הבא: סימן ע"ט נוהג אחב"י יוצאי ספרד בביעור <<
שביעית סימן ע"ח
פירות שלא בוערו
כתב הרמב"ן (ויקרא כה, ז) שאם עכב את הפירות בביתו ולא ביערן, אסורין באכילה לגמרי. ובחומר האיסור כתב שם הרמב"ן "ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא, ואולי אפילו הביעור כולו חומרא מדברי סופרים".
ונחלקו הפוסקים בדין פירות שביעית שלא נתבערו כדינם, לדעת בעל החרדים (הקדמה למצוות התלויות בא"י בענין מצות ביעור פירות שביעית) אם הבעלים נאנסו ולא ביערו לא נאסרו הפירות, וכל דברי הראשונים שנאסרו הפירות באכילה מוסבים על מי ששמר את הפירות מתוך כוונה לא לבערם. מלשונו של בעל החרדים למד מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה נא,יז) דאם לא ביער את הפירות בשוגג (וק"ו באונס) לא נאסרו הפירות באכילה, דדוקא פירות שהתכוונו הבעלים לשומרם ולא להפקירם נאסרו באכילה.
לעומת דעה זו, סוברים רוב הפוסקים כי פירות שלא הופקרו בזמן הביעור נאסרו באכילה, וכ"כ מרן החזו"א (יד,יג) דאם לא ביער בשוגג או באונס כל שנשאר שמור בביתו הפירות אסורים באכילה. יש הסוברים, כי רק לבעל הפירות נאסרו הפירות באכילה, הואיל ולא קיים מצוות הביעור כדין, אבל אחרים מותרים באכילת הפירות. וכפי המבואר בירושלמי (שביעית ט,ו) לדעת ריש לקיש דבפירות שנעשתה בהם עבירה קנסו רבנן שלא יהנו מהם עוברי העבירה, אבל אחרים ואפילו יורשים (לשיטה אחת במשנה) מותרים להנות מהם.
אמנם שיטת רוב הפוסקים ובכללן מרן החזו"א זצוק"ל (סדר השביעית אות א) שפירות שביעית שלא נתבערו כדינם, אסורים באכילה לכל אדם, וטעונים קבורה או שריפה (חזו"א שם). וכך היא ההוראה הלכה למעשה.
ולפי זה מי שלא ביער את הפירות בזמנם מחמת שכחה או אי ידיעת זמן הביעור המדוייק, או העדרות ממקום הפירות בזמן הביעור, מכיון שלא קיים את מצוות הביעור כדינה, נאסרו הפירות אף שלא ביערם בשוגג. לעומת זאת במקרה בו קיים ספק אם חלף מועד הביעור הסופי – הורה מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כי בהסתמך על ספק זה, ובצירוף דעת החרדים דבשוגג לא נאסרו הפירות באכילה – אפשר לבער את הפירות על ידי שמפקירם כעת (ויצטרך לכיון שלא לזכות בהם עד חלוף המועד הסופי).