שביעית סימן י"ז

הבא: סימן י"ח דין הגידולים בשטחי עולי מצרים <<

שביעית סימן י"ז

נטילת תוצרת מגבול עו"מ וקביעת גבול עו"מ

בדבר השאלה, אודות מה שמבקשים גופים מסויימים להביא תוצרת "מגידולי חקלאים יהודים בשטחים שכבשו רק עולי מצרים ולא עולי בבל", ולדבריהם זה מקור לתוצרת בשביעית ללא חשש איסור, ובתוך הדברים הם קובעים היכן  שטחים שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וביקשו לשאול אם אריך למיעבד הכי לומר שאין שאלה של שביעית בגבול עו"מ.

א. גדר המקומות שלא כבשום עו"ב

בשביעית (פ"ו מ"א), שנינו, "שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד".

בפירוש דברי התנא אודות דין המקומות שהחזיקו עולי מצרים מצאנו ד' שיטות. לפירוש הר"ש קאי מתני' בדין ביעור, שבמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, מותר לאכול את הפירות שגדלו שם אף לאחר זמן הביעור, אבל אסור לעבוד שם, וכן פירש הריבמ"ץ, אולם לא פירש הר"ש האם קדושת שביעית נוהגת בפירות הגדלים שם. וכתב בפאת השולחן, (סימן ד ס"ק כה) "שיטת הר"ש ז"ל שפי' נאכל לאחר הביעור ר"ל בלא ביעור, משמע דאין בהם קדושת שביעית, וכן הגידולין והספיחין מותרין באכילה בלא קדושת שביעית", ומבואר דנקט דלדעת הר"ש לית בהו קדו"ש כלל.

אמנם במל"מ (פ"ד מהלכות שמיטה ויובל הכ"ו), נסתפק בזה, וכתב "ובסברת הר"ש אני מסתפק במה שכתב דכיבוש מצרים נאכל לאחר הביעור, אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא, ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל, דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור, ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית. אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכיבוש מצרים, אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית". מבואר דלמסקנת המל"מ דברי הר"ש מטין לומר דיש בפירות הגדלים במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל קדושת שביעית, אף שאין בהם חובת ביעור. ובכדי ליישב את מה שתמה לחלק בסברא בין קדו"ש לביעור אפשר לומר דכבר מצאנו במשנה בשביעית (פ"ז מ"ב) שיש דברים שיש להם קדושת שביעית אך אין להם ביעור, עיי"ש, וכמו שהביא הרמב"ם (בפ"ז מהל' שמיטה ויובל הי"ד).

גם מרן החזו"א (שביעית סימן ג סקכ"א), הכריע, דלדעת הר"ש יש קדושת שביעית בפירות שגדלו במקומות שכבשום עו"מ ולא כבשום עו"ב, וכן כתב שם (סקכ"ב) בדעת הר"ש לענין סוריא – "נראה מדברי רבינו דיש איסור שימור בסוריא וזה כמו שצידד המל"מ דלא הותר רק אכילה אחר הביעור, אבל שאר דיני שביעית נהגא, דאי אין מצות הפקר ודאי לא שייך איסור קציר משום משומר, ודין סוריא ודאי לא חמיר מדין שאר ארץ שכבשום עולי מצרים וכו', וכן הוא בלשון הר"ש לעיל משנה א וכו'". הרי דלמסקנתו לדעת הר"ש נוהגת קדו"ש בגבול עולי מצרים, וכדעת המל"מ.

הרמב"ם בפי' המשנה כתב דדין משנתנו הוא לענין דין "נעבד", שאם עבר ישראל וזרע את שדהו בשביעית, בשטח של עו"מ לא נאסרו הגידולים לעומת מקומות שכבשום עולי בבל, שבהם נאסרו הגידולים מדין נעבד.

אכן ביד החזקה חזר בו הרמב"ם מפירוש זה, וביאר שהחילוק בין המקומות שכבשום עולי בבל ובין המקומות שכבשום עולי מצרים הוא לענין איסור ספיחין, דבמקומות שלא כבשום עולי בבל לא גזרו על איסור ספיחין, וכמש"כ (פ"ד מהל' שמיטה ויובל הכ"ו) "כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין שם מותרים באכילה", ובכסף משנה כתב דמקור דבריו הוא ממתניתין דידן ריש פ"ו דשביעית ומבואר דלהלכה נקט דלענין איסור ספיחין איתמר, ועיין מה שביאר בזה הרמב"ם בתשובותיו (סימן קלו).

