הבא: סימן ס"ב בענין אמירה לעכו"ם בשביעית <<
שביעית סימן ס"א
בדין שביתת שדהו בשביעית
כפי שהוזכר לעיל יש מעוררים ומערערים אודות לקיחת תוצרת מפירות נכרים, ובבואנו להסביר הדברים ששמענו ממרן רבינו זצוק"ל נקדים יסודות הדברים הנה ידוע מה שדנו האחרונים האם דין שביתה בשביעית נאמר על "הקרקע", דומיא דדין שביתת בהמתו בשבת, או שהוא דין על "הגברא", ונפק"מ רבות נאמרו בדבר, והשאלה אם בעבודת נכרי יש לאסור משום שביתת שדהו הן בשדה ישראל והן בשדה עכו"ם.
הרמב"ם בפרטי המצוות (ריש הל' שביעית) כתב: "מ"ע שתשבות הארץ בשנה השביעית", הרי משמע שזה דין בקרקע, ואילו בהלכות (פ"א ה"א) כתב "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ בשביעית שנאמר ושבתה הארץ", ונראה הלשון שהדין שביתה הוא על האדם.
וידועים דברי המנח"ח (מצו' קיב וע"ע מצו' רחצ) שכתב דשביעית חמורה משבת ויו"ט, שבהם מלאכה הנעשית ע"י עכו"ם הוא רק איסור "שבות" מדרבנן, אבל בשביעית דגזר הכתוב שהארץ תשבות, הרי המשכיר שדהו לגוי או לישראל, עובר המשכיר איסור דאורייתא דשביתת שדהו בשביעית, דכמו שיש איסור שביתת בהמתו בשבת, ולב"ש גם איסור שביתת כלים, כמו"כ בשביעית יש איסור שביתת שדהו, ע"ש. וחיליה דידיה מסוגיית הגמ' במסכת ע"ז (טו ע"ב), דמבואר שם שאין אדם מוזהר על שביתת בהמתו בשביעית והקשה אביי "והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית, ותנן ב"ש אומרים לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית וב"ה מתירין", ומשמע דחובת שביתת שדהו בשביעית, כמוה כחובת שביתת בהמתו בשבת והיינו שביתת קרקע.
ועפ"י שיטתו דן המנח"ח לומר (מצו' שכו) דבזורע בערב שביעית והקליטה נעשית בשביעית, שיעבור על איסור שביתת שדהו, ולדבריו זהו הדין המבואר במשנה בשביעית (פ"ב מ"ו) "הנוטע והמבריך פחות משלושים יום קודם ר"ה וכו' ואם נטע יעקור. דמכיון דהקליטה היתה בשביעית עבר על איסור ושבתה הארץ ואמנם לא יעבור על איסור ל"ת שהרי נטע קודם שביעית אך יחשב שביטל עשה של ושבתה הארץ. וכל זה רק אם נאמר דהדין שביתה הוא על הקרקע אולם אם איסור שביעית הוא על הגברא הרי עשה את עבודת הזריעה קודם השביעית ובודאי שאין לאסור.
וכדברי המנ"ח נראה לכאורה בדברי התוס' רי"ד (מו"ק דף ג ע"ב) דכתב בטעם הדבר שצריך שהנטיעה תיקלט קודם ר"ה, "שאם לא תקלוט מקודם לכן, וקולט בשביעית, הו"ל כאילו נטע בתוך השנה השביעית, ויעקור". וכן כתב במקום אחר (ר"ה דף ז ע"ב) לאחר שכתב שכל ענין תוספת שביעית הוא רק לגבי חרישה, "אבל אם הוא רוצה לזרוע או לנטוע שום נטיעה באותה תוספת שביעית, לא נאסר אך אם אין לה שהות לקלוט קודם, שאם הדבר ידוע שלא תוכל לקלוט קודם שביעית אלא בשביעית, הו"ל כנוטע בשביעית ויעקור".
