'הבא: סימן פ' ביעור פירות שביעית בפני אשה ובפני ג <<
שביעית סימן ע"ט
נוהג אחב"י יוצאי ספרד בביעור
הנני במענה על שאלתך לברר דעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אם על אחינו בני ספרד לנהוג בדין ביעור בשביעית כשיטת הרמב"ם שצריך בזמן הביעור לבער בפועל את הפר"ש מן העולם. או דיכולים לנהוג בזה כשיטת הר"ש והרמב"ן דבהפקר סגי.
כידוע, שיטת הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה,ז) דביעור הוא הפקרת הפירות לכל אדם. ואילו דעת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) שביעור הוא איבוד וכלוי הפירות מן העולם. ובכסף משנה שם הביא את שיטות החולקים על הרמב"ם, וכתב בשם המהר"י קורקוס שכדאי הם הגאונים ההם לסמוך עליהם שביעור הוא הפקר בלבד. וראה בחזו"א (סי' כה סק"ה) שהביא מכאן הוכחה לכך שמרן הב"י פעמים שהכריע דלא כהרמב"ם גם במצוות התלויות בארץ, ומשום כך אין מקום לומר כלל והנהגה לבני ארץ ישראל ולבני ספרד לנהוג בכל דיני המצוות התלויות בארץ כדעת הרמב"ם
בספר אור לציון להגרב"צ אבא שאול זצוק"ל (שביעית פ"ג עמ' נה) כתב "בני ספרד יש להם לילך אחר הוראת הרמב"ם שמצות ביעור היינו שריפה או איבוד מהמעולם כמש"נ בספר אור לציון תשובות ח"ב במבוא הספר ענף ד' אות א, שיש לבני ספרד לילך אחר הוראות הרמב"ם במקום שמרן לא גילה דעתו עי"ש". ושב והניף ידו בתשובות (ח"ג בדיני ליל הסדר פט"ו שאלה ה) בענין השאלה של קיום מצות ד' כוסות ביין של שביעית וכתב "תשובה, זמן ביעור יין של שביעית הוא בפסח של שנה שמינית וע"כ יש לבער יין זה לפני הפסח ולשייר רק כשיעור שלוש כוסות בשיעור רביעית לכ"א מבני ביתו לליל הסדר", דהיינו דמלבד שיעור זה חייב לבער מן העולם את כל היין בערב הפסח.
ובמבוא (לח"ב שם) כתב "במקום שמרן לא גילה דעתו יש לבני ספרד לילך אחר הוראות הרמב"ם, והיינו טעמא שהרי עד זמן מרן היה המנהג לילך אחר הוראות הרמב"ם וכו' ואף לאחר שקבלו את הוראות מרן הבית יוסף, מ"מ בדברים שמרן לא גילה דעתו בהם אזלינן בתר הוראות הרמב"ם".
וכבר הובא לעיל דדעת מרן החזו"א אינה כן, וכמו שהאריך בשביעית (סי' כג סק"ה) ותורף דבריו שאכן היו זמנים שנהגו עפ"י הרמב"ם, אבל מפני הבלבול שהעיירות חרבו וחזרו ונתיישבו נתבטל הדבר, שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים. ובהמשך דבריו כתב "ואחרי שחדל המנהג סמכו הפוסקים האחרונים על דעת פוסקים אחרים זולת הרמב"ם, אף במצוות התלויות בארץ".
וכמו שצויין לעיל החזו"א הביא ראיה לדבריו מנידון דידן, דדן הב"י בכס"מ (פ"ז משמו"י ה"ג) אם ביעור הוי שריפה או הפקר, וכתב שהתוס' והר"ש והסמ"ק והרמב"ן כולהו ס"ל דלא כהרמב"ם, והעתיק דברי המהר"י קורקוס שכתב שהקונה מן הגוי חייב בביעור "ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור, וכאשר ייעץ ר' אמי להני קפודקאי". הרי דסובר שאפשר לקיים ביעור ע"י הפקר ללא שריפה.
וכשזכינו לדון בסוגיא זו קדם מרן רבינו זצוק"ל. אמר רבינו במושכל ראשון שלכאורה הי' מקום לנהוג בביעור כדעת הרמב"ם שהרי יש עוד ראשונים שס"ל כמותו, ואף הראב"ד סבור שסוף הביעור – בשריפה, וגם רש"י (פסחים דף נב ע"ב) מפרש שהביעור הוא שמניחים במקום דריסת רגלי אדם ובהמה, ואין לך איבוד גדול מזה. אולם למעשה נוהגים דלא כדבריהם ונהגינן כהר"ש והרמב"ן לבער ע"י הפקר וכמש"כ הפאת השולחן דכן נהגו וכן הורה מרן החזו"א.
ולענין מנהגם של הספרדים, בתחילה נסתפק רבינו זצוק"ל בדבר מכמה סיבות, חדא דמה שהביא הבית יוסף דברי המהר"י קורקוס, הרי זה רק בפירושו בכס"מ וא"כ יתכן שאין זה הכרעה לדינא. ועוד הוסיף רבינו דבמהר"י קורקוס נראה שזה היה תקנה לשעת הדחק וכמו שמוזכר בדבריו "כי הדלות רב ועצום" עי"ש. ולכן לא מצא רבינו בדברי הכס"מ הכרעה דפליג על הרמב"ם, אולם למעשה היה מרן רבינו זצוק"ל משיב לשואלים שמצות ביעור בהפקר, ואף הספרדים יכולים לנהוג כן, ופעמים שהיה מוסיף ששביעית בזה"ז הינה מדרבנן, ופעם אחת הוסיף הסבר, שאין זו הנהגה של חומרא שהרי לדעת הרמב"ם צריך לאבד פירות שביעית. (וידוע דהשערי צדק דרכו בקודש, להחמיר בכל דבר ודבר בעניני מצוות התלויות בארץ ואף לילך אחרי דעת יחיד, וטעמו ונימוקו דמכיון שזכה אדם לדור בארה"ק עליו להחמיר בדינים אלו, הרי בביעור פירות שביעית הזכיר שאפשר לסמוך בשעת הצורך על הפוסקים דס"ל דסגי בהפקר, והוסיף שמי שיכולת בידו "נראה לי שיעשה כן שאיזה ימים קודם שיגיע לזמן הביעור יחלק הכל לעניים וישאיר לעצמו מעט מכל מין כדי לקיים בו מצות ביעור בשריפה בזמנו וכן דעתי לעשות אם יזכרני ה' לעלות לארה"ק") מכל מקום למעשה – הורה מרן רבינו זצוק"ל דאף הספרדים יכולים לנהוג כדעת הר"ש והרמב"ן.
