שביעית סימן י"ט

(הבא: סימן כ' אודות השטחים הדרומים מזרחיים בממלכת ירדן, (מעל המעלה השלושים <<

שביעית סימן י"ט

דין עבר הירדן בשביעית

רבים הנוהגים כפי הכרעת מרן החזו"א לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרי שואלים האם בתוצרת  המגיעה מעבר הירדן המזרחי יש לנהוג קדו"ש או דחשיב חו"ל, ונבאר הדברים בס"ד.

א. דין עמון ומואב

במסכת ידיים תנן (פ"ד מ"ג) "בו ביום (הוא היום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש, פיה"מ) אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית, גזר רבי טרפון מעשר עני, וגזר רבי אלעזר בן עזריה מעשר שני. א"ל רבי ישמעאל, אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראיה ללמד, א"ל ראב"ע, ישמעאל אחי אני לא שניתי מסדר השנים טרפון אחי שינה ועליו ראיה ללמד וכו', אמר רבי טרפון מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה בשביעית, אף עמון ומואב שהן קרובים נעשים מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהן בשביעית וכו', נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכו'" ע"כ. ובחגיגה (ג ע"ב) איתא, "מה טעם, הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית". וכמו שמבואר ברש"י (ד"ה כך מקובלני) דבעמון ומואב מותר גם לזרוע בשביעית בכדי שיסמכו עניים עליהן בלקט שכחה ופאה ומעשר עני.

ב. עמון ומואב טיהרו ושלא טיהרו

ונחלקו הראשונים באיזה עמון ומואב מיירי הך מתני'. להר"מ (בפיה"מ שם), ארץ עמון ומואב הם ערי סיחון ועוג, שישבו שם בני גד ובני ראובן. וא"כ לדעת רש"י (דס"ל שעמון ומואב מותרים לזרוע בשביעית) אליבא דפירוש הרמב"ם, מותר לזרוע בשביעית בערי סיחון ועוג, כיון שלא נתקדשו בכיבוש עולי בבל. אך הר"ש שם כתב דאין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון, דמקומות אלו ארץ ישראל הם, שאפילו אם תמצי לומר שלא כבשום עולי בבל על כרחין שביעית נוהג בה, כדתנן בפרק מקום שנהגו (נב ע"ב) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל, ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג, אלא מדובר בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא נכבשו מעולם, וכן כתבו התוס' בכמה מקומות. ומבואר דס"ל דבמקום מושב בני גד ובני ראובן שהיא ארץ סיחון ועוג, ודאי נוהגת שביעית וכל דיניה, וכדמוכח מהא דביעור נוהג בה, ומה דקתני במסכת ידיים דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, הוא דוקא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא נכבשו מעולם אף ע"י עולי מצרים.

וליישב דעת הרמב"ם צ"ל דס"ל כמ"ש בכפתור ופרח (פרק מח) דמתני' דג' ארצות לביעור, לא מיירי בעבר הירדן  המזרחי, אלא בעבר הירדן המערבי, שהוא בתוך ארץ ישראל, וכן פירש שם הרע"ב, וא"כ אין ראי' ממתני' דביעור לענין ארץ סיחון ועוג כלל.

ג. חזקה בעבר הירדן בזמן הבית השני

אך באמת ביד החזקה מבואר דהר"מ חזר בו, דכתב (פ"ד מהלכות שמיטה ויובל הכ"ח), דשביעית נוהגת בעבר הירדן מדבריהם, וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריא מותרין באכילה, שלא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. ומבואר דשביעית נוהגת בעבר הירדן מדרבנן, אך ספיחיה מותרין, דיליף בק"ו מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים.