הרי מבואר דעתו דהדין שביתה הוא בקרקע ואפי' שהמלאכה נעשית בזמן שאין איסור, כיון שנקלט בשביעית, הו"ל כנוטע בשביעית, ויעקור.
אמנם נראה דאין זה מוכרח בדבריו דמדקדוק לשונו נראה שאין זה מדין שביתת קרקע אלא שזה איסור נפרד, ואולי מדרבנן, וכדכתב "הו"ל כאילו נטע בתוך השנה השביעית". ומרן החזו"א ודאי לא ס"ל הכי דהרי כתב (סי' יז סקכ"ד) דאיסור קליטה בשביעית הוא רק בזמן שנוהג תוספת שביעית "דהוה כמכין הקליטה בשביעית ואסור משום תוספת" ולא משום שביתת קרקע. ובמקום אחר (סי' כב ס"ק ה) כתב, "נראה דכיון דלא נזכר בגמרא ובפוסקים לאסור, אין לנו לחדש איסורים. ואע"ג דמצינו חומרא בנקלט בשביעית יותר מנקלט בע"ש, זהו דוקא בזמן שתוספת שביעית נהוג, אבל בזה"ז אין שום איסור מחמת תוספת" וכו'. ולכן לדעתו מותר לזרוע או לנטוע בערב שביעית אילן סרק (לעומת אילן מאכל שאסור מחמת גזירת מונין) ואין איסור במה שנקלט בשביעית.
אלא שגם אם נימא שאין איסור במה שנקלט בשביעית , אין זה הכרח שאין דין שביתת הארץ על השדה. דיתכן, דאם נעשה "מעשה" בזמן האיסור אכן ביטל דין שביתת שדהו, וכשם שבשביתת בהמתו בשבת עבודת הבהמה מתיחסת לבעלים, כך גם כשיעבוד גוי בשדה ישראל יעבור הבעלים הישראל על שביתת שדהו.
וכך נקט המנח"ח (מצו' קיב) לדבר פשוט שכשאחר עושה מלאכה בשדה עובר הבעלים על שביתת שדהו, וכן הוא הדין במשכיר שדהו לעכו"ם, וסיים, "וקצת צ"ע שלא מצאנו כן ברמב"ם דין זה מפורש, אבל ודאי הלכה היא באין חולק".
וכידוע כדבריו נקט גם הרש"ל במס' ב"מ (דף צ ד"ה אבל) וכתב שאמירה לעכו"ם בשביעית חמורה טפי משבת שהוא מדאורייתא משום שביתת שדהו. (יעויין להלן בבירור דבריו).
וכדבריהם מצאנו בדברי כמה מרבותינו הראשונים, יעויין בדברי תוס' רבינו אלחנן (ע"ז טו ע"ב) בביאור שאלת הגמ' וז"ל "והרי שדה דאע"ג דאם יהיה ברשות ישראל זה, כשאחר חורש בה בשביעית, הוי ליה איסור דאורייתא". ובתוס' רי"ד (שם) כתב, "בשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית וכו' ואסור להשכיר שדהו בשביעית, אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע". וראה עוד בריטב"א (שם) שכתב "איתא תרתי איסורי (בשדה שהוא מוכר לחשוד), איסורא דלפני עור ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה".
הרי לנו מג' ראשונים הללו שהדין שביתה הוא על החפצא – הקרקע וגם אם אחר יעבוד בשדהו יהיה איסור שביתת הארץ על הבעלים, ואף איסור השכרת שדהו לנכרי נלמד מאיסור זה.
אבל החזו"א (שם יז, כה) ס"ל דהן לדעת הרמב"ם והן לדעת התוס', דהאיסור של שביתת הארץ אינו על בעל השדה, אלא על העובד בארץ. אמנם ציין החזו"א (שם) שלא כן היא דעת תוס' רבינו אלחנן, ובהמשך כתב דמדברי התוס' רבינו אלחנן עולה שה"ה אף אם עכו"ם עובד בשדה ישראל הבעלים עובר על שביתת שדהו. אך כאמור בדעת הרמב"ם והתוס' נוקט החזו"א דאיסור שביתת הארץ עובר מי שעושה את המלאכה, ולכן מן התורה היה מותר שעכו"ם יזרע בשדה ישראל.
