הבא: סימן נ"ט כהן בפדה"ב אם צריך לעמוד <<
יו"ד סימן נ"ח
מדידת בגד בחשש שעטנז
קונה המבקש למדוד בגד בחנות לפני הקניה, האם מותר לו למודדו כאשר יש חשש של שעטנז.
א. אינו מתכוין
בכלאים (פ"ט מ"ב) שנינו, ולא ילבש כלאים אפילו ע"ג עשרה [בגדים], אפילו לגנוב את המכס. ומשמע דאף שאין כוונתו ללבישה, רק להבריח את המכס, מ"מ אסור. והקשו הראשונים מהא דשנינו במשנה (ה-ו), מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. וא"כ משמע דבמקום שאין כוונתו ללבישה מותר מן הדין ליתן את הבגד על גופו, ולפיכך מוכרי ותופרי כסות מוכרין ותופרין כדרכן.
וכתב הר"ש (במ"ב), דההיא מתניתין דאסרה לבישת כלאים אפילו כדי לגנוב את המכס סברה כרבי יהודה, דדבר שאינו מתכוין אסור. והאי מתניתין שהתירה מן הדין מכירת כסות ותפירת בגדים, סברה כרבי שמעון, דדבר שאינו מתכוין שרי, ולכן מותר למכור ולתפור כדרכו. וכתב שכן מוכח בגמ' ב"ק (דף קיג ע"א) דפליגי ת"ק ור"ש אם מותר להבריח את המכס. ומבואר בגמ' דפליגי בדבר שאינו מתכוין.
ובתוס' שבת (דף כט ע"ב ד"ה ובלבד), כתבו דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה, כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה. והוא משום דהוקשה להתוס' דהלא אף ר"ש מודה בפסיק רישיה דאסור אף כשאינו מתכוין, ולפיכך הוצרך להעמידו בגוונא דלא הוי פסיק רישיה. ומבואר דאף אי קיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, וממילא מוכרי כסות ותופרי בגדים מוכרים ותופרים כדרכם, מ"מ הוא דוקא באופן שאינו פסיק רישיה, וכגון שהוא לבוש בבגדים אחרים המגינים עליו מפני החמה והצינה, אבל באופן דהוי פסיק רישיה, אף לר"ש אסור.
אמנם הר"ן בפרק גיד הנשה (דף לב ע"א מדפי הרי"ף בענין ריחא מילתא) כתב דבמידי דהנאה כל דאינו מתכוין ליהנות, לא חשבינן לה מידי אע"פ שבודאי יש לו הנאה. והוכיח זאת מהאי מתניתין דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, דחזינן דכיון שאינו מתכוין להנאת לבישה לית בה איסורא. ולכאורה לשיטתו אף אם אינו לבוש בגדים אחרים להגין עליו מפני החמה והצינה, מ"מ כל שאינו מתכוין ליהנות, לית בה איסורא לר"ש דסבר דבר שאינו מתכוין שרי. וכן כתב ביראים (סי' שלג) דהתיר להעלות כלאים כשאינו מתכוין, וכתב דלא דמי ללבישה אע"פ שנהנה בודאי, דבלבישה איכא כוונת הנאה הלכך לא דמיא ללבישה. ועי' שם בתועפות ראם (יד).
מבואר דלדעת הר"ן וסיעתו הרי כל שאינו מתכוין להנאת לבישה אין בלבישתו איסור שעטנז, ואף דהוא פס"ר. ולפמ"ש התוס' הוא דוקא בענין שאינו פסיק רישיה.
ב. שיטות הראשונים בלובש להבריח המכס
אמנם מדברי הרמב"ם מוכח דס"ל דהנהו מתניתין לא פליגי אהדדי. דהנה כתב (פ"י מהלכות כלאים הט"ז), תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו. ובהלכה (יח שם) כתב, לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב את המכס, ואם לבש כן לוקה. ומבואר שפסק כשתי המשניות להלכה, וא"כ פשוט דס"ל דלא פליגי.
