שביעית סימן נ"א

הבא: סימן נ"ב בענין "לוח התאריכים" – ודין שמור ונעבד <<

שביעית סימן נ"א

צמח ה"קנביס" גידולו ושמירתו בשנת השמיטה

אתא לקמן (ערב שנת השמיטה תשע"ה) יהודי בעל תשובה אשר בבעלותו אחת מן החוות שמגדלים בארץ את צמח הקנביס. צמח זה שהינו ירק חד עונתי מהוה סם חיובי לחולים במצב קשה להרגעת כאבים, ולעורר תאבונם לאכילה, (ובמקרים מסויימים אף פוגע בתאים סרטניים), ומאידך גיסא ישנם שמשתמשים בצמח זה לצריכת סמים ה"י, ומשו"כ השלטונות אינם מאפשרים את גידול הקנביס באופן חפשי, וכל חווה לגידול קנביס שמורה בכל מיני משמורות עם גדרות תאורה ומצלמות ואף בעלי חיים המיועדים לשמירה כדי למנוע כניסת אנשים ה"מכורים" לסם וצורכים אותו באופן שמזיק לבריאותם.

השימוש בסם לצרכים הרפואים הינו או באופן של עישון העלים כדוגמת עישון טאבק, או באופן של מיצוי החומר הפעיל לנוזל, ולאחר שמערבים אותו בחומר אחר (שמן זית), נוטלים אותו בצורה של "טיפות".

לצורך גידולו והפקת החומר ממנו חייבים לגדלו באופן מאד מדוייק, דבר שמצריך מלאכות נוספות יותר מגידול רגיל, לדוגמא, מוכרחים להחשיך את מקום הגידול במשך תקופה – למחצית מהיממה.

 ונפשו בשאלתו אם וכיצד יוכל להמשיך לגדל דבר זה בשביעית. יתירה מזו, גם אם ניתן להדריכו אודות עשיית המלאכות בשביעית, הרי הנידון העיקרי הוא האם הקנביס קדוש בקדושת שביעית, שאם כן  תתעורר בעיה שהרי פירות שביעית חייבים בהפקר, וכאן הוא מחוייב לשמור שלא ליתן להיכנס לחווה ליטול מהקנביס, ואם כן על כורחו הוא מבטל שביעית ומשמר פירותיה.

והנה בהגיע השאלה לבית מדרשנו הבאנו את הנושא קמיה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א והוא שח אודותיה  למחותננו הגאון הגדול ר"י זילברשטיין שליט"א, ובתשובתו הגר"י זלברשטיין שליט"א דן להתיר, דגם אם יש בקנביס קדושת שביעית אין בזה ביטול מצוות הפקר מכמה טעמים. בטעם הראשון כתב, שאין הבעלים שומר אלא המשטרה ודימה זאת למ"ש בדרך אמונה (פ"ד הכ"ד ס"ק קעד) שאיסור שמירה של פירות שביעית הינו דווקא בבעלים וכאן המשטרה שומרת ולכן אינו עובר על איסור שמור. אלא שנדמה לי שהמציאות אינה כך והשמירה היא של הבעלים, רק שהמשטרה מפקחת שהוא שומר כראוי אבל ודאי שהבעלים שומר על החווה. והראיה שהבעלים אינו מפסיק לשמור גם מרצונו, שלא יבוזו אחרים חילו ופשוט.

ועוד כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א לדמות זאת – להיתר למנוע מגוי ליטול פירות הפקר בשביעית, וביאר מרן הגרח"ק שליט"א דהטעם הוא שאכילת הגוי חשיב הפסד וגם פירות מופקרים אסור להפסידם וא"כ  ה"נ בנידו"ד מכיון שאנשים שאינם חולים יעשו בזה שימוש מזיק לבריאותם חשיבא אכילה זו הפסד לפירות, ולכן מותר למנוע לקיטת הצמח ואין זה חשיב שמירה אסורה. ובעוניי יש חילוק בין המקרים, לפי מ"ש מרן הגרח"ק דאכילת גוי חשיב הפסד הרי מניעת הגוי מאכילה אינה שמירה האסורה אלא מניעת הפסד של פירות שביעית. אבל בנידון דידן יש המבקשים ליטול פרי אלא שהם משתמשים בו בצורה מזיקה, האם מותר – דרך משל – למנוע לקיחת פירות שיש בהם אחוז סוכר גבוה למי שחולה בסכרת, ודו"ק.