לדעת הגר"א מיירי מתני' לענין קדושת שביעית, דבמקום שלא כבשוהו עולי בבל אין קדושה בפירות הגדלים שם, וזהו ביאור דברי המשנה נאכל אבל לא נעבד, דהיינו שאף שאסור לעבוד שם בחרישה וזריעה בשביעית, מ"מ הגדל שם נאכל בלא קדושה, ולעיל הבאנו דעת תלמידו בעל פאת השולחן שפירש כן גם בדעת הר"ש, דבגבול עולי מצרים נאסרה רק העבודה ואין בה קדושת שביעית.

ב. דין עמון ומואב

אלא דלכאורה יש לעיין דבחגיגה (ג ע"ב), איתא, "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, מה טעם הרבה כרכים כבשום עו"מ ולא כבשום עו"ב, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית". וכתב רש"י, "לפיכך בשאר אר"י אין זריעה בשביעית, אבל עמון ומואב הניחו מלקדשם כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית". (וע"ע רש"י חולין ו ע"ב ד"ה בית שאן). משמע שבאותם הכרכים שהניחום מלקדש הותרו כל המלאכות בשביעית, וזה לכאורה דלא כהעולה ממתניתין דלעיל דמשמע דאף מה שלא כבשו עולי בבל אינו נעבד, וכבר הקשו כן המהר"י קורקוס, המל"מ (פ"ד הכ"ז) והרש"ס (ריש פ"ז). ותירץ מרן החזו"א (סי' ג סקכ"ד), דאינו ענין למשנתנו, דבמשנתנו לא הניחו בשביל עניים, אלא שלא נתיישבו שם ישראל וכמש"כ הר"מ בפירושו, ובזה תיקנו שיהא נאכל ולא נעבד, אבל הכרכים שהניחו לצורך תקנת עניים, לא גזרו עליהם שביעית כלל, וזו כוונת רש"י שכ' שמותר לחרוש ולזרוע שם. כלומר, שני סוגי מקומות יש, אותם שלא נתיישבו שם יהודים – והם בכלל גבולות עו"מ, ויש מקומות שיתכן והיה מקום להחיל עליהם קדושת עו"ב אך חכמים ראו צורך שלא להחיל דיני שביעית כלל מחמת העניים. ועיין במש"כ מהר"י קורקוס (פ"א מהל' תרומות).

ג. כרכים שלא קידשום – אינו ארץ בפני עצמו

ואמנם ראיתי שבספר ארץ חמדה הקשה דאם כדברי החזו"א, שיש שטח של עו"מ ויש שטח שאפשר שכבשו עו"ב אלא דלא החילו עליו  דיני שביעית, אם כן הו"ל למתני' לומר שיש ד' ארצות לשביעית, ולא ג' ארצות, שהרי יש ארץ שהניחוה מלקדש כדי שיסמכו עליה עניים שנאכל ונעבד, והוסיף שם להוכיח דלא מסתבר שלא כתב התנא ארץ זו משום ששטחה מעט מזעיר, שהרי בפירוש אמרו הרבה כרכים.