אלא דבמק"א (כא, יז) כתב החזו"א וז"ל "ודין הפועל כדין הבעה"ב וכל שמותר לבעה"ב מפני ההפסד מותר גם לפועל וכו'. וכל העבודה האסורה אסור לפועל לעשות, והעבירה על העובד, וגם בעה"ב עובר בשביתת שדהו". ולמעשה דברי החזו"א הללו יכולים להתפרש בג' דרכים, או דנאמר דהחזו"א כתב דברים אלו טרם נכתבו סיכום הדברים (בסימן יז), או שאכן יש בזה איסור דרבנן של שביתת הארץ (כמו שאסור להשכיר מדרבנן), ועוד אפשר לומר דלענין בעלי בתים השולחים פועלים לשדותיהם אכן חיישינן שעובר בזה על שביתת שדהו, ודווקא בפועל משום דחשיב כיד בעה"ב (או כשלוחו).
והנה שני חמורי עולם, אב ובנו המבי"ט (ח"ב סי' סד) ובנו המהרי"ט (ח"ב סי' נב), נקטו שמותר להשכיר שדהו לגוי בהבלעה לכמה שנים, ואע"פ דהמבי"ט הביא בדבריו את דברי התוס' רי"ד (שם) שכתב "ולא ישכור [ולא ישכיר] שדהו בשביעית אפי' לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית שנאמר שבת שבתון יהיה לארץ", כתב להתיר שכירות לעכו"ם בהבלעה. ואלמלא הביא המבי"ט דברי התוספות רי"ד, היה ניתן לפרש דלדעת המבי"ט איסור שביתת השדה מדאורייתא הוא על מי שעובד באיסור, ועבודת נכרי בשדה ישראל אינה אסורה מדאורייתא, ולכך שרי בהבלעה, אבל אחרי שהביא דברי התוס' רי"ד שאסר עבודת גוי בשדה ישראל מקרא ד"שבת שבתון יהיה לארץ", יקשה, איך שרי בהבלעה, דהבלעה מועילה לגבי שכר, שמקבל שכר שבת בהבלעה, או לגבי תליה שמא לא יעבור איסור שביעית, אך ודאי לא תועיל הבלעה לאיסור תורה, שהרי לשיטתו אם תיעשה מלאכה ע"י גוי הלא הישראל הבעלים עובר האיסור, שהרי שכירות לא קניא. וראיתי שכבר עמדו בזה בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נו) ומרן הגרשז"א זצוק"ל במעדני ארץ (סי' יג). והגרשז"א נקט שדעת התורי"ד לאסור עבודת גוי בשדה ישראל הינה מדרבנן ולכן שרי בהבלעה.
והנה המעיין בדברי התורי"ד במס' ע"ז ימצא דמריש דבריו נקט דלא יעלה על הדעת לדמות שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמתו בשבת. דשביתת שדהו הוא איסור על העושה מלאכה אבל המשכיר שדהו לחשוד על השביעית אין כאן אלא איסור דלפני עור, ואילו בשביתת בהמתו בשבת אסור אפי' ע"י גוי. ולכן בשביעית כשיש אפשרות למיתלי שלא יעשה בזה עבירה תלינן, משא"כ בשבת. ונתקשה התורי"ד איך הקיל רב הונא בשביתת בהמתו בשבת ממה שהותר בשביעית. אלא שלאחר מכן תי' התורי"ד "וי"ל דבשביתת קרקע נזהרנו כדפי' המורה דנפקא לן משבת שבתון יהיה לארץ, ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית, אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע". ולכאורה כוונתו בתירוץ לומר שקרקע בשביעית חמיר טפי, ואם בשביעית שרינן היכא דאיכא למיתלי, ה"ה בשבת.
