שביעית סימן פ"ה

הבא: סימן פ"ו קריאת גדולי הפוסקים שליט"א למען אוצר בי"ד <<

שביעית סימן פ"ה

בענין אוצר בי"ד – פתיחה

הנהגת אוצר בי"ד, הינה בזמנינו מיסודות שמירת השביעית לבן עיר ולבן כפר אשר נתכוננה ע"י גדולי ההוראה האחרונים וראש להם מרן החזו"א זצוק"ל, אשר ראה באוצר בית דין דרך לאספקת תוצרת חקלאית בלא חשש איסור סחורה ובלא איסור קצירה כדרך הקוצרים, ובנוסף לכך אפשרות לחזק חקלאים שומרי שביעית, שיוכלו להתפרנס בהיותם שליחי ביה"ד לביצוע המלאכות המותרות בשליחות בית הדין, ולחלק תוצרת שביעית משולחנו של מקום לאחינו בני ישראל.

חיזוק אוצרות בי"ד כהלכה חיזק את שמירת השמיטה במגזר החקלאי. לא עוד איכר בודד השומר שמיטה ומתמודד עם שאלות קיום יומיומיות, אלא החקלאים הופכין להיות שלוחי הכלל כשליחי בית הדין, ולהביא לציבור את תנובת הארץ שהפקירה בורא עולם בשנת השמיטה. מי שראה שמחתם של  חקלאים שומרי שביעית בהיותם שותפים למצוה זו, אינו זקוק לשכנוע כדי להגיע למסקנה כי כל הרוצה לחזק שמירת שמיטה בארץ הקודש ולהוסיף שומרי שביעית מחויב לחזק אוצרות בי"ד המנוהלים כהלכה.

הנה כבכל נושא יש להבחין בין תכלת לקלא אילן, וכמו שצריך לחזק אוצרות בי"ד המנוהלים כהלכה יש להתנגד בכל תוקף לאוצרות בי"ד שמנוהלים שלא כהלכה.

ואין כאן המקום להאריך, שאוצר בי"ד שמהוה מסוה להיתר המכירה או אוצר בי"ד שאין ביה"ד נוהג כהלכה, לא במלאכות ולא בדרכי החלוקה, יש להמנע מנטילת פירותיו, וראוי לקיים סורו מאוצרות בית דין אלו. הלא על אלו והדומים להם כתב הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"א ה"א) מצות עשה איכא לידע הסימנים שמבדילין בין בהמה וחיה ועוף וכו' שמותר לאוכלן ובין שאין מותר לאוכלן.

ומאידך מה שראיתי לא' ממחברי זמנינו שכתב כי אוצר בית דין חייב להחמיר שלא יקבלו תשלומין על שום דבר, חוץ מאותם פירות שבלי הריסוס היו נרקבים, או שלא היו ראויים למאומה כמו אתרוגים וכה"ג, שבהם נראה להתיר לקחת שכר על עבודתם. לא שמענו כזאת מרבותינו זצוק"ל ואדרבא ראינו עד כמה החשיבו המצוה של סידור אוצר בי"ד כהלכה, וממרן הגרח"ק שליט"א שמעתי בהזדמנות מסוימת שפירט שמות חשובי העיר בני ברק ותלמידי מרן החזו"א שעסקו בדבר. ואכן סדרי אוצר בי"ד הנוהג כהלכה, נקבעו ע"י מרנן גדולי הדור, ולהלן נפרט בזה מהוראות מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל.

[ואגב, מה שאותו מחבר כותב כי דווקא באתרוג ניתן לעשות אוצר בי"ד מכיון שחידש שפרי שאינו שווה בלא עבודה ראוי לקחת שכר על עבודה – אין כאן המקום להאריך שיתכן ובזה חמיר טפי – וראה מ"ש להלן בענין אוצר בי"ד של אתרוגים].