והקשה הראב"ד (שם) מה היה צריך הרמב"ם ללמוד דין ספיחי עבר הירדן וסוריא מק"ו, הרי לא החזיקו בהם עולי בבל, ולדעת הרמב"ם, (שם הכ"ו), כל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה. וכתב בכסף משנה (שם) די"ל דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא, שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש שישים עיר כדאיתא בקידושין פרק האומר, ולכן הוצרך הר"מ להביאו מק"ו ללמדנו דאפילו במקומות שכבשו שם עולי בבל נמי אין נוהג איסור ספיחין, ועיי"ש במל"מ.

ובביאור קושיית הראב"ד ודעתו נ"ל דהנה מבואר מדברי הכ"מ דמה שכבש ינאי המלך בתקופת בית שני נתקדש, וכן נקט במור וקציעה (או"ח סימן שו), אך בתבואות הארץ כתב דרק מה שכבשו בזמן עזרא הסופר נתקדש, ור"ע הילדסהיימר כתב דגם מה שכבשו בכל תקופת בית שני נתקדש, אך לא מה שכבש הורדוס, ובמור וקציעה שם משמע דגם כיבוש הורדוס מקדש, אמנם כתב שם דרק אם החזיקו בו עד שעת החורבן קידשה אף לעתיד לבא, אבל מן המקומות שחזרו הגוים וכבשום מהם לפני החורבן, פקעה קדושה שניה ולא קדשה בזה"ז.

וא"כ יתכן לומר דאכן ס"ל להראב"ד דמה שהחזיק ינאי המלך איזה תקופה בעבר הירדן אינו גורם שתהי' עליה קדושת ארץ ישראל, דרק עזרא ובית דינו יכלו לקדש את הארץ, או דס"ל שמה שלא הוחזק על ידם עד החורבן אינו קדוש, וכמו שנקט במור וקציעה שם, או דס"ל דמלחמות ינאי המלך לא היו ברשות סנהדרין, וממילא לא חשיבא ככיבוש שני, וכן שמעתי מפי מרן הגריש"א זצוק"ל.

אך הקשה במשנה למלך (שם הכ"ו), לדברי הכס"מ שכבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן, א"כ למה כתב הר"מ ששביעית נוהגת שם מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה (וממילא היה צריך לאסור שם אף את הספיחין).

ד. דעת הרמב"ם בדין עבר הירדן

אכן לכאורה בהכרח לבאר בדעת הרמב"ם דאף כשנכבשה ארץ סיחון ועוג מתחילה ע"י עולי מצרים, לא היתה במעלה כארץ ישראל ממש, וכמו שכתב מהר"י קורקוס שם דגם בזמן כיבוש עו"מ לא היתה שביעית נוהגת שם מן התורה, דכבר נתמעט בספרא מקרא דכתיב כי תבואו אל הארץ, ארץ המיוחדת, עי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת חוקת (כא, כא), שאין קדושת עבר הירדן ראויה לבית המקדש ולשכון השכינה כקדושת ארץ ישראל. ולפיכך ס"ל להרמב"ם שאף שביעית אין נוהגת שם אלא מדבריהם, ואף מדרבנן לא אסרו שם את הספיחין, כיון דעיקר קדושתה פחותה מקדושת  ארץ ישראל.

אמנם החזו"א (שביעית סימן ג ס"ק כה, ובליקוטים סימן י), נקט דעבר הירדן היתה כארץ ישראל גמורה מן התורה לכל דבר, והוכיח דבריו מהא דאיתא בערכין (לב ע"ב), דכשגלו בני גד ובני ראובן, שהיה מושבם בארץ סיחון ועוג, בטל יובל משום שאין כל יושביה עליה, וא"כ מבואר דעבר הירדן מיקרי א"י לענין כל דיניה, ולפיכך כשגלו בני גד ובני ראובן ממנה בטל דין יובל, וממילא יובל ושביעית נהג שם עכ"פ בזמן כיבוש עולי מצרים, מן התורה. (וכן הוא בחזו"א שם סקל"ב ד"ה אית תניי תני), וכן דעת התשב"ץ (ח"ג סימן ר), דקדושת מצוות התלויות בארץ נוהגות גם בעבר הירדן, וכן כתב בכפתור ופרח (פרק מז), דבעבר הירדן נוהגות מצוות התלויות בארץ. ועיין עוד מ"ש החזו"א (שם ס"ק כד ד"ה ועמון ומואב). וראה מה שהאריך בזה החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן תפט).