ויל"ע דלפי תירוצו הי' צריך לאסור שכירות מדין שביתת הארץ, אבל המעיין בהמשך דבריו ימצא שמפרש את דברי רב הונא (דיליף שריותא דשבת משריותא דשביעית) דסבר דלפני עור לא תתן מכשול איסור תורה הוא. הרי שביאר דטעמא דר"ה דשרי בשבת ע"י תלייה משום שבשביעית תלינן הגם שיש בזה איסור לפנ"ע, ולכאורה לשיטתו הרי בשביעית שני איסורים איכא הן לפנ"ע והן שביתת שדהו, (וכמ"ש הריטב"א) ויש להתבונן להיכן הלך איסור שביתת שדהו. וכבר דנו האחרונים בדבריו. ואכמ"ל.
מכל מקום מכל הראשונים הנ"ל למדנו שיש מקום לאיסור כשגוי עובד בשדה ישראל, או אפילו בשדה המושכרת לגוי אבל לא מצאנו מקור לכך שישראל עובר על דין שביתת שדה כאשר גוי עובד בשדה שלו.
ויש שרצו להביא מקור לאיסור שביתת שדהו גם על עבודת גוי בשדהו מדברי האבן עזרא בפרשת בהר (ויקרא כה, ב) "ושבתה הארץ שבת לה' מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבע כמו שלא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו", ומבואר מדבריו שצריך לדאוג שגם גר תושב שדינו כגוי לא יעשה מלאכה בשביעית.
אבל נראה דאין זה שייך לנידו"ד וכמבואר בלשון האבן עזרא בסוף דבריו שכתב "כי הוא ברשותנו", והיינו שאין כוונתו שצריך לדאוג שלא יעשה הגוי מלאכה בכל ארץ ישראל, אלא רק ברשותנו והכונה שהגוי הוא ברשותנו ועושה מלאכה בשדה הישראל וצריך לדאוג שלא יעשה מלאכה בשדה שלנו. ואולי אפשר לומר שהוא ברשותנו הכוונה כאשר יד ישראל תקיפה בכל ארץ ישראל, ונחשב אף שדה הגוי לשדה שיש לישראל חלק בה וכמו שכתבו האחרונים, כאשר היו שדות ישראל בזמן השלטון הטורקי בארה"ק דנחשב שיש כאן שותפות בבעלות עם הגוי דבהיותם שליטים נחשב השדה כבבעלותם אבל בשדה של גוי בבעלותו אין דין למונעו.
גם ממה שכ' "כמו שלא נעזבנו בשבת" מבואר שהאיסור כאן הוא באותם גדרים של שבת, ובשבת ודאי שאין איסור שהגוי יעשה מלאכה בשדה שלו. וא"כ ליכא הוכחה מדברי האבן עזרא שיש שביתת שדהו בגוונא שהגוי עושה מלאכה בשלו.
ועוד יש שביקשו להביא סימוכין לדבריהם מדברי הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" עה"ת (ויקרא כה, ד) עה"פ ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שכ' "לא כמו שבת בראשית שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה, אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע"פ ד"ת, משא"כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו"ל, ולהיפך בארץ ישראל כתיב ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית, וא"כ שהוא שבת לה'". ומבואר מדבריו שמצות שביתת שדהו היא שגם הגוי לא יעבוד בשדה שלו, וא"כ בזה שמזמינים מהגוי תוצרת הרי שעוברים על שביתת הארץ. והנה דברי הנצי"ב מחודשים, ולא ראינו שנוהגים כמותו, וגם לדבריו אין איסור ליטול תוצרת גוי גם אם עשאה לצורך יהודי אלא יש מצוה לגאול הקרקע ממנו שלא יחרוש אפילו לצורך עצמו. ועוד שהרי בהמשך הפרשה (פרק כה פסוק כד) עה"פ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ, כתב הנצי"ב שאין בזה מצוה אלא בשעה שכל הארץ ביד ישראל, אלא נמכר לנכרי איזה אחוזה ויעבוד בשביעית, משא"כ אם כל אר"י ביד עכו"ם וא"א לגאול כולה אין מצוה לגאול איזה מקום. וא"כ אדרבה למדנו שבכה"ג שאין כל הקרקעות ברשותנו אין צווי לגאול ואין גם ענין של שביתת הארץ. הרי לנו, דעצם ענין שביתת הארץ כשאחר עובד בשדה הישראל הינו במחלוקת, ואף לשיטות דס"ל דיש איסור שביתת שדהו לא מצאנו מקור דיהא איסור שביתת שדהו בגוי העובד בשדה גוי.