בכסף משנה (הי"ח) שם פירש דטעמו של הרמב"ם משום דס"ל דבהא אפילו לר"ש אסור, דכיון שהוא לובש את בגד הכלאים ממש, הרי עבר על לא תלבש שעטנז. אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים אותו ממש, אלא מעלים עליהם, מותר אם אינו מתכוין. ומבואר דס"ל דלהרמב"ם לבישה ממש אסורה אף אם אינו מתכוין, ואילו העלאה בעלמא מותרת כשאינו מתכוין ליהנות, [וראה בשו"ת שבט הלוי (סימן קסט), שהביא החילוק בין לבישה והעלאה בשם הגאון בעל ברוך טעם, אכן כבר הדבר מבואר להדיא בדברי הכס"מ].
וכבר הקשה מהר"י קורקוס (הי"ח) דביבמות (דף ד ע"ב) מבואר דהני תרי קראי, לא תלבש שעטנז, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, מיצרך צריכי, דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא, כתב רחמנא לא תלבש שעטנז, דומיא דלבישה, דאית בה הנאה. ואי כתב רחמנא לא תלבש, הוה אמינא דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא, כתב רחמנא לא יעלה עליך, עיי"ש. ומשמע דלבישה והעלאה שוין באיסורן דתרוייהו בעי הנאה, וא"כ מהיכי תיתי לחלק ביניהם.
וכתב מהר"י קורקוס ליישב וז"ל, וצריך לפרש לדעת רבינו אי כתב רחמנא העלאה ה"א כל העלאה אפילו שאין שם הנאה כלל, דסתם העלאה הכי הוא, כתב רחמנא לבישה לגלויי עלה דהעלאה, דבעינן העלאה דומיא דלבישה דאיכא הנאה. ואי כתב לבישה, הוה אמינא בסתם לבישה אסר רחמנא דנפיש הנייתה, כתב רחמנא העלאה לגלויי דלבישה אפילו בסתם העלאה אסירא. נמצא שהעלאה צריך שיהא בה דומיא דסתם דלבישה, ולבישה אפילו דומיא דסתם העלאה, דהיינו דומיא דמוכרי כסות שאין שם הנאה דסתמא הכי הוא, אסירא. נמצא דהעלאה גלי אלבישה לאחמורי ולאפוקי מסתם משמעותיה, ולבישה גלי אהעלאה לאקולי ולאפוקי מסתם משמעותיה, כנ"ל לפרש לדעת רבינו, עכ"ל מהר"י קורקוס. מבואר דס"ל דלבישה אפילו בלא הנאה אסורה, דזה ילפינן מהעלאה, אמנם העלאה בעלמא שאין בה הנאה, ילפינן מלבישה דשרי.
והנה הש"ך יו"ד (סימן שא סק"ח) הוסיף להקשות על מש"כ הכס"מ לגבי לגנוב את המכס דאסור משום דהוא בדרך מלבוש, דהא מ"מ דבר שאינו מתכוין הוא ואמאי מודה בו ר"ש. ובאמת מהר"י קורקוס נשמר מקושיא זו, וכתב וז"ל, ונראה דרבינו סובר דההיא דמוכרי כסות מיירי בנושא אותם על כתפו לבד ולא בלבישה גמורה וכו' ולכך לא הוי פסיק רישיה, וכו', אבל ההיא דלהבריח את המכס מיירי בלבישה גמורה, והוי פסיק רישיה ולא ימות דמודו כו"ע דאסור, עכ"ל. דהיינו דאף ר"ש דס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר מודה בפסיק רישיה דאסור. נמצא דלדעת מהר"י קורקוס דס"ל דלבישה אפילו בלא הנאה אסירא, ממילא עצם הלבישה הוי פס"ר דכל שלובש את הבגד לבישה גמורה, אף שאינו מתכוין להנאת לבישה אלא רק להבריח את המכס, גם נכלל בהאיסור, ומיושבת קושית הש"ך. [ובהא חלוק הוא מהתוס' דלעיל דאסר בלבישה רק במקום שיש הנאה, ורק אז היה פס"ר, והרמב"ם ילמד דאפילו במקום שאין הנאה הוי פס"ר ואסור].