עוד הביא שם, לדמות לאתרוג של שישית הנכנס לשביעית דפסק הרמב"ם (פ"ד הי"ב) ד"הרי הוא כפירות שביעית ומתעשר כפירות שישית להחמיר". וכתב החזו"א (סי' ז סקי"ד) דאין האתרוג פטור ממעשר מדין הפקר כיון שאין ההפקר אלא משום חומרא, וגם אין יכול לעכב אחר מלזכות דהוי ספק איסורא, ומ"מ אין האחר רשאי לזכות, מספק שהם אינם הפקר. והקשה בד"א (בבהה"ל שם) דע"כ חייב להפקירן דאם לא יפקירן הפירות ירקיבו משום שהבעלים אסור ללוקטן, וכופין על מידת סדום. ותירץ מרן הגרח"ק שיכול ליתן לעשרה מידידיו שיטלו הפירות ולא להפקירם לכל העולם. ולמד הגאון הגדול הגרי"ז שליט"א מדברי מרן הגרח"ק שליט"א שאם מפקיר בפני עשרה חשיב הפקר, והציע שגם בנדו"ד יפקיר בפני אנשים גדולים שיודע שלא יטלו הפרי ח"ו לשימוש מזיק.

ובעוניי נראה דאין זו כוונת מרן הגרח"ק אלא מכיון שמספק אינו חייב להפקיר את האתרוג שנכנס משישית לשביעית יכול ליתנם לידידיו בלי להפקירם. אולם במקום שחייב להפקיר פשוט שצריך להפקיר לכו"ע ולא מועיל בפני עשרה. וא"כ הדרן לנידון דידן האם יש בקנביס משום קדושת שביעית וחייב להפקירו או שאין בו כלל קדו"ש.

והנה כבר הארכנו בסימנים קודמים בגדרי הגידולים שחל עליהם קדו"ש. והעולה מסוגיות הבבלי (ב"ק קא ע"ב וסוכה מ ע"א) דשביעית חלה על דבר שהנאתו וביעורו שוה, ולכן עצים שעיקר הנאתן לאחר ביעורן  -כשנעשים גחלים, לא חלה עליהם קדו"ש. ועוד תנאי הוזכר בדברי ר' יוסי דבעינן שהנאתו תהיה שוה לכל נפש, ובפשטות עולה מהסוגיא דרבנן אינם חולקים על ר"י אלא דהוסיפו עוד תנאי דהנאתו וביעורו שוה.

ובירושלמי (ריש פ"ז משביעית) מצאנו דגדר חלות קדו"ש נלמד מפסוקים וכלשון הירו' "צבעים לאדם מהו שיהיה עליהם קדו"ש, נשמעינן מן הדא, לכם כל שהוא צורך לכם, ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה יצאת מלוגמא שאינו אלא לחולי וכו', ר' יוסי בשם רבי לא שמעא מן הדא תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע", עכ"ל הירו'. הרי דאף לדעת הירו' דלא בעינן הנאתו וביעורו שוה, קדו"ש חלה על כל דבר של אכילה שתיה וסיכה, אלא דמייתור הפסוקים מרבינן אף הדלקת הנר, מיני צביעה ואף מיני כביסות, אבל לא מצאנו ריבוי למלוגמא ולרפואה ובזה לא נחלקו הבבלי והירושלמי.

וא' מחכמי בית מדרשנו ה"ה הרה"ג ר"מ טבאל שליט"א ציין דלפי ביאור הגר"א (כתב יד ב) על הא דאיתא "יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין, יצא אלינתית שאינה אלא לטפלים", שפי' שטפלים היינו "שעושים מהן רפואה לאותם האנשים שאינם טועמים טעם אכילה". הרי זה ממש כהקנביס שחלק ממטרתו הרפואית היא להשיב לחולים את רצון האכילה שאבד להם, ומבואר כאן דצורך זה נתמעט מקדו"ש כמלוגמא.

