שביעית סימן נ"ט

הבא: סימן ס' הוראות מרן רבינו זצ"ל ברכישת תוצרת מנכרים <<

שביעית סימן נ"ט

בענין ספיחים במאכל בהמה

בדבר השאלה אם יש איסור ספיחין במאכל בהמה – בירושלמי (פ"ט ה"ז) איתא "תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחים, ר' לוי צנבריא שאל לר' אבא בר זבדא ושרא, אמר ר' זעירא ואנא לא סמיך עלוי אישתאלית לאילין דבי כרסנא, ואמרין נהגין הוינן כנשין תבן מן ערובת שמיטתא, וכד מחסרין מייתו מן שוריא". וביאר החזו"א (סי' סקי"ב ד"ה ירו') דהשאלה בירו' היא האם גזרו איסור ספיחים אף על תבן, והנידון הוא דהואיל וגזרו על התבואה מסתבר שאין לחשוש שמא יזרעו בשביעית, דהרי לא ירוויחו אלא רק את התבן. ומבואר בירו' דנחלקו בזה, דלדעה ראשונה התירו, ולדעת ר' זעירא היו מכינים תבן בערב שביעית ואם היה חסר בשביעית היו לוקחים ממקומות שלא גזרו בהם ספיחים וכגון ממה שצמח בכותלי החומות. ולהלכה תבן וקש אין בהם איסור ספיחים. וכידוע חידש מרן החזו"א דבכלל ההיתר של תבן וקש נכלל גם גידול תבואה לצורך קצירה בעודה שחת. ובגלוית דואר של הגאון ר"א מישקובסקי זצ"ל, הרב דכפר חסידים (מחודש סיון תשי"ח), כתב בהסבר היתר זה ש"כיון דבעצם השדה נזרעה בתבואה ובדרך כלל מחכים עד שיתבשלו הגרעינים והוא קצר התבואה בעודה שחת ואינו מחכה שיתבשלו הגרגרים" – ולכן הוא מגדיר שם את השדה "כשדה בור" כי אין זורעים תבואה במטרה ליטול שחת, ומשו"כ לא גזרו על זה חז"ל איסור ספיחין.

אמנם הרש"ס כתב בביאור הנידון בירו' וז"ל, "מי אמרינן דאפי' באוכלי בהמה גזור שלא ללקחם מע"ה ולמסור לו דמי שביעית דחשדינן ליה נמי שמא יזרע בשביעית כדי למוכרה שחת או תבן, או דלמא בכה"ג לא גזור", והמשיך הרש"ס וביאר את מה שנהגו "כנשין תבן מן ערבות שמיטתא, אוספין תבן לבהמות ער"ש מזריעת שישית לכל השנה השביעית משום איסור ספיחים". והיינו דהנידון הוא אם יש ספיחים בכל מאכל בהמה. וא"כ לפי פירושו להלכה שנקטינן כדעה קמייתא הרי דבכל מאכל בהמה אין איסור ספיחים.

והנה תנן (ריש פרק ט) "הפיגם והירובזים השוטים והחלגלוגות וכו' פטורין מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית", וכתב הרמב"ם בפי' המשניות (במה שמקובל כמהדורה השלישית) "וכבר נתבאר לנו שכל הירקות הצומחים בלי שיזרעו אותם אלא הם הפקר לא נאסרה אכילתם בשביעית לפי שטעם איסור כל מה שדרך בני אדם לזורעו בכל שנה הוא משום עוברי עבירה שזורעין בשביעית ולפיכך אסור כל הספיחין". הרי דלדבריו המשנה עוסקת בדיני ספיחין (עיין רמב"ם פ"ו משנה א' ואכמ"ל) ולמדנו במשנה שמינים שאין דרך לזורעם אין בהם איסור ספיחין. אבל הרש"ס כתב "אבל האמת העולה להלכה דנקטינן דירק הנכנס לשביעית דהיינו ירקות שדה מותר באכילה ואפי' מדרבנן" ושב וכתב בהמשך דבאותם ירקות שדה לא גזרו בהם איסור ספיחין.

ומדברים אלו למד מרן החזו"א דלדעת הרש"ס אין איסור ספיחים במאכל בהמה, וכתב ע"ז החזו"א (שביעית סי' ט סקי"ז), "ומה שכתב הרש"ס ז"ל שם דכל ירקות שדה אין בהם משום ספיחין תמוה מאד, דאין איסור ספיחין תלוי במאכל אדם ואף מאכל בהמה אסורין משום ספיחין כדמשמע בירושלמי ספ"ה דמעשרות". ואכן ברש"ס (המובא לעיל, מאיבעית הירושלמי אודות תבן וקש) מפורש דתבן וקש אין בהם ספיחין משום דהוי מאכל בהמה. ובעוניי לא זכיתי להבין מפני מה הוכיח מרן החזו"א דעת הרש"ס מדבריו לענין ירקות שדה, ששם לא כתב הרש"ס במפורש שבמאכל בהמה אין איסור ספיחין, אלא שלמד מרן החזו"א שיטתו הואיל וכתב דבירקות שדה לא נאסרו וציין הרש"ס דגדר שדה נתפרש בעוקצין (פ"ג) דסתמן לבהמה, ודו"ק.