ולמותר לציין כי כל דברינו להלן הינם אודות אוצרות בי"ד שמנוהלים כהלכה, ומכיון שהלכות אוצר בי"ד לא פורטו בספרי הפוסקים הקדמונים דבר דבור על אופניו, ראינו לנכון לקבץ את הוראותיו המפורטות של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אודות ניהול אוצרות בי"ד כהלכה. ואמנם הענין שאין להלכות אלו "שולחן ערוך" הביא לכך שרבותינו פוסקי הדור נחלקו בהלכות אלו, אעפ"כ היתה דרכו של מרן רבינו זצוק"ל שכל שבית הדין נוהל כהלכה (גם אם בהלכות מסוימות סבר מרן רבינו זצוק"ל אחרת משאר הפוסקים) הצטרף ואף יזם פעילות לעידוד חלוקת התוצרת ונטילתה על ידי יהודים יראים ושלמים. ולדוגמא בשנת תשמ"ח כתב מרן עם שאר גדולי הפוסקים מרנן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל ולהבחל"ח הגרש"ה ואזנר שליט"א (כאשר מרן הגר"נ קרליץ שליט"א נטל ע"ע את העול של ניהול אוצר בי"ד בכרמי יין כהלכה), לקרוא לציבור ליטול "בשמחת הלב ובעין יפה מיץ ענבים ויין שיוצר בהשגחת ביה"ד, כדי שיוכל ביה"ד לעמוד בכל ההתחיבויות לשליחי ביה"ד ולבצר בזה חומת השמיטה בארץ הקודש".

ובטרם נפן לעסוק בהוראותיו של מרן בענין זה, נקדים יסודות הדברים של אוצר בי"ד.

א. מקור דין אוצר בי"ד הינו בתוספתא (ריש פרק ח דשביעית) "בראשונה היו שלוחי בי"ד יושבים על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלים אותן ממנו ונותנים לו מהן מזון ג' סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר, הגיע זמן תאנים שלוחי בי"ד שוכרין פועלים ועודרים (נוסח הגר"א ואורין) אותן ועושים אותן דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, הגיע זמן ענבים שלוחי בי"ד שוכרין פועלים ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר, הגיע זמן זיתים שלוחי בי"ד שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו, הגיע זמן שעת הביעור וכו' ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור".

המעיין בתוספתא רואה כי בי"ד היה פעיל בשני דרכים, דרך אחת – נטילת תוצרת עודפת וחלוקתה כדין, והדרך הנוספת שכירת פועלים לאיסוף תוצרת, ועל זה נתווסף דינו של רבי שמעון שאוכלין מן האוצר אחר הביעור.

והנה על הדין הראשון שבו שליחי בי"ד מותירים בידי כל אחד רק מזון ג' סעודות, נאמר בתוספתא "בראשונה" כלומר בתקופה מסוימת. ובחסדי דוד פירש שני פירושים, "אפשר דבראשונה היינו בזמן שהיו הרבה חשודין על השביעית הוצרכו לתקן דבר זה ואח"כ אכשור דרי ולא היו כל כך חשודין", הרי דלדעתו תקנה זו שבית דין נטל תוצרת שכבר זכו בה המלקטין היתה לזמנה. ובפירוש השני כתב החסדי דוד דליטול תוצרת ממי שזכה בה הקפיד בית דין לעשות כן בראשונה כאשר שביעית נהגה מן התורה. לפי שני הפירושים חלק זה של התקנה נהג רק בימים הראשונים. לכן עיקר הלימוד מהתוספתא מתייחס לשני הדינים האחרונים.

