שביעית סימן ס"ב

הבא: סימן ס"ג דברי מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל בנידון דידן להלכה <<

שביעית סימן ס"ב

בענין אמירה לעכו"ם בשביעית

ומעתה נפן לדון בקצירת האומר בדבר איסור אמירה בשאר איסורים. במסכת ב"מ (צ ע"א) דנה הגמ' אם אמרינן איסור אמירה לגוי גם בשאר איסורים ולאו דווקא בשבת, והיא איבעיא דלא איפשטא, ונחלקו הראשונים אם הנדון הוא בחסום פרתי ובדישה של ישראל או אף בדישה של עכו"ם (ובמחלוקת זו גופא מצאנו מחלוקות נוספות, האם בעינן שיהא הישראל מרויח – ע"ש בריטב"א, וכן אי הוי דווקא פרתי – ע"ש ברמב"ן).

ויש מהראשונים דפשטו איבעיא זו לקולא (כהראב"ד שהביאו הרא"ש), אמנם רוב הראשונים פשטו לחומרא (עיין חו"מ סי' שלח ס"ו לשון הרמ"א, וכן ביור"ד סי' רצז (ב) ובאה"ע סי' ה).

אמנם כשהעכו"ם עושה בשלו, התיר הרמב"ם (פ"א ה"ג) לומר לזרוע כלאי זרעים, וכמו שביאר מהר"י קורקוס (שם) דבזורע גוי בשדה גוי אף בשליחות ישראל ולצורכו מותר. ויעויין בביאור הגר"א (סי' רצז (א)) וראה (שם) ברדב"ז, אמנם בש"ך (רצז (ב)) החמיר בחסום פרתי ודוש דישה שלך או חסום פרתך ודוש דישה שלי. אבל גם לדעת הש"ך פרת גוי ודישת גוי – אינה אסורה (ע"י מה שהביא שם מהנימוקי יוסף) וא"כ בשביעית בשדה גוי ותבואת גוי ואין דבר של הישראל, גם לדעת הש"ך מותר.

והנה בשביעית (פ"ד מ"ג) שנינו "חוכרין נירין מן הגויים בשביעית וכו'. ומחזיקין ידי גויים בשביעית אבל לא ע"י ישראל" וברא"ש כתב שמיירי שבא אל הגוי בשביעית ומתנה עמו שימצאנו חרושה במוצאי שביעית. ויש שביקשו להוכיח מדבריו לאסור אמירה בשביעית שכן כתב "מקבל שדה מן הגוי בכך וכך כורים לשנה ומתנה עמו בשביעית שימצאנה חרושה למוצאי שביעית, שבשביל עצמו חרשה הגוי כדי שיוסיפו לו בדמי חכירותה, אבל לא מישראל החשוד על השביעית אע"פ שיש שהות במוצאי שביעית לחורשה קודם זמן הזרע כיון שישראל חשוד הוא חיישינן שמא יחרשנה בשביעית". ורצו לומר שכוונת הרא"ש להתיר לחכור מהעכו"ם רק משום שיש זמן במוצאי שביעית עד זמן הזריעה. וכמו בסיפא כתב לגבי ישראל שאסור לחרוש אע"פ שיש זמן במוצאי שביעית.

אמנם אין נראה שזו כוונת הרא"ש דאם כן הרא"ש היה צריך לומר בתחילת הדברים שזה טעם ההיתר בנכרי, ומדוע כתב את זה בסוף דבריו באיסור לחכור מישראל אפילו שיש שהות במוצאי שביעית.

ודברי הרא"ש מבוארים עפ"י מה שהוזכר דאין שאלה של אמירה בשדה גוי כשאין יד ישראל עמו, ונחשב "לעצמו הוא עושה" ובזה לא גזרו אמירה בשאר איסורים. ואף בשבת מצאנו (או"ח סי' שז, ג) שמותר לומר לגוי לקנות בשבת והיהודי יקנה ממנו אחרי שבת (ובאחרונים כתבו דמותר להבטיח לו שיקנו אחרי שבת, וכתב בשו"ע הרב (שם ס"י) שמותר להלוות לגוי כסף כדי שיקנה והיהודי נוטל התוצרת כפרעון החוב).

 והנה היו שביקשו להוכיח מדינא דירושלמי דלחד מ"ד ההיתר להחזיק ידי נכרי הוא רק לומר איישר תחזקנה ידך ואסור לומר חרוש בה טבאות ואנא נסיב ממך, וכבר כתבו האחרונים לתרץ בשני אופנים, או דלא פליגי האמוראים בירושלמי למעשה, כי אם בביאור המשנה (עיין במהרי"ט צהלון סי' מז), או דהנידון הוא האם מותר לסכם עם הגוי כאשר הוא עושה מעשה בשביעית שיקנה ממנו, אבל לומר לו קודם לכן אין מי שחולק שמותר.

והנה רבים מהאחרונים סוברים דבדרבנן אין איסור אמירה לעכו"ם ושביעית בזה"ז הוי איסור דרבנן, וכמבואר בנו"כ באו"ח (סי' תסח) להתיר מלאכה בער"פ ע"י גוי דהוא רק איסור דרבנן (פר"ח, הגר"א, פרמ"ג ועוד).