והנה בירושלמי (ריש פ"ח) הקשה "מה חמית מימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ואוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא, א"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מיעט אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא וכו', אוכלי אדם מהו לעשות מהן צבעין לאדם, מה אם אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם עושין מהן צבעין לאדם וכו', מיני מלוגמיות מהו לעשות מהן צבעין לאדם וכו', מיני מלוגמיות שעושין מהן מלוגמא לאדם לא כ"ש שעושין מהן צבעין לאדם". ולכאו' מהא דדנה הגמרא אם מותר לעשות צבעים ממיני מלוגמיות משמע שמיני מלוגמא יש בהם קדו"ש. וכבר הרגישו בזה האחרונים, יעויין קה"י (סי יז) ובמנח"ש (ח"ג סי' קלב אותם). ובאמת החזו"א (סי' יג ס"ק ו) נסתפק אם יש קדו"ש במיני מלוגמא לדעת הר"מ, אך המעיין בדבריו (בסי' יד סק"ה) יראה דלמעשה סובר שאין במלוגמא קדו"ש ואזיל בשיטת רש"י ותוס' דסברי דשימוש בפר"ש וחלות קדו"ש שווים הם, על אף דבסברא זו גופא נסתפק שם (בסי' יג). וראה מש"כ בזה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בדרך אמונה (פרק ה הל"י, בהה"ל ד"ה מיני כיבוסים). הרי דלפי הכרעת מרן החזו"א אין בקנביס קדו"ש שהרי עומד לרפואה.

ויתכן עוד לומר טעם נוסף שאין בזה קדו"ש, עכ"פ בצורת השימוש של מיצוי, משום שאין לך הנאתו אחר ביעורו גדול מזה. דהרי ההנאה היא מהנוזל המופק מהצמח, והנוזל אינו גוף הפרי אלא זיעה בעלמא, וא"כ ההנאה היא אחר שנתבער הפרי וכדוגמת הנאה מפחמים.

אלא דבענין זה זכיתי לראות שיעור שנדפס ממרן רבינו זצוק"ל (בהליכות שדה גליון 122) בענין סחיטת מיץ מפירות שביעית, ותורף דבריו, דיש הסבורים דכמו דקיי"ל (רמב"ם פי"א מהל' תרומות ה"ב ופ"י מהל' מאכ"א הכ"ב) דאין לוקין על משקה היוצא מפירות ערלה או תרומה משום דזיעה בעלמא הוא ואין לו חשיבות פרי, ורק על זיתים וענבים חייבים, ומטעם זה אסור לסחוט פרי תרומה משום שזה מבטל ממנו את קדושת התרומה. כך גם יהיה אסור לסחוט פירות שביעית  ואפי' בפירות שדרך לסחטן, משום דהיוצא מהן הוא זיעה בעלמא ונפקע ממנו קדושת שביעית, ורק בזיתים וענבים דהיוצא מהם – השמן והיין, הינו גוף הפרי ולא זיעה, מותר לסחוט.

ואמר מרן רבינו זצוק"ל דיש חילוק גדול בין תרומה לבין שביעית. והוא, דדין תרומה הוה דוקא בפירות, וממילא כשנהפך לזיעה פקעה הקדושה, אולם קדושת שביעית לא חלה דוקא על פירות אלא על כל דבר שהנאתו וביעורו שווה ואפי' במיני צבעים, וא"כ מה בכך שהנסחט הוא זיעה בעלמא הרי לא פקע ממנו משו"כ קדו"ש ולמרות שאין לו חשיבות פרי הרי נהנין מהזיעה והנאתו וביעורו שווה. וא"כ לדעת מרן רבינו זצוק"ל גם בנוזל המופק מצמח הקנביס אי לאו משום טעמא דהוא עומד לרפואה היה בו קדו"ש משום שחשיב הנאתו וביעורו שוה. ועי' בחזו"א (סי' כה' סקל"ב) מה שדן בענין זה. זאת ועוד, כיום עיקר השימוש הוא ע"י עישון ואם כן ה"ז הנאתו וביעורו שוה.