ועכ"פ מפורש בדברי החזו"א דגזירת ספיחים הינה גם על מאכל בהמה, וכך היה מורה ובא הלכה למעשה, אלא דכאמור בתבן וקש נקט להלכה דאין איסור ספיחים. ויעויין בספר שרשרת הדורות (כרך ו' עמ' 242) מכתב שאלה של שומרי שביעית מחודש מנ"א (כנראה תרצ"ז) אם רשאים לזרוע קודם ראש השנה של שביעית באדמת מחנה ישראל כרשינין וכדו', היינו דברים הראויים רק למאכל בהמה, ולקצור אותם אחרי ר"ה. ובאה ע"ז תשובת מרן החזו"א זצוק"ל הנדפסת גם במכתבי החזו"א בספר דרך אמונה (מכתבים ממרן מכתב כ) וז"ל "הזרעונים יהיו אסורים משום ספיחין ואין חילוק בזה בין מאכל אדם למאכל בהמה".

ובהמשך כתב החזו"א שניתן להשתמש בקש של הכרשינים כמו קש של חיטים,  אך הוסיף וכתב "אך צריך לקצור את שכבר הביאו הגרעינים שליש כמותן (א. ה. ואת הגרעינים ישליכו) אבל אם קוצרים חציר קודם שהביאו הגרעינים שליש אפשר דהוי כזורע מין קציר ואין כאן היתר קש". הרי שבאותה תקופה, חשש שהיתר תבן וקש הוא דווקא בהיותו טפל לעיקר – כלומר, יש תבואה ומתירים תבן וקש כי הם טפלים ועליהם לא גזרו, אבל אם הכל עדיין חציר יש גם על זה גזירת ספיחין שאינו בכלל היתר תבן וקש. אמנם בשמיטות הבאות התיר מרן החזו"א גם חציר – שחת שאינו בכלל ספיחין. מכל מקום מדברים אלו מוכח כי מרן  החזו"א ס"ל לאסור מאכל בהמה בספיחין, וכל היתרו היה בדברים הנחשבים כתבן וקש.

וראיתי במכתב שכתב מרן הסטייפלר זצוק"ל (אור ליום ט"ז סיון התשי"ח) שהביא דברי החזו"א הנזכרים בספרו (הנז"ל) שיש איסור ספיחין במאכל בהמה, אך לא ידע אם זו מסקנתו הלכה למעשה והוסיף וכתב "וכנראה דהכל תלוי אם רוב בני אדם זורעים דבר זה, אז אית ביה איסור ספיחין".

אולם מהמכתב הנ"ל וגם מההוראות שקבלו רבני הישובים וכך גם כתוב בגלויות של הגר"א מישקובסקי זצ"ל, מרן החזו"א לא התיר מאכל בהמה. וכנראה דלפני מרן הסטייפלר באותו זמן לא היה ידוע המכתב הנזכר לעיל ממרן החזו"א בו הורה הלכה למעשה לאסור ספיחין במאכל בהמה.

והנה הגאון ר' בנימין מנדלסון זצוק"ל העדיף בקוממיות ובמשקים הסרים למשמעתו לזרוע בשישית "בקיה" או "שבולת סאיה" וכל מאכל בהמה אחר, וטעמו כפי שכתב בנו הגרמ"מ מנדלסון זצ"ל (אמונת שביעית עמוד יט) כי זריעת גידולים אלו מונעת מעשית מלאכות לניכוש עשביה בשנה השביעית שחשש הגרב"מ זצ"ל שיש במלאכות אלו משום חרישה, ותמך דעתו בשיטת הרש"ס. אמנם מה שכתב בספר אורחות רבינו (חלק ב' עמ' שלח אות נט) בשם הרב מקוממיות "בשדות שנזרעו לשחת (מאכל בהמות) כל השנים התיר מרן לזרוע בלי שינוי מחזור, ועד ר"ה", כמובן שצריך להסביר הדברים שאם מדובר על ירק היה צריך שינבוט לפני ר"ה, ואם מדובר בגידולי גרגירים אין היתר מהחזו"א אלא רק אם יגדלו לשחת בלא שימוש בגרגירים, ואז אפי' אם ינבוט בשנה השביעית לא יהיה בזה איסור ספיחין דדינו כתבן וקש, וההוראות של הרב דקוממיות זצ"ל לגדל מאכל בהמה היתה ע"פ שיטת הרש"ס אבל לדעת מרן החזו"א גם במאכל בהמה יש איסור ספיחין.