מן האמור נלמד, דלדעת הכסף משנה ומהר"י קורקוס בביאור דעת הרמב"ם, כל לבישה גמורה של בגד כלאים אסורה. אפילו אם אינו מתכוין להנאת לבישה, אבל העלאה בעלמא בכה"ג שרי.
ג. בשיטת הרמב"ם דאסר כלאים בהברחת המכס, והתיר למוכרי כסות, מצאנו שיטות נוספות. דהנה הש"ך (שם סק"ח) כתב דבלובש להבריח את המכס לובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע"י כך מן המכס, לפי שאין נותנין מכס ממלבושין, א"כ הוי דבר שמתכוין, דעיקר כוונתו שיהא בדרך מלבוש. אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו, ומיושב דעת הרמב"ם, ואין המשניות סותרות אחת את השניה, עיי"ש. ומבואר דכל שרוצה וצריך דוקא את הלבישה אסור אף שאינו מתכוין להנאה, כיון דמתכוין הוא ללבישה.
בט"ז (שם סק"ז), כתב לפרש דעת הרמב"ם באופן אחר, וז"ל, דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה, דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס, נמצא דהלבישה היא לו הכרח, והוה הנאה זאת כמו הנאת שאר לובש מלבוש כלאים שאסרה תורה וכו'. משא"כ במוכרי כסות, שאין המכירה תלויה בזה, אלא שהוא עושה כן להקל במשאו כשהוא עליו, או להראות מדתו, והיה אפשר לעשות בדרך אחר, ע"כ אין הלבישה הכרחית לו, וכיון שאין מתכוין להנאתו מותר, עיי"ש. ומבואר דכל שהלבישה הכרחית ויש לו הנאה מעצם הלבישה, ואין אפשרות להשיגה בלא לבישה. אף שכל כוונתו לגנוב את המכס שזו הנאה צדדית אסור, דהעיקר אצלנו שיש הנאה מהלבישה.
וכבר תמה בשו"ת עונג יו"ט (יו"ד סימן צו ד"ה ובזה יש לתמוה), דאטו התורה אסרה שאר הנאות מכלאים, הנאת לבישה לחוד אסר רחמנא, אבל שארי הנאות לא איכפת לן אם נהנה, דהא מותר למכור וליתן בגד כלאים לאחר, וכיון דשארי הנאות שרי א"כ מאי גריעותא הוא מה דמרויח ממון ע"י הלבישה, הא הלבישה עצמה הוי ליה אינו מתכוין.
המבואר דלדעת הרמב"ם לא פליגי הני מתני', ולגנוב המכס אסור, או מטעם דחשיב לבישה גמורה כמו שכתב הכס"מ ומהרי"ק. או מטעם שעיקר כוונתו שיהא בדרך מלבוש שאז אינו צריך לתת מכס וכדעת הש"ך. או שגם הנאה לגנוב המכס אסור כיון שלמעשה נהנה מהלבישה וכדעת הט"ז. (להחוות יאיר (בסוף סימן קפח) דרך נוספת בשיטת הרמב"ם, דהאיסור ללבוש כלאים כדי להבריח את המכס הוא מדרבנן משום מראית העין, ואכמ"ל).
ד. אמנם הרא"ש (בהל' כלאי בגדים סי' טו), הסמ"ג (לאוין רפג) והטור אזלי בשיטת הר"ש שפירש דמתני' דאסרה ללבוש כלאים בלהבריח המכס פליגא אמתני' דמוכרי כסות ותופרי בגדים. ולהלכה דקיי"ל כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין שרי, מותר ללבוש כלאים בכדי להבריח את המכס. וכן פסק הרמ"א (יו"ד שם ס"ו) כדעת הרא"ש, הטור והסמ"ג, דמותרין אפילו ללבוש כלאים ודאי, כל שאינו מכוין להנאתו, כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למוכרן וכדומה, עיי"ש. ומבואר דלדעת הר"ש וסייעתו כל שאינו מתכוין להנאת מלבוש, מותר ללבוש כלאים. אכן לפמ"ש התוס' בשבת, היינו דוקא באופן שאינו פסיק רישיה, וכגון שהוא לבוש בגדים אחרים. אמנם לדעת הר"ן בחולין, אף בכה"ג שרי.