 אבל אף על פי כן, נראה דאפשר להקל שאין בקנביס קדושת שביעית עפ"י הכרעת מרן החזו"א דמיני מלוגמיות אין בהן קדו"ש כלל וא"כ בצמח הקנביס העומד לרפואה אין קדו"ש. אף אם הנאתו וביעורו שווה.

ודאתינא להכא, ברור דאין המגדלים חייבים להפקיר את התוצרת הגדילה בשביעית משום שאין בה קדושה. אולם אם להלכה היה בצמח זה קדו"ש, הרי כל שהמקום מוקף ושמור בכל מיני שמירות ואין אפשרות להתקרב לשם, לא קיים בזה מצוות הפקר, וכמו שכתבנו בתחילת דברינו.

אמנם יש מי שרצה לדון שיהא מותר לשמור, ולדמות להא דבי"ד העמידו שומרים לשמור התבואה לצורך קרבן העומר ושתי הלחם ולא חששו בזה משום שמירה בשביעית. וגם כאן יש מצוה לשמור למניעת היזק של בני אדם הנוטלים הסמים, אבל אין זה נכון, ראשית דגם בשומרי ספיחין יש מרבותינו הראשונים (מנחות פד ע"א) הסוברים שלא היתה שמירה ממש ולא היו מונעים מבני אדם מליקח, אלא היו מודיעים להם כי זקוקים לספיחים לשם העומר והם פורשים מאליהם (עי' תוס' שם ד"ה שומרי שביעית). אבל עיקר הטעם שהרי שם כמו שכתב במעדני ארץ (סי' ה אות י) דמכיון שנלמד מן התורה מלדורותיכם שמצות העומר נוהגת בשביעית, דוחה מצוה זו את איסור השמירה. וא"כ אין ללמוד מכאן לשאר מקומות. ובפרט אליבא דהחזו"א (שביעית ס"י סק"ה) דנקט דכל איסור משומר הינו דוקא על הבעלים ולא על איניש דעלמא, וזהו ההיתר של השלוחי בי"ד, הרי כאן בנידו"ד הבעלים הוא עצמו השומר.

וכבר הבאנו לעיל דברי הגאון הגדול ר"י זילברשטיין דצידד לומר שגם במקום שהבעלים שומר, אם לא שומר מחמת שהוא מבקש לנהוג בעלות בפירות שביעית, אלא מטעם צדדי אינו חשוב שמירה ודימה זאת לשמירה מהפסד ע"ש. ואולי אפשר להוסיף שבנידו"ד שהוא מבקש למנוע מאחרים לקלקל בריאותם ע"י צריכת הקנביס, אפשר דאין זה חשיב שמירה, וכפי ששמעתי ממרן הגרח"ק שליט"א דהשמירה כאן היא משום סרך של פיקו"נ דמחד גיסא צריך לשמור הגידולים כדי שיהיו מצויים לחולים הזקוקים לכך, ומאידך אם יפקירום יש בזה משום פיקו"נ של אלו שישתמשו בזה שלא כדת.

אמנם כאמור לפי מה שבארנו לעיל שלהלכה אין קדו"ש בגידולים הללו הרי שאין חובה להפקירם.

ודאתינן להכא, אם אין קדו"ש בקנביס הרי דכמו דכתב מרן החזו"א (סי' י ס"ק יב) דאין בפשתן גזירת ספיחים, או משום דאין בו קדו"ש, או משום דאינו דבר מאכל, וכך גם כתב מרן הגרח"ק שליט"א בדרך אמונה (פ"ד צהה"ל כח ודלא כאותם הטוענים שהחזו"א לא הכריע בכך), הרי דגם בקנביס אין איסור ספיחים, אמנם ודאי דיהיה אסור לזרעו. ועוד חזון למועד לבאר אלו מלאכות יהיה מותר לעשות לצורך הגידול.