הבא: סימן נ' עוד בגדרי קדושת שביעית ובענין קדושת שביעית בפרחים <<
שביעית סימן מ"ט
בענין קדושת שביעית ובדעת הרמב"ם
בפתח דברינו בענין קדושת שביעית נקדים בקצרה מה שהעלנו בדעת הרמב"ם בזה.
א. הנה קדושת שביעית אינה חלה דווקא על מאכל אדם (כמו תרו"מ). וכפי המבואר במשנה בשביעית (פ"ז מ"א) "כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור". ובגמ' ב"ק (קא ע"ב) מבואר דבעצים אין קדו"ש הואיל ואמר קרא "לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן", וכדפי' רש"י "שלאחר ביעורם שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר הנאתן". ובהמשך הסוגיא (קב ע"א) "אמר רב כהנא ועצים להסקה תנאי היא, דתניא אין מוסרים פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, ור' יוסי אומר נותנים פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה". ומבואר בגמ' דרבנן ממעטים משרה וכבוסה, הואיל דבעינן דומיא דאכילה שהנאתה וביעורה שווים ומשרה וכבוסה הנאתן אחר ביעורן. ולדעת ר' יוסי ילפינן "לכם, לכל צרכיכם" לרבות משרה וכבוסה, והיינו דגידולים העומדים למשרה וכבוסה, יש בהם קדו"ש, וגם מותר להשתמש בפר"ש לצורך משרה וכבוסה, ומלאכלה ממעטים מלוגמא לפי שאינו שוה בכל אדם. ובהמשך שם מוכח דגם לרבנן במלוגמא אין קדו"ש ואפי' שהנאתו וביעורו שוין, דהרי הגמ' מביאה ברייתא דממעטת מלוגמא זילוף ואפיקטויזין, מלאכלה, ומסיק "כמאן כר' יוסי, דאי כרבנן איכא נמי משרה וכבוסה", ואם רבנן פליגי אדר"י במלוגמא, הרי מגופא דהברייתא מוכח דאינה כרבנן, אלא ע"כ דבדין מלוגמא מודים רבנן לר"י דנתמעט הואיל ואינו שוה בכל, ורק מוסיפים דגם במשרה וכבוסה אין קדו"ש, הואיל והנאתו אחר ביעורו.
העולה מהסוגיא, דלרבנן כל דבר שהנאתו וביעורו שוה יש בו קדו"ש, ושימוש כגון זה (אם דרכו בכך) מותר בפירות שיש בהם קדו"ש. ור' יוסי לית ליה האי כללא ומרבה הכל מלכם לכל צרכיכם וממעט דבר שאינו שוה בכל כגון מלוגמא, ולזה גם רבנן מודים.
ב. והנה הר"מ (פ"ה ה"י) כתב "מיני כבסים כגון בורית ואוהל קדו"ש חלה עליהן ומכבסין בהן, שנא' והיתה שבת הארץ לכם, לכם לכל צרכיכם, אבל אין מכבסים בפירות שביעית ואין עושים מהם מלוגמא שנא' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה".
הרי מבואר לכאו' דפסק כר"י דמיני כבסים יש בהן קדו"ש, וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם דאסור לכבס בפירות שביעית, והרי אין זה דומה למלוגמא וזילוף וכדו' דהרי כביסה הוה דבר השוה בכל.
ויעוין בכס"מ דכתב לחדש דבאמת הרמב"ם פסק כרבנן, אלא דעד כאן לא פליגי רבנן אדר"י רק בפירות הראויים לאכילה דנתמעטו מלאכלה דבעינן הנאתן וביעורן שוה ואסורים בכביסה, אולם מיני כבסים שאינם ראויים לאכילה שפיר מכבסים בהם.
וכבר נתקשו האחרונים בהבנת דבריו, וביותר, דאם כדבריו אמאי עצים נתמעטו מקדו"ש הואיל ואין הנאתן וביעורן שוה וכדפסק גם הר"מ (בפ"ז הי"ד), והרי עצים אינם ראויים לאכילה, ומ"ש ממיני כבסים. ועי' פאה"ש (סי' כד סקמ"ג) ובמק"ד (סי' נט סק"ד).