והנה מצאנו לחבל ראשונים שהביאו את דברי התוספתא ה"ה הר"ש והרא"ש בפי' למשנה (פ"ט מ"ח), הרמב"ן עה"ת (ויקרא כה, ז) ואף הראב"ד (פ"ז משמו"י ה"ג) הזכיר ענין האוצר בי"ד בהקשר לביעור. וראה בשו"ת הרשב"ש (לבן התשב"ץ סי' רנח). אלא שברמב"ם לא הוזכרו שני הדינים העולים מדברי התוספתא, לא דין קצירה ע"י שלוחי בית הדין, ולא את הפטור מדין הביעור של הפירות הנמצאים באוצר בי"ד. לגבי דין הביעור עמד על כך הרדב"ז (בפ"ז ה"ג) דהשמיט הרמב"ם הל' זו "לפי שאינה הלכה, א"נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם בי"ד אוצרין ומחלקין וכתב משנתינו כצורתה". הרי דלדעת הרדב"ז בתירוץ השני אף הרמב"ם ס"ל להא דתקנת אוצר בי"ד אלא דמכיון שמציאות של אוצר בי"ד לא נתקיימה בכל המקומות העדיף הרמב"ם להביא את המשנה אודות ביעור ולא להזכיר את הדין של ר"ש שניתן ליטול מאוצר בי"ד אחר הביעור.

וראה מה שכתב בחוט שני (שביעית עמ' שמה) לבאר דברי הרדב"ז בתי' הראשון שכוונתו באומרו "לפי שאינה הלכה" היינו שהתוספתא היא עצה טובה ולא הכרח הלכתי לנהוג כן ולפיכך לא הביאה הרמב"ם.

אמנם אחד מגדולי האחרונים הר"ש סירליאו, כתב (פ"ט ה"ח) דדברי התוספתא עוסקים בפירות שישית, דלדעתו לא יתכן שהברייתא עוסקת בפירות שביעית, דהרי הפעולות המוזכרות בברייתא, לדוגמא, דריכת ענבים בגת, אסורות בפירות שביעית כמפורש במשנה (פ"ח מ"ו). ומאידך כבר תמה החזו"א (סי' יא סק"ז) על מסקנתו של הרש"ס להעמיד התוספתא בפירות שישית שהרי איתא בתוספתא שבית דין היו נוטלין הפירות ממי שהביאו לעיר, ואיך יתכן שבי"ד יגזול פירות שישית ממי שזכה בהן כדין, ועי"ש מה שהקשה עוד. ומשום כך הכריע החזו"א "ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים ז"ל דאיירי בשל שביעית וכשהן ביד בי"ד מותר לדורכן בגת ופטורים מן הביעור".

בדברי החזו"א מצאנו שני מהלכים להסברת הפעילות של ביה"ד. במקום אחד (שביעית סי' יב סק"י) מבאר מרן החזו"א שאיסור קצירה ובצירה שמהותו שלא יקצור כדרך הקוצרים, הינו דוקא בבעלים, ומכיון שכך מותר לבי"ד שאיננו הבעלים לבצע את מלאכת הקצירה והבצירה כדרך הקוצרים. ואילו במקום אחר (סי יא סק"ז) שם דן החזו"א בשאלתו של הרש"ס (שהובאו דבריו לעיל) היאך הותרו מלאכות דאורייתא ע"י שלוחי הבי"ד, מתרץ החזו"א "ולאו קושיא היא כלל שכבר פירש הרמב"ן דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא ועיקרו שלא יבואו לידי שימור ואין אזהרה אלא על הבעלים או מי שזכה מן ההפקר, אבל שלוחי בי"ד שעושין בשל הפקר לצורך הציבור שרי". ונראה שבשני המקומות נתכוון החזו"א לדבר אחד ועיקרו הוא שפעולת הקצירה ואף הפעולות שאחריה, כגון דריכת ענבים בגת או זיתים בבית הבד, מותרות להיעשות ע"י שלוחי הבי"ד משום שאיסורים אלו הינם מדרבנן, שהרי קצירה שלא על ידי הבעלים איננה אסורה מדאורייתא ולכן הותרה בבי"ד וגם הדריכה בגת ושאר הפעולות שנעשות לאחר הקטיף איסורם הינו מדרבנן ולכן לשלוחי בית דין מותר לעשותם.

