הבא: סימן מ"ד בדין השקאת גינה באינו מתכוין <<
שביעית סימן מ"ג
מכתב לת"ח אחד אודות הידור בשביתה ממלאכה בגינות נוי בשביעית
אחדשכת"ר באה"ר,
במכתבו – כתב אודות החרד על דבר ד', השואל אם יש הידור שלא יטפל בשביעית בגינתו בכלל ואף מלאכות המותרות לצורך הפסד לא יעשה בגינתו, והאם זו הנהגה טובה ונכונה.
בראשית דברינו נציין, כי מסופר על קדוש ד' כ"ק האדמו"ר מבעלזא זצוק"ל – שציווה בשנה שקודם לשמיטה לקרוא לגנן, לטפל ולשתול בגינת ביתו. ובהתקרב שנת השמיטה ביקש שיאספו את כל הכלים החקלאיים ויסגרום תחת מנעול ובריח, ואז התברר כי כוונתו היתה ע"י זה לקיים מצוות השבתת שדהו בשנת השמיטה (ראה קצת בשינוי, בספר אגורה באהלך עולמים להגר"י ניימאן זצוק"ל עמ' סו).
אולם שאלת כת"ר אינה עוסקת באותם אשר עשר ידות להם בקדושה ובטהרה אלא ביהודי חרד לדבר ד' השואל אם ראוי להחמיר בכך. ועל כן נשנה פרק זה בקצרה.
בסדר השביעית שהו"ל הרה"ח ר"ז שפירא במחיצת מרן החזו"א, כתב שהותרו מלאכות דרבנן להצלת צמחי נוי. כלומר החזו"א השווה בין צמחי נוי – לאילנות מניבי פרי. אולם יש מקום לדון מה כולל ההיתר, שהרי כל ההיתר הוא כלשון הרמב"ם "כדי שלא תיעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה" ולכן ודאי שיש מקום להימנע מעשיית מלאכות דרבנן למען הציל הפסד זמני של הנוי שניתן לתקנו בשנה האחרת. ואע"פ שבשנה זו לא יהיו פרחים אין זה פשוט שפרחי השנה נחשבים כפירות האילן להתיר מלאכות למניעת הפסדם (ומה עוד שגם ההיתר לצורך פירות אינו אליבא דכולי עלמא – כמו שנציין בהמשך). ולכן הרוצה להחמיר על עצמו ראוי שימנע מעשיית מלאכות – לצורך פרחי הנוי של אותה שנה.
זאת ועוד, נדמה שהרוצה להדר יתכן וראוי שיחלק בין השקאה לבין שאר מלאכות, שהרי כידוע ההיתר לעשיית מלאכות דרבנן – בשביעית מבוסס על דברי מרן בעל החזו"א (שביעית סי' כא סק יז) וז"ל, "ולענין גיזום, ניכוש, זיבול, עידור בתפו"ז שהעץ מפונק מאד והוא לפעמים נפסד ויבש במניעתן תלוי בפלוגתת הפוסקים, דהריטב"א כ' בריש מ"ק דיש מפרשים הא דאסרה ברייתא ניכוש ושאר מלאכות היינו בבית הבעל, [נראה דהא בית הבעל לישנא בעלמא דלענין ניכוש ושאר מלאכות אין חילוק בין בעל לשלחין, אלא ר"ל כעין בית הבעל שאין כאן פסידא גמורה] וכו'. ריטב"א חלק וסבר דהוא טורח מרובה ולא התירו כמו מי קילון, וכו'. והנה הנמוקי יוסף ג"כ כתב דדוקא השקאה שריא דאינה מלאכה חשובה וכו'. וכיון שהוא תרי דרבנן נראה דנקטינן להקל בפלוגתא דרבוותא".
הרי שהכרעת החזו"א להתיר מלאכות דרבנן (ולא דווקא השקאה) תליא במחלוקת ראשונים, ולכן נראה דהרוצה להחמיר על עצמו יש מקום שיחמיר בשאר מלאכות אפי' שהם רק מדרבנן, אך במלאכת ההשקאה יוכל להקל.
זאת ועוד, לעיל כתבנו שודאי ראוי להחמיר שלא להתיר מלאכה לצורך פרחי אותה עונה, ואפשר להוסיף כי גם בעצי פרי הגדלים בגינות יש שמחמירים שלא לבצע מלאכות דרבנן לצורך מניעת הפסד הפירות, כי למרות שמרן החזו"א הכריע דהפסד פירות חשוב הפסד להתיר מלאכות דרבנן, הרי יעויין בדבריו (סי' טז סק"ד) דכתב "ויש לתמוה במש"כ הר"מ בפ"א ה"י שהתירו כל אלה כדי שלא תיעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה, ולמה לא כתב משום שלא יפסדו הפירות כמו במועד וכו', ואפשר דעת הר"מ דלעולם לא התירו בשביעית משום פירות שאין להשתדל בגידול פירות בשנה שביעית".
הרי לנו דהיה לחזו"א מהלך שיתכן דלדעת הרמב"ם אין היתר בהפסד הפירות. וא"כ דבר זה במחלוקת הוא נתון, וגם בזה יש מקום להחמיר.
ובהא תבנא לדינא, הרוצה להחמיר על עצמו בשנת השמיטה, בטיפול גינתו לא יעשה שאר מלאכות מחוץ להשקאה.
ואף מלאכת השקאה לא תיעשה אלא לצורך מניעת תמותה או נזק ניכר של השיח או העץ ולא לצורך פרחי אותה עונה. והנני בזה ידידוש"ת
