קרקע מקודם לכן מותר למכור להם קרקע אחרת, דאין כאן תוספת קבע אחרי שיש לו כבר קרקע. אמנם סיים שם שאין ברצונו לחדש הלכות שאין להם רמז בדברי הראשונים, וצ"ל כיון דעל ידי הקרקע שהוא מוכרה לו תהא ישיבתו יותר בקבע, אסור. וכן כתב בחזו"א (שביעית סי' כד סק"א) דאין חילוק בין אם כבר יש לגוי קרקע בארץ או לא, דבכל בית ושדה שמור להם הרי הוא נותן חניה לגוי בקרקע זה. ואף אם היה מקום להסתפק, סתימת המשנה והגמ' והפוסקים מכרעת שאין חילוק. ואכן כן הורה מרן הגריש"א זצוק"ל לשואליו לאסור גם בשעת הדחק מכירת דירה או קרקע לנכרי אפילו ישמעאלי – ולא חילק להקל אף בגוי שיש לו קרקע. והתיר להשכיר את הדירה כיון שאינו שדה, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קנא ובט"ז סק"ו), ואע"פ שאין משכירים לבית דירה (סעיף י) כבר כתב הרמ"א דנהגו להקל.
ג. בדין חליפין עם גוי
ובנדון השאלה דאתא קמן, כבר כתבנו שלהלכה אסור למכור אף לגוי ישמעאלי, אלא שיש לדון שחליפין אינו בכלל האיסור, וכמו שהביא בשו"ת זכר שמחה (סי' רטו) את תשובת בעל התורת חסד מלובלין, שדן בענין מכירת בית שנקנה עבור בית חולים לאנשי ירושלים ונמצא לבסוף שאינו יכול לשמש למטרתו מכמה טעמים, ונשאלו גדולי ירושלים אם מותר למוכרו לנכרי ובכסף שיתקבל יקנו קרקע אחרת עבור בית החולים. ובעל התורת חסד אסר את המכירה, אמנם כתב שם שאם יעשו זאת על ידי חליפין של קרקע בקרקע מותר. וביאר טעמו שאם היה כתוב בקרא לא למכור לנכרי, היה אסור אף בחליפין שהם בכלל מכירה, אך בקרא כתיב "לא תחנם" ודרשינן לא תתן להם חניה בקרקע, וטעם האיסור כתב הרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ד) שאם לא יהיה להן קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, ולפי זה בחליפין שהיה לנכרי ישיבת קבע בקרקע מקודם לכן, מותר. ובנידון זה דן הדובב מישרים (ח"ג סי' א) ואחרי שנסתפק בגדרי לא תחנם, כתב דדברי שר התורה הנ"ל אין צריכים חיזוק.
אמנם כידוע מרן החזו"א ס"ל דאף חליפין נאסרו, וכמ"ש הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצוק"ל (ראה מוריה שנה יט גליון י-יב, דרך אמונה סוף ח"ג מכתבים ממרן זצוק"ל) ששאל למרן החזו"א אודות כן והשיב לו מרן זצוק"ל: "אינני מוצא היתר למכירת המגרש, לא לאינו יהודי ולא לישראל חשוד למכור לאינו יהודי, לא בכסף ולא בחליפין". עכ"ל. ועוד הוסיף לו בעל פה, שאין מחליפין מצוות על עבירות, ואף שמצוה לגאול קרקע בארץ ישראל מנכרי, אבל לא על ידי עבירה שנותנים לו קרקע אחרת בארץ ישראל.
ובנידון דידן הורה לי מרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל להשיב לאותו שואל ת"ח, שלדעתו בשעת הדחק יש להתיר להחליף קרקע בקרקע עם נכרים, ובלבד שהגוי לא יקבל ח"ו יותר קרקע משהיתה לו קודם לכן.
וזאת תורת העולה לדעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.
א. אין שום היתר למכירת קרקע לגוי אפילו ישמעאלי, אפילו בשעת הדחק, ואפילו בזמן שיש לאותו גוי קרקע אחרת.
ב. בשעת הדחק סמך מרן רבינו זצוק"ל להתיר חליפין – וכמ"ש התורת חסד.
