הבא: סימן ע"א ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות טלפון <<

יו"ד סימן ע'

גדר ניחום אבלים

במענה לשאלה כיצד מקיימים מצוות ניחום אבלים, והאם באמירת המקום ינחם אתכם וכו' – סגי.

א. הנה כתב הרמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"ז) יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים הינו גמ"ח עם החיים ועם המתים. הרי דניחום אבלים מועיל אף למתים הגם שמקומם כעת בעולם שכולו אמת, מצד לימוד מדרכיהם ועוד. אולם לגבי החיים משמעות הניחום הוא הבאת נחמה לאבלים, ובפשטות הדרך היא לדבר על ואל ליבם דברי ניחומים. אמנם מצאנו שהפליגו חז"ל בענין השתיקה בבית האבל, וכמובא בברכות (ו ע"ב) אגרא דבי טמיא שתיקותא, וכן האבל עצמו מתעטף בשתיקה כמבואר בבבא בתרא (טז ע"ב) אבל אין לו פה. וראה מ"ש המהרש"א (ברכות סא ע"ב) בביאור טעם שתיקת האבל "פן יכשל להרהר במדת הדין" ע"ש, וראיתי מביאים בשם ספר בינת יששכר (למהרי"ב בלאק) שהביא בחלק דרך ה' שאכן המנחמים כאשר הם שומעים דברי האבל המדבר ממרירות לבו ומתרעם ח"ו, עליהם להשתיקו בדברים רכים המתישבים על הלב כמו שעשה רבי יוחנן שהיה מנחם האבלים בעצם של בנו העשירי. אבל בניגוד לאבל הרי המנחמים מדברים דברי ניחומים, אלא שצריכים להזהר בדבריהם כמבואר בב"ק (ל"ח ע"א) נחמתא דבבלאי – דגידופא  הוא דאמרי מאי אפשר למיעבד, הא אפשר למיעבד עבדי. עכ"פ מבואר דניחום אבלים משמעותו דיבור.

והנה סדר הניחום מבואר בהלכה נוספת המבוארת בשו"ע (סי' שעו סעי' א) "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה", ומקורו ממימרא דרבי יוחנן (מו"ק כח ע"ב). ובטעם הדבר כתב הלבוש "וטעמא דמסתבר הוא כלומר שהוא מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואח"כ מתחיל לנחמו אבל מקודם אין שייך לנחמו כי שמא אינו מצטער על מתו". הרי דלדעת הלבוש, כשהאבל אינו פותח, אין מקיימים מצות תנחומים, כי שמא אין צער לאבל, ומצוות הנחמה יש לעשותה אחרי תחילת הדיבור של האבל שמוכיח כי הוא אכן בצער על מתו. והנה בפרישה (סי' שצג ס"ק ג) תמה על מנהגינו שנכנסים אצל האבל ואין האבל מתחיל לדבר כלום, ויושבים מעט ואומרים ה' ינחמך עם שאר אבלי ציון, דאין זה נקרא תנחומי אבלים. וביקש ליישב המנהג עפ"י דברי הטור שכתב (שם) "שהאבל הולך לביתו וכל הקהל הולכים אחריו ויושבים שם שעה אחת" דמדלא כתב דמדברים עמו דברי ניחומים הרי יש קצת סמך לצורת ניחום זו. אולם מ"מ סדר הניחומים הרגיל הוא שלאחר שתיקת האבל צריך שהאבל יפתח תחילה דאם אינו פותח אין המנחמים יודעים אם שייך לנחמו דשמא אינו מצטער על מתו וכדביאר הלבוש.

ב. בימי השבעה על פטירת בתו הרבנית אויערבאך ע"ה ביאר מרן עט"ר שליט"א באופן אחר טעם דין זה דאין המנחמים רשאים לפתוח קודם שיפתח האבל והוא, דטעם מצות תנחומי אבלים כדי שינוחם האבל, ולכן עד שאינו פותח פיו אין רשאים לנחמו כי שמא לפי גודל אבלו וצערו אין בכחו וביכולתו לקבל תנחומים. (ור"ע במה שדן בגדרים אלו ממה שנדפס בהערות למסכת מו"ק דף כח).

כדברים האלו אמר מרן שליט"א למורנו הגר"ח שליט"א ולכ"ק האדמו"ר מגור שליט"א כשבאו לנחמו.

ועוד הוסיף שכידוע שי' הרשב"א "דאין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו, ונמצא מעשה מתבטל כגון מתנות עניים" (ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח בשם מהר"י אבן פלט). ובאר רבינו לפי דרכו דזהו גם הטעם שאין מברכים על מצות תנחומי אבלים ומשום שהיא תלויה בדעת אחרים, דהרי אם האבל אינו מתנחם לא קיימו המנחמים את המצוה. וזהו הטעם שאין רשאין המנחמים לנחם לפני שהאבל פותח פיו – עכת"ד מרן עט"ר שליט"א.

והנה בשלושה מקומות שדיבר בזה הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' יח, וסי' רנד ובח"ג תשו' רפג) לא מנה מצות תנחומי אבלים בכלל המצוות שאין בהם ברכה משום שתלויות ביד אחרים. אולם היה נראה בדעת רבנו דפשיטא ליה דתנחומי אבלים היא ג"כ מן המצוות התלויות בדעת אחרים.

וזכינו לראות בתשובות המיוחסות להרשב"א (תשו' קפ"ט) דדן שם "למה אין מברכים על המצוות כולן" וכתב בתו"ד "וכן על ביקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלו' בין אדם לחברו, מפני שהם תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו מצוה זו". וזה ממש כדברי רבינו.

ג. והנה בצעירותי שמעתי, וכן מפורסם בשם מרן הגרשז"א זצוק"ל שמדין אין המנחמים רשאים לפתוח, די שהאבלים ישמיעו קול אנחה גרידא. ולכאורה הדבר תלוי בטעמי דין זה הנז"ל, דלפי טעמו של מרן הגרי"ש אין האנחה גרידא מתרת לנחם דמי יודע אם האנחה אכן מגלה שהמתנחם בכוחו להתנחם, אולם לפי טעמו של הלבוש האנחה כבר מוכיחה שזקוק המנחם לניחומים דהאבל גילה צערו ורשאים שפיר לנחמו.