והנה המתבונן בדברי מרן החזו"א בגדרי איסור קצירה ובצירה (שזו המלאכה שהתוספתא מתירה לשלוחי בית דין) ימצא מזור לקושיא הנוספת אודות השמטת הרמב"ם לדין הקצירה, דאכן לפי הסברו של החזו"א בגדרי איסור קצירה – אין בתוספתא חידוש דין אלא עצה טובה ונפרש הדברים. החזו"א (סי' יב סק"ו) דן בדבר קצירת שדה ע"י שליח וכתב "והנה בין לענין לאו דאורייתא הנוהג בבעלים, ובין לענין שבות הנוהג בכל אדם, אין נפקותא אם עושה בעצמו או עושה על ידי שליח שאין צריך כאן דין שליחות וכו'. וה"נ כששלוחיו קוצרין לו כל שדהו ורצונו להחזיק לעצמו הכל הרי עבר בלאו דלא תקצור כדרך הקוצרין והלכך אין נפקותא אם עושה ע"י ישראל וכו', ואפי' ע"י קוף". הנה לדעת החזו"א מעשה הקצירה אינו האיסור, שאם לא כן היכן מצאנו שראובן יעשה מעשה עבירה ושמעון יחשב כעובר העבירה, אלא מוכח דלדעת החזו"א הקצירה היא תנאי באיסור, והאיסור הוא כלשון החזו"א  "התכלית של זכייתו בכל קציר שדהו", ומעתה פשוט שאם בית הדין שולחי הקוצרים אינם הבעלים ואין כוונתם כלל לזכות בדבר לעצמם, לא עברו שום איסור לא דאורייתא ואף לא דרבנן, ואין צורך להיתר מיוחד. ומשום כך לא הוצרך הרמב"ם להזכיר בפסקיו היתר של קצירה ובצירה באוצר בי"ד.

ב. כפי שמבואר בתוספתא בית הדין שוכר פועלים לצורך הבצירה ושאר העבודות, אבל לא נתבאר בתוספתא מהיכן היה ביה"ד גובה את הוצאותיו. ומסתבר שכאשר מדובר בבי"ד שהינו ביה"ד של העיר (כפי משמעות התוספתא, שמשום כך היתה יכולת ביד שלוחי בית הדין להפקיע את הפירות מהבאים לעיר) הרי אותה קופה של הציבור שמממנת את כל הוצאות הבי"ד מימנה גם את ההוצאות בחלוקת פירות שביעית לתועלת הציבור. וכפי הנפסק בהלכה (טור ושו"ע חו"מ סי' ט) שהוצאות הבית דין ושכר הדיינים מוטל על הציבור לעשות קופה ולגבות מהם כדי צורך בית הדין. ובנוסף לכך מתיאור פעילות הבי"ד עולה, שביה"ד החל לעסוק בנושא סמוך לזמן הקטיף.

בבוא מרן החזו"א להסדיר נוהלי אוצר בי"ד בזמנינו, הי' פשוט לו (כמבואר לעיל) ששלוחי בי"ד יאספו את כל התוצרת כדרך שאוספים תוצרת בשאר שנים, הואיל ולשלוחי בי"ד שקוטפים את התוצרת החקלאית לתועלת הציבור אין בכך אפי' איסור דרבנן. עוד הכריע שאת הוצאות בית הדין יגבו מציבור מקבלי התוצרת החקלאית. זו גם היתה הכרעתם של גדולי ירושלים באוצר בי"ד שנוהל על ידיהם בשנת תע"ר. אלא שבספר בטוב ירושלים (להגאון רב"צ ידלר זצ"ל) נכתב שחלוקת הפירות היתה בלא משקל, בעוד שלדעת מרן החזו"א מכיון שבי"ד אינו סוחר בפירות שביעית אלא מחלק תוצרת וגובה הוצאות, אין שום מניעה, לגבות את ההוצאות לפי מידה מנין ומשקל, ואכן בשטר אוצר בית דין שנכתב במחיצת החזו"א הוסיף החזו"א בכי"ק (בסעי' ז) כי הגביה תהיה מאותם שיקחו את הפירות, לכל מדה ומשקל כפי שיעלו ההוצאות. וראה להלן שנתבאר ענין זה.