דעת הרש"ל בענין שביתת שדהו
והנה בטרם נעסוק בשאלת אמירה לעכו"ם, נביא דברי הרש"ל שביקשו להביא מהם ראיה לאיסור פירות נכרי מדין שביתת הארץ. ואכתוב הדברים הפשוטים שנאמרו בזה, כאשר זכינו לעיין בדברים קמיה מרן רבינו זצוק"ל.
במסכת ב"מ (צ ע"א) דנה הגמרא באיסור אמירה לגוי בשאר איסורים לבד משבת, ונסתפקה הגמרא אי מותר לומר לגוי "חסום פרתי ודוש בה", ופי' רש"י "דישה שלך" והיינו דמדובר בפרת ישראל ותבואת גוי ואפ"ה אסור. ובתוס' ד"ה חסום פרתי כתבו "ודוש בתבואתי, דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה", והיינו דפליגי על רש"י וסברי דרק בתבואת ישראל אסור אבל בתבואה של הגוי שרי. והביאו תוס' ראי' לשיטתם מהא דאמר בירושלמי על הא דתנן במשנה "מחזיקין ידי נכרים בשביעית" דהכוונה דמותר לומר לגוי "חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא מינך בתר שביעית", הרי דאין איסור אמירה לגוי בשל גוי. ודחה ר"י ראייתם דכאן ההיתר הוא משום דרכי שלום ובהתחיל לחרוש מערב שביעית. הרי דלתוספות בשל גוי פשוט שאין איסור אמירה, ולשיטת ר"י אף בזה הסתפקה הגמרא.
והנה בתוס' להלן (ד"ה אבל) כתבו "אע"ג דבמסכת מו"ק אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי, התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת". וכתב המהרש"ל דמה שכתוב בתוספות "בשביעית" הינו טעות סופר "דודאי אסור אמירה לכותי בשביעית, אפי' אם נאמר שמותר בשבת, לפי שהשביעית תלה הי"ת קדושה בארץ". ומבואר במהרש"ל דיש איסור מלאכה בשביעית משום שביתת הארץ. ולכן אסור אפי' ע"י גוי, ולא רק משום האיסור אמירה.
ולכאו' קשה דבתוס' הקודם כתבו דמהירושלמי מוכח דמותר לומר לגוי חרוש בה טבאות משום שאין אמירה לגוי בשל גוי, והגם שדחה ר"י את הראיה, אבל עדיין קשה היאך אפשר להתיר והרי אסור משום שביתת הארץ. אלא ע"כ י"ל דהנידון על איסור שביתת הארץ אינו אלא בשדה ישראל, ובשדה ישראל כתב הרש"ל לאסור מלאכת גוי משום שביתת הארץ אבל לא בשדה של גוי בא"י.
וכן הנחפה בכסף (יור"ד סי' ד עמ' לא) אחרי שהביא דברי המהרש"ל כתב "ואם כן נמצא דאסור מן התורה לזרוע שדהו ע"י גוי" – הרי דתפס לדבר פשוט דדברי הרש"ל הינם בשדה יהודי (וכן גם מוכח ממסקנת התשובה ואכמ"ל), ולא בשדה גוי.