ה. סיכום הדברים

 נמצינו למדים דבשטחי עמון ומואב שלא טהרו בסיחון אין דיני שביעית נוהגין כלל, אלא מפריש בה מעשר עני, ואם השדה הוא בבעלות נכרי פטור מתרו"מ. אך בערי סיחון ועוג ושטחי עמון ומואב שטהרו בסיחון, דמקומות אלו נכבשו ע"י עולי מצרים, (אכן לדעת ר"ת משמע ששטחי עמון ומואב שטהרו בסיחון לא דמי לארץ סיחון ועוג לכל דבר, ואכמ"ל), לדעת הרמב"ם נוהגת בהן שביעית מדבריהם ואיסור ספיחין אין בהם, אך פירותיהן קדושים בקדושת שביעית, וודאי שאסור שם ישראל בזריעה ועבודת הארץ. ואם כן לפי הכרעת מרן החזו"א אף תוצרת נכרי במקומות אלו קדושה בקדושת שביעית ויש להביא תוצרת זו בלא להיכשל באיסור סחורה ולנהוג בה קדושת שביעית.

ו. בענין קנין נכרי בסוריא ועבה"י

ואמנם עדיין יש לדון דהנה מבואר ברמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הט"ו), דבסוריא יש קנין לנכרי להפקיע מן המעשרות, וא"כ לענין שביעית נמי דינא הכי, וכן כתב החזו"א (סימן כו סדר השביעית אות ד), דהגדלין ביד נכרי בסוריא הרי הן כפירות חולין לכל דבר, ולפ"ז הי' מקום לומר דלדעת הרמב"ם הנ"ל שהשווה את דין עבר הירדן וסוריא, א"כ בעבר הירדן נמי מהני קנין נכרי להפקיע מדין תרו"מ ושביעית. אלא שלהלכה נקט החזו"א (שם) דהגדלין ביד נכרי בעבר הירדן קדושת שביעית נוהג בהן ואסורין בסחורה והפסד וחייבין בביעור.

ז. גבולות עבר הירדן

אלא דיש לברר את גבולות השטח של עבר הירדן. והנה פשוט דבשטחים הנמצאים היום ב"ממלכת ירדן" כל השטח הנמצא דרומה מהמעלה השלושים, אינו בכלל קדו"ש כלל, כפי שכבר בארנו בארוכה (סי' ו) דגם בא"י מהמעלה ה- 30 ודרומה הורה מרן רבינו זצוק"ל דחשיב כחו"ל וזאת עפ"י המקובל מהחזו"א דהתיר באיזור יטבתה.

גם בשטחים הצפוניים, הרי שטח הר שעיר (שהוא צפונית לקו המעלה השלשים) עד נחל זרד (שהוא דרומית לים המלח) לכאורה הוא בכלל ארץ אדום (שלא כבשוה עולי מצרים כלל), ואף אם נחשוש כי קו הגבול עובר מקדמת ים המלח, ונחשוש כי ים המלח הגיע עד "צפי" כנ"ל, וקו הגבול משם הולך עד המעלה השלשים, אבל הרי מ"מ נאמר שם בקרא "ונסב", וא"כ קו הגבול נוטה לצד מערב, ואף אם נחמיר למדוד בקו ישר עד "פטרה" (וכמו שנקט איזה חוקר כי "רקם-חגרא" היא פטרה), הרי מ"מ כל השטח שהוא יותר מזרחי משם, מותר אפילו לישראל לזורעו בשביעית, ופשוט שאין צריך לנהוג קדושת שביעית בתוצרת המובאת משם. והנני כותב כל הנ"ל עפ"י מה שזכיתי לדון לפני מרן הגרי"ש זצוק"ל.