בנושא אחד הסתפק מרן החזו"א, והוא, האם תקנת ביה"ד היתה רק לפעולות של קטיף וקציר וחלוקה של פירות שביעית כפי הלשון בתוספתא, וא"כ כל פעולה שיבצע מי משלוחי ביה"ד בשלב מוקדם יותר לא יוכלו לגבות את ההוצאות ממקבלי הפירות, ולדוגמא אם ביה"ד ישלח בשנה השישית לזרוע ירקות, וכן ישקה אותם במקום הפסד בשנה השביעית, או שיבצע פעולות נוספות שהינם מותרות מצד הלכות שביעית ואח"כ יקטוף את הפירות לחלוקה, יוכל ביה"ד לגבות רק את ההוצאות מהקטיף ואילך. או שיתכן והתוספתא מזכירה את נושא הקטיף הואיל וזה היה הנידון שם אבל אין מניעה שבי"ד ישכור פועלים לכל שלבי הגידול לתועלת הציבור (כמובן תוך כדי פיקוח שהשליחים לא מבצעים פעולה אסורה), וגם את הוצאות פעולות אלו יגבו מציבור מקבלי הפירות.

והנה מעיון ברישומים שנעשו ע"י רבני הישובים בשנת תשי"ב נמצא שמרן החזו"א הסתפק מאד בדבר, ראה לדוגמא בספר נתיב השמיטה להרב מנתיבה זצ"ל (עמ' עז-עח) וכעין זה בדפים שנותרו מהרב מבני ראם הגה"צ ר' נחמיה כהנא מספינקא זצ"ל, ובמקום אחד אף מובא דגם אחרי שהשיב לשואל שמותר לבי"ד לפעול לתועלת הציבור אף לפני הקטיף, לאחר מכן חזר ונסתפק בדבר.  ולפי העתקת דברים שהעתקתי בזמנו מצילומי דפים של הרב דבני ראם הגה"צ ר"נ  כהנא זצ"ל, נכתב בשם מרן החזו"א דהתיר לגבות הוצאות שהיו בשנה השביעית, ולגבי ערב שביעית הסתפק. אולם מסקנת הדברים הלכה למעשה היא כפי שכתב בדרך אמונה (פ"ו ס"ק יט) דמנוסח שטר אוצר בי"ד שנכתב במחיצת החזו"א רואים שהתיר לקחת ההוצאות גם עבור המלאכות שקודם קצירה, וציין בצהה"ל (ס"ק מ"ח) לספר ארחות רבינו (ח"ב עמ' שנ"ז) שכן היתה אף דעת מרן הסטייפלר זצ"ל.

יש להדגיש שאף שכך המנהג שמותר לגבות את ההוצאות עבור המלאכות שקודם הקטיף, היינו דוקא כאשר ביה"ד שכר את הפועלים להיות שלוחם, אבל במקום שהפועל ביצע את המלאכה בלא שהוא שליח הבי"ד, אין ליטול כסף מהציבור עבור ביצוע פעולה זו. ואכן, כבר נתפרסם מכתבו של הגאון הגדול רח"ש גריינימן שליט"א, להגאב"ד דקוממיות זצ"ל להקדים מינוי השליחים "כי כל איחור ימנע ממנו שכר טרחתו" (נדפס גם במבוא לשביעית עמ' 351, ובמשפטי ארץ עמ' 283).

וכן גם הורה מרן רבינו זצוק"ל במכתבו אודות אתרוגים (קובץ תשובות ח"א סי' רלא אות ה) "בענין אוצר בי"ד, לפני שהוא משקה את פרדסו יציע הדבר לפני בית דין, ובית הדין ימנה אותו כשלוחם להוציא ההוצאות על המים, ואח"כ יגבה מהפירות".