הבא: סימן מ"ג מכתב לת"ח אחד אודות הידור בשביתה ממלאכה בגינות נוי בשביעית <<
שביעית סימן מ"ב
בענין היתר מלאכות דרבנן בגינות נוי
בדבר השאלה אם מותר בשנת השמיטה לבצע מלאכות בגינות נוי וכדו' כדי למנוע הפסד ביופי הצמחים, כמו שהותרו מלאכות למניעת הפסד עצי מאכל והפירות. ובקשת לברר דעת מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל בענין זה.
הנה כתב הרמב"ם (פ"א משמו"י ה"י) בענין היתר השקאה בבית השלחין "ומפני מה התירו כל אלו, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה". והחזו"א (בסי' כא סקי"ז) כתב "ולכן במקום הפסד שימות כל עץ או שיפסדו כל הפירות יש לסמוך להקל בכל אלו", דהיינו בכל המלאכות דרבנן הבאות להציל מהפסד כפי המבואר שם בדבריו.
ובסדר השביעית לר"ז שפירא (סעי' יג) כתב להתיר עבודות גם אם ההפסד הוא ב"רוב הפירות".
והנה היה מקום לומר כי הפסד חשיב רק אם בהעדר עשיית המלאכה יגרם נזק כספי, אולם כבר כתב בשו"ת המבי"ט (ח"ב סו"ס סד) בענין עשבי בושם, "ולענין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהן" דמותר להשקותן במקום פסידא, "ולא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא, דכל מה שיפסד אם לא ישקנו הוה פסידא, דהא לא חילקו בין פסידא דירקות דהוה דבר מועט לפסידת אילנות דהוה הפסד מרובה, דכיון דיפסד הכל אם לא ישקה לא מפלגינן בינייהו". הרי דענין ההפסד חשיב כל שנפסד הגידול מיעודו. אמנם יש מקום לדון בדבר העומד לנוי שאינו מאכל או הכרח אחר לאדם האם יש בזה משום היתר מלאכה דרבנן במקום פסידא. ואכן מרן רבינו בתחילה (כפי הרשום אצלי בתשמ"ז) היה סבור שאין להתיר מלאכות למניעת הפסד בגינות נוי, משום דעצים ושיחים ופרחים העומדים לנוי, שינזקו אם לא יעבדו בהם, ואפילו בנזק ניכר, אין זה חשוב הפסד להתיר מלאכות דרבנן.
ובשנת תשנ"ג הובא קמיה רבינו מסקנת מרן החזו"א המובאת בסדר השביעית (הנז"ל שהוציא ר"ז שפירא) שכתב "גם בגינות נוי ופרחים המתקיימים משנה לשנה מותר להשקותם ולעבדם כדי קיומם כמו שנתבאר כלל יג", ומבואר דהתיר החזו"א מלאכות בגינות נוי למניעת הפסד. ואז אמר מרן רבינו זצוק"ל שבהתאם להכרעת מרן החזו"א גם הפסד של נוי חשיב הפסד להתיר מלאכה. אלא דנסתפק רבינו מה נחשב הפסד בגינות נוי, דבסדר השביעית (כלל יג) מבואר דהותרו מלאכות במקום שבלעדיהם "ימות העץ או יפסדו רוב הפירות", וא"כ גם בנוי אין להתיר אלא במקום שיפסד הנוי באופן כזה שלא יוכלו לתקן אותו אחר השנה השביעית אם לא בעבודה והוצאות מרובות מעבר לטיפול הרגיל והמקובל.
אמנם יתכן שאף נזק זמני בנוי -כלומר שהנזק יהיה בשנת שמיטה בלבד ויוכלו לתקן אותו בלא מאמץ מיוחד אחרי שנת השבע, יחשב כנזק והפסד, כי הרי לכך הוא עומד.
והלכה למעשה היתה ההוראה, כי רק מלאכה לצורך מניעת נזק ניכר שאינו זמני, דהיינו שכדי להחזיר את המצב של הנוי לקדמותו אחרי שמיטה יצטרכו להשקעה גדולה יותר מהטיפול המקובל, מותרת בשביעית. ואכן כאשר זכינו להוציא בשמיטה חוברות שעסקו בטיפול בגינות נוי, ונועדו להדריך בין היתר גם את מחלקות הגננות במיגזר ובערים החרדיות הבאנו שם כי התנאים המתירים לבצע מלאכות דרבנן בגינות נוי הנם:
א. כדי לשמור על צמחי הגינה שלא ימותו.
ב. למנוע מהצמחים נזק משמעותי בלתי הפיך.
ג. למנוע נזק משמעותי בנוי הצמחים שלא ניתן יהיה לשקמו, תוך תקופה סבירה, לאחר שנת השמיטה.
ד. למנוע מהצמחים או נויים נזק משמעותי שיצריך לאחר השמיטה השקעה גדולה כדי להחזיר את הצמחים למצבם המקורי, מלפני שנת שמיטה.
ורק בשעת הדחק התיר גם במקרה והנזק בנוי הינו זמני (למשך שנת השמיטה) והתיר רבינו לפרסם זאת אבל אמר להוסיף כי המחמיר תבוא עליו ברכה.
אכן בשנת השמיטה תשס"ח זכינו בס"ד להיות שותפים ל"תיקון גדול" בטיפול בגינות נוי גם בעיה"ק ירושלים וזאת בסיועו הרב של הרב אורי לופוליאנסקי שליט"א שהעלה קמיה מרן רבינו זצוק"ל את השאלה של אחזקת הגינות בשכונות בירושלים שדרים בהם יהודים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, והורה רבינו שבאותם שכונות חשיב שעת הדחק – ומשום כך בחוברת ההדרכה (גינוני שמיטה) שיצאה לאור בשיתוף עם עירית ירושלים נוספו שני סעיפים – כדלקמן:
ה. (א) יש מתירים לבצע מלאכות אלו גם כאשר המטרה היא מניעת נזק משמעותי בנוי הגינה, או בנוי הצמחים שבגינה, אף שהנזק הוא לשנת השמיטה בלבד.
ו. (ב) עבודות הנעשות על סמך סעיף זה (ה), יש לעשותם ע"י אינו יהודי. מכיוון שסעיף זה (ה) שנוי במחלוקת בין פוסקי ההלכה, הורה מרן הרב אלישיב (שליט"א) זצוק"ל – להתיר לבצע פעולות בגין סעיף זה (ה) רק באזורי מגורים שעיקר האוכלוסיה שם איננה שומרת מצוות. לדעתו, בשכונות מגורים המאוכלסות בשומרי מצוות, יש להחמיר ולא לבצע מלאכות, במקום שהנזק הוא בר חלוף.