ג. והנראה בס"ד דמקור דברי הר"מ הוא מהירושלמי. דגרסינן התם (ריש פ"ז) "צבעין לאדם מהו שיהא עליהן קדו"ש, נשמעינן מן הדא, לכם, כל שהוא צורך לכם, ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה, יצאת מלוגמא שאינו אלא לחולין". ומבואר בירו' דנתמעט מלוגמא משום דבעינן "לכם השוה לכולכם". ומביא הירו' עוד דרשא "ר"י בשם רבי לא שמע מן הדא, תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע". הרי מבואר דלשי' זו אי לאו הדרשא דתהיה היינו אומרים שאין הקדו"ש חלה אלא על מידי דאכילה ושתיה וסיכה, ולא על כל דבר שהנאתו וביעורו שוה, ובאמת לא מצינו בירו' בשום דוכתי גדר זה דהנאתו וביעורו שוה, ולכן צריך ריבוי מתהיה למיני צבעים והדלקת הנר. ויעוי' בר"מ דהעתיק (בפ"ה הי"א) דרשא דהירו' דכתב "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע". הרי מוכח דאזיל בשיטת הירו' דבפשטות קדו"ש חלה רק על מידי דאכילה ושתיה וסיכה, ורק מכח הדרשא דתהיה נתרבה אף הדלקת הנר וצבעים, ולא מרבינן מלאכלה כל דבר שהנאתו וביעורו שוה כדדריש בבבלי. ונראה עוד להוכיח דהרמב"ם אזיל בשיטת הירו', דהנה בב"ק (קא ע"א) דנה הגמ' אם חזותא מלתא ובקשה הגמ' להוכיח דחזותא מלתא מהא דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, ודחתה הגמ' דבערלה נאסר אפי' מראה בעלמא שאין בו ממש. ובהמשך מוכיחה הגמ' מהא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק, ודחי בגמ' "שאני התם דאמר קרא תהי' בהוייתה תהא", וכבר תמה בשו"ת שיבת ציון (סי' ב) ע"ד הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פט"ז ה"כ) שהביא הדין של "בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף", והשמיט הדין של צבעו בקליפי שביעית.
אולם לדברינו דהר"מ אזיל בשיטת הירו' ניחא, דמכיון דצריך הדרשא דתהיה לרבות צבעים ומיני הדלקה לא אייתר ליה לדרשא דחזותא מלתא.
ד. ודאתינא להכא יש ליישב גם דברי הרמב"ם בענין מיני כבסים. דהנה אמרינן דלהר"מ אין דרשה של הנאתו וביעורו שוה, וא"כ פשוט דא"א לכבס בפירות שביעית [וכדאמר הכס"מ] משום דאין היתר לשימוש בפר"ש משום שהנאתו וביעורו שוה, אבל במיני כבסים שפיר סובר הר"מ דיש קדו"ש, וכדאיתא בירושלמי שם בהמשך הסוגיא "מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדו"ש, נישמעיניה מן הדא היורענין והבורית והאהל יש להן קדו"ש". ונקט הרמב"ם דהילפותא היא מלכם לכל צרכיכם. ואם כן לרמב"ם יש שני לימודים על מה חלה קדו"ש, הראשון – לאכלה שמזה למדים כל מה שהוא בגדר אכילה שחל עליו קדו"ש ומותר לעשות מפירות שביעית שימוש זה, ובגדר זה נכלל אכילה שתיה סיכה ואף צביעה והדלקה, ש"תהיה" מכניסם לגדר לאכלה, ואדרבה לאכלה ממעט אפשרות שיעשו מפירות שביעית הראויים לאכילה מיני כביסות. ויש לימוד שני של "לכם לכל צרכיכם" שמרבה שבמיני כביסה יש קד"ש, אך עדיין הלאכלה ממעט ואוסר לעשות מפירות שביעית הראויים לאכילה – כביסה.