והנה בעצם הכרעת ההלכה בהאי דינא דאמירה, יש לעיין בזה, אם אנו אומרים דשביעית בזה"ז דאורייתא או אף אם אנו אומרים דשביעית בזה"ז דרבנן אלא שצריך להחמיר באיסור שביעית שעיקרו דאורייתא, או שנאמר כמו שיש מי מהאחרונים, דבשביעית חמורה אמירה טפי משאר איסורים, אולם גם אם ננקוט להלכה כדעת הש"ך שיש איסור אמירה גם בנכרי שעוסק במלאכתו בשדהו לצורך ישראל, אבל צריך שיהא בעבודת הנכרי מעורבות של ישראל (לפחות בכסף הניתן לו). הנה התבאר, דאיסור אמירה בשאר איסורים הגם שלדעת הראשונים נפשט לחומרא, יש לדון להקל הכא מחמת ב' טעמים, האחד דבדרבנן אין מחמירים באמירה, והשני והוא העיקר דבשדה גוי בתבואת גוי רבו הסוברים שאין איסור אמירה כלל ועיקר.

דעת גדולי הפוסקים הקדמונים

והנה כבר נתפרסם ברבים שמרן רבינו זצוק"ל תמך יתידותיו בענין יבול נכרים ממה שכתבו גדולי הפוסקים שהיו בארה"ק כהמבי"ט
(ח"ב סי' סד) ובנו המהרי"ט והנחפה בכסף (יור"ד סי' ד) ועוד, כל חד וחד מטעמו, להשכיר שדה לגוי, וה"ז אמירה להתיר אף בשדה ישראל, ויש מהם שכתבו שמותר הדבר אפילו כשהישראל נותן לגוי תמיכה כספית, ואפילו אם הוא שותף בתוצרת, ומכאן שלדעתם בשדה גוי ובתבואת גוי קו"ח שאין חשש ובהליכות שדה (טבת תשע"ה גליון 188) הביא הגר"א דביר דברים בענין ששמע ממרן רבינו זצוק"ל שעסק בדברי מהרי"ט צהלון (סי' מז). והנה במהרי"ט צהלון כתב אודות "אם מותר לישראל לתת לגוי שוורים וחיטים לחרוש ולזרוע בשביעית בקרקע גוי" וכתב בתשובה דכל האיסור לחזק הינו דווקא ישראלים אבל גויים מותר לחזקם בכל מיני חיזוק, ואף למכור להם כלי עבודה, ומה שאסור לעדור עמהם הינו משום מראית עין או משום שהישראל עודר את הארץ בידו והוא עובר על מה שאמרה תורה "ושבתה הארץ" אע"ג דאינו עובר על "שדך לא תזרע" שאין זה שדהו. ומשום כך מסכים המהרי"ט צהלון שכל שאין לישראל חלק בקרקע והכל עושה הגוי אלא שנותן לו פרות לחרוש וחיטים לזרוע בקרקע הגוי ודאי מותר, הואיל והקרקע איננה של ישראל ולא עבד ישראל עבודה בשביעית.

ומוכח מדברי המהריט"ץ דאף פעולה מעשית שגורמת לגוי לעבוד בשדה מותרת.

והנה רבים בקשו לומר דדברי המהריט"ץ הינם לפי מאן דאמר שיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מקדושתה. ונתבונן בדבר הלא שו"ת המהריט"ץ הינו אחד מחכמי צפת בתקופת מרן הבית יוסף, ואם הי' סבור שדעת גדולי צפת האחרים שונה מדעתו ודאי הי' מציין זאת כי דעתו היא כדעת סה"ת דיש קנין בזמן הזה, וגם אם תלוים דבריו במחלוקת המבי"ט והב"י שהיתה ארבעים שנה (רצ"ד – של"ד לפחות), היה לבטח מציין, וכמו שבכמה מקומות במהריט"ץ (גם בחדשות) הביא מדברי הב"י, ואף חלק עליו, ואם כן אם המהריט"ץ אינו תולה דבריו באותם נדונים הרי או דס"ל דלדעת כל גדולי צפת כולל הב"י אין קנין לעכו"ם להפקיע ואף המהריט"ץ ס"ל הכי, זאת ועוד המריט"ץ כותב לאסור עידור ישראל בשדה גוי מחמת שביתת הארץ וא"כ אנו למדים שאין קנין לעכו"ם, דאם דברי המהריט"ץ הינם למ"ד שיש קנין לעכו"ם האיך יעבור הישראל על "ושבתה הארץ".

אמנם במקרה אחד (בחודש תמוז התשנ"ג) כתבתי לאחד מהרבנים שליט"א בשליחות מרן זצוק"ל  אודות השאלה אם מותר ליהודי לתת לגוי כסף ולסייע בידו שיוכל לגדל בקרקע שלו, ולסמוך על דברי המהריט"ץ ד"לא אריך למיעבד הכי", ואכן כן הוא דבכה"ג כנראה חשש מרן רבינו לדעת הש"ך (סי' רצז) דבנתינת כסף יש להחמיר, ואמר "דלא אריך למיעבד הכי".