אכן לחזו"א אין כאן קושיא, ואין ראי' ממש"כ הרבה כרכים, דבאמת להחזו"א היתר הכרכים אינו היתר נרחב, אלא כמ"ש (בסימן ג סקי"ט) "ונראה שלא הניחו עו"ב הכרכים שהניחו אלא הכרכים ותחומן ולא יותר, שבקושי הניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ולא נהגו בזה מידת פזרנות, והלכך אין לנו אלא מה שאמרו בגמ' בית שאן אבל לא שדות שסביבותיה חוץ לתחומה". ומבואר שאותה תקנה של כרכים היתה מצומצמת מאד ומפוזרת בכל חלקי ארץ ישראל לפי ראות עיני חכמים בגלל דוחק השעה וריבוי העניים, ואין שייך למנות כרכים אלו כארץ נוספת מחלקי אר"י. לכן בית שאן שהתירה רבי (כמבואר בחולין ו ע"ב) נתחמו גבולות ההיתר בירושלמי (דמאי פ"ב סוף ה"א) עד היכן פרשתא וריצפתא וכו', והסביר החזו"א שאין ההיתר אלא בבית שאן ותחומה ודלא כדעת האדמת קודש שכתב שתחום בית שאן כולל בתוכו שטח רב ביותר (עיין משנ"י ח"ב עמ' קכז). והעירני ידידי הרה"ג רש"י פרידמן שליט"א לדברי הירושלמי (שביעית פ"ט ה"ב), לענין דין ביעור, דאיתא שם שאין התנא מונה שטחים מועטים כ"ארץ", דקתני התם במתני' שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל וכו', ובירושלמי (שם) אר"י עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק, מבית חורון ועד אמאום הר, מאמאום ועד לוד שפלה, מלוד ועד הים עמק, ומקשה בירושלמי ניתני מתני' ארבע ארצות לביעור, ומשני דמעורבות הן, ופי' הריבמ"ץ (פ"ט מ"ב) דמעט היא, דמקומות מועטין ומעורבין לא חש התנא לשנותן, וקתני שלש ארצות. וממילא ה"ה נמי הכא שפיר י"ל דכיון שהם מקומות מועטין לא חש התנא לשנותן וקתני שלש ארצות לשביעית.

ד. והנה בשנת תשל"ד נתגלתה בעמק בית שאן כתובת בביהכנ"ס שבישוב "רחוב". כתובת זו כוללת בתוכה את הברייתא של תחומי עו"ב (המובאת בתוספתא שביעית, בספרי עקב, ובירושלמי שביעית), ובשורה החמישית מתחיל למנות את המקומות המותרים סביבות בית שאן, מן הדרום שהוא פילי דקמפון וכו' – ומקובל ד"פילי" פירושו שער. הכתובת מונה שטח הנמצא בתוך מספר שערים, ומקומות ידועים המצויים כנראה בעיר בית שאן גופא. חוקר כתובת זו טוען כי מכתובת זו מוכח דהיתר בית שאן אינו מכוון לתחום בית שאן, אלא לחלקים מהעיר בית שאן בלבד. וכאמור כן מבואר בדברי החזו"א הנ"ל. ועיין בזה בשו"ת משנת יוסף (סימן נב).

ה. נמצינו למדים

שטח שכבשו עו"מ ולא כבשו עולי בבל הגם  שלדעת הגר"א והפאה"ש בדעת הר"ש אין בגידולים בשטח זה קדושת שביעית הרי לדעת הר"ש אליבא דהמל"מ וכהכרעת הרמב"ם אף שאין נוהג בשטח זה איסור ספיחים מ"מ יש בגידוליו קדושת שביעית.

א. ולהלכה הכריע החזו"א (סימן כו סדר השביעית אות ד), כדעת הרמב"ם, דבמקומות שלא כבשום עולי בבל יש בפירותיהם קדושת שביעית, אבל אינם אסורין באיסור ספיחין. ולפ"ז אין להקל למעשה לסחור בפירות הגדלים שם כרגיל בשאר שנים אם המקום נזרע ע"י ישראל, דהרי ודאי איסורא קעביד  גם לדעת הגר"א (ואף אי נימא דאין איסור בשמור ונעבד ולא נאסרו הפירות, מ"מ יש בזה משום מסייע לעוברי עבירה), ולדעת הר"מ והר"ש (לפי' המל"מ) גם יש בהם קדושת שביעית.

ב. מכיון שלדעת הרמב"ם הותר בשטחי עו"מ רק איסור ספיחין, הרי בגידולים שגדלו בשטח עו"מ ע"י יהודים – יש שאלה של שמור ונעבד.

ג. כרכים שהניחום עולי בבל ולא קדשום, הינם מקומות מצומצמים שהניחום בדווקא בגלל תקנת עניים, והיתר זה היה דווקא במקומות אלו ואינו שייך לשאר השטחים שלא כבשום עולי בבל.