גם השטח שבין נחל זרד לנחל ארנון, פשוט שהוא ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון, וכמבואר בפרשת דברים דרק אחרי שעברו בני ישראל את נחל זרד ונחל ארנון החלו במלחמה עם סיחון מלך האמורי. ולפי"ז ממזרח דרום ים המלח וצפונה עד נחל ארנון ניתן לקחת משם סחורה ללא חשש.

אמנם מנחל ארנון צפונה יש לחוש שהתוצרת קדושה בקדושת שביעית ואסור בסחורה דאפשר שהוא ארץ סיחון ועוג, ולגבי השטחים צפונה, ארץ הבשן יתכן וקדושתה גדולה יותר – דהרי בירושלמי (פ"א בכורים) למדנו דבני מנשה לא נטלו מעצמם את חלקם כבני ראובן וגד אלא מרע"ה נתנם, להם ולכן יתכן והגולן חמור מעבה"י, ועיין בנצי"ב (העמק דבר דברים ג, טז), ובבית הלוי (ח"ב סי' נ) ובמה שנדפס (בקובץ בית המדרש תשי"א ומועתק בכמה מקורות) בשם הגאון בעל תורת רפאל שההסבר לשוני בין עבה"י – נחלת גד וראובן, לבין נחלת מנשה הואיל וקיבלוה ולא ביקשוה.

אמנם היה מקום לצרף כמה ספיקות ולומר דבשטחים בממלכת ירדן שיש סבירות שאינם בכלל ארץ סיחון ועוג  (כגון שהם מזרחיים, אך לא פירטנו המקומות שהיה אז נידון בהם מפני מה שיובא להלן בשם מרן החזו"א). לא יהא בהם קדושת שביעית כלל, וכמה טעמים לדבר, הראשון – ששטחים אלו יש סבירות שהם מחוץ לעבר הירדן (בהלכה). ועוד דהרי דין עבה"י לדעת הרמב"ם הוא מדרבנן ואם כן אולי אפשר להקל כספק דרבנן. ועוד דהרי כתב הר"מ דבסוריא יש קנין לנכרי להפקיע מדיני קדושת הארץ, ולפ"ז יש שרצו לומר דבשטחים שנכבשו רק ע"י עולי מצרים יש קנין לנכרי להפקיע מדין קדושת הארץ, וכן נקט המהר"י קורקוס (פ"א מהלכות תרומות ה"ה), ובסוריא ודאי יש קנין לנכרי, ואם השווה הרמב"ם עבר הירדן לסוריא, הרי יש בה קנין לנכרי להפקיע מדין קדושת הארץ.

ולא אכחד, כי כשדנו אודות שטחים אלו קמיה מרן רבינו זצוק"ל הסכים להקל שאין בהם קדושת שביעית, אולם מכיון דכתב מרן החזו"א (סי' ג סקכ"ה ובסדר השביעית הנדפס בחזו"א סעיף ד) "הגדלים ביד נכרי בעבה"י קדושת שביעית נוהג בהם ואסורים בסחורה והפסד וחייבים בביעור", היתה ההוראה בועדת הכשרות להקפיד בתוצרת זו בקדו"ש ככל תוצרת שביעית הגדלה בשדות נכרים בארץ ישראל, וכן על הצרכנים להקפיד לשמור על קדושת שביעית, כדין פירות נכרים.

תבנא לדינא לדעת מרן רבינו (שליט"א) זצוק"ל

א. אין להקל בקדושת שביעית וצריך לנהוג קדו"ש בתוצרת המיובאת מעבר הירדן ממקומות שכבשום עו"מ, וכפי שהורה מרן החזו"א, ובכלל זה השטחים הצפוניים (הסמוכים לגבול הסורי – שיתכן שהם בכלל שטח שבט מנשה) ובשטחים שאינם בכלל הספק – אפשר להקל.

ב. מותר לסחור וא"צ לנהוג קדו"ש בתוצרת חקלאית הגדלה בעבר הירדן המזרחי, דרומה לנחל ארנון.