ובמכתב שכתב אחד ממקדשי שבת הארץ בישובים הקשורים עם המכון, ה"ה רבי משה ריינמן ז"ל כתב, כי לקראת שמיטה תשי"ב זרעו בחפץ חיים שיבולת שועל לשחת, וקצרו השיבולת שועל לפני הבאת שליש וטעם הדבר שנחשב לתבן וקש שאין בו דין ספיחין, ואמנם היו חברים שחשבו שהתירו לזרוע שיבולת שועל מתוך שאין במאכל בהמה איסור ספיחין, אבל הרה"ג קלמן כהנא זצ"ל הסביר להם שבמאכל בהמה יש איסור ספיחין, ולפיכך זריעת השיבולת שועל קודם השביעית היתה משום שקצרו לפני שליש "כמובן שאחרי דבריו פעלתי לפי הוראותיו".

אכן בחלוף השנים הועלתה השאלה בישובים הנ"ל, אם בכל אופן אפשר להקל שאין במאכל בהמה משום איסור ספיחין ובכך יוכלו לזרוע גם מאכל בהמה כמו שיבולת סאיה או בקיה. וכאשר החלו בהכנות לקראת שנת שמיטה תשנ"ד ביקשו – כמה וכמה משקים הקשורים ע"י המכון (ישובי פא"י) לגדל מאכל בהמה כדעה זו, ופנינו לגדולי ישראל שאיתם היו מתיעצים רבני הישובים והנני כותב עפ"י הרשום אצלי מאז.

נכנסנו למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (כ' סיון תשנ"ב) עם כמה מרבני הישובים, לשאול אודות גידול מאכל בהמה כנהוג כדעת הרש"ס וכהוראת הגרב"מ זצ"ל, והשיב מרן רבינו הגרי"ש שלדעתו בכה"ג אי אפשר למשקים שקשורים עם המכון להתיר גידול מאכל בהמה, שהרי לדעת מרן החזו"א גידול זה חשיב ספיחין, [ובנוסף לכך שזו הוראת החזו"א הרי כידוע כל הנהגות השמיטה באותם ישובים היו עפ"י דברי החזו"א, והיאך בדבר אחד יקלו עפ"י הרש"ס שלא כדעת החזו"א].

אמנם הוסיף מרן זצוק"ל כי אם יש דוחק גדול בישובים מבחינה כלכלית יש מקום להקל בשעה"ד ולסמוך על הרש"ס.

ובאותה שנה פנו גם למרן הגר"נ קרליץ שליט"א, ולא השיב ואמר שצריך להתבונן אם יש מקום להקל בישובים בזה.

ובהמשך פנו גם למרן הגרשז"א זצוק"ל. והנה בדעת מרן הגרשז"א זצוק"ל אודות איסור ספיחין במאכל בהמה מצאנו שתי תשובות, בראשונה (מנחת שלמה ח"א סי' נא אות יא) נקט לדבר פשוט שיש איסור ספיחין במאכל בהמה – ולכאורה במאכל בהמה האיסור הוא הנאה אף על פי שבמאכל אדם האיסור הוא רק אכילה (ואפ"ל דבתרוויהו האיסור הוא אכילה ושימוש, כמש"כ החזו"א סי' יג סוס"ק ט"ז ואכמ"ל). אמנם בתשובה אחרת (מנח"ש ח"ג סי' קלב אות ז) נראית מסקנתו להקל בעצם איסור ספיחין במאכל בהמה. ואכן באותה ישיבה עם הרבנים דעתו היתה דבגזירת ספיחין בשביעית בזמן הזה יכולים להקל כדעת הרש"ס.

ובזאת תבנא לדינא:

א. לדעת מרן החזו"א יש איסור ספיחין במאכל בהמה.

ב. לדעתו – מותר לגדל תבואה ולהשתמש בה כחציר, (אפילו עוד בטרם הגיעו הגרעינים לשליש, כלומר, אין ההיתר רק מחמת היות החציר קש כלפי התבואה הבשלה וכמבואר בפנים).

ג. בהרבה ישובים הקלו במאכל בהמה כהכרעת הרש"ס, וכפי שנהגו בקוממיות.

ד. בישובים הקשורים עם המכון – פנו לגדולי ישראל וביקשו לגדל מאכל בהמה, ומרן רבינו זצוק"ל ס"ל דעליהם לנהוג כהוראת מרן החזו"א, אמנם בשעה"ד יכולים להקל. ומרן הגרשז"א זצוק"ל הסכים שינהגו להקל בזה.