ה. מדידת בגד האם חשיב מתכוין
מעתה בנידון מדידת בגד שעטנז, לכאורה במחלוקת תליא. דלדעת הר"ש לכאורה מותר למדוד, דאף אם יש שעטנז בבגד, הרי אינו מתכוין ללבישה, רק לידע את מידתו, והוי כמוכרי כסות שמוכרין כדרכן. אכן לדעת התוספות הוא דוקא באופן שאינו פסיק רישיה, וכגון שחנות הבגדים מוסקת או ממוזגת כראוי. והעירני בזה הגר"י נויבירט שליט"א שגם אם מודד מכנסיים, ועומד בהם מחוץ לקיטון המיועד למדידה, יתכן דהוי פסיק רישיה, שהרי אדם בוש לעמוד במקום ההוא ערום, ואסור לדעת התוס'. ואילו לדעת הר"ן הואיל ואינו מתכוון להנות מותר אף בפס"ר. ולדעת הרמב"ם, לפירוש הכס"מ ודאי המדידה אסורה, דהרי כוונתו ללבישה, ולשיטתו כל לבישת שעטנז אסורה. וכשדנתי בזה לפני מרן שליט"א הסכים שיש להקל למדוד רק בחדר שמודדים בו את הבגדים.
והנה בחכמת אדם (כלל קו ס"כ) הביא את דעות השו"ע והרמ"א דפליגי בלובש כלאים להעביר המכס או להראות מדתו, והוסיף וכתב וז"ל, ונראה לי דלכולי עלמא אסור אם רוצה לקנות וללבשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו, שהרי מכוין ללבשו, ולכן הקונים כובעים שקורין קאפעלושין התפורים בשעטנז וכן בגדים, אסור ללבשן לכוין למדתו אפילו עראי, עכ"ל. מבואר דס"ל דכל מה שהתירו למוכרי כסות הוא באופן שאין להלובש שום כוונת לבישה, ולפיכך מוכרי כסות מוכרים כדרכם, דאין להם שום כוונת לבישה, רק כוונתם להראות את מידות הבגד. אבל בקונה הלובש את הבגד בכוונה לבודקו אם הוא עשוי כמדתו ממש, זה חשיב לבישה גמורה, ובכה"ג אפי' לדעת הרא"ש והטור אסור.
ובביאור שיטת החכמ"א היה מקום לומר דדייק דבריו ממאי דנקטה מתניתין מוכרי כסות, ומשמע דרק למוכרים שרי ולא לקונים. אמנם כבר העיר בדרך אמונה בציון ההלכה (ס"ק קנג) למורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א, דבשלטי הגבורים ספ"ק דביצה כתב להדיא בשם ריא"ז, דהוא הדין לקונה דשרי.
ובאמת החכמ"א אזיל לשיטתו, שכתב בבינת אדם (סימן צז) דלכו"ע אף לדעת הרא"ש אם לובש בגד שלא לצורך חימום, אלא לצורך שאר הנאות, אפי' בכדי להציל בגדיו מטינוף נמי אסור ובתנאי שהוא דרך מלבוש. והוכיח דבריו ממטפחות הספרים שאסור אף לדעת הרא"ש, אף שמכוין רק שלא יפלו שערות על בגדיו, דבמקום שמכוין ללבוש משום מלבוש ויהיה מאיזה טעם שיהיה אסור. משא"כ בגונב המכס ששם לא לובש את זה משום מלבוש מותר. ולפיכך לשיטתו גם מדידה אסור, אף שאין כוונתו בלבישה זו להתחמם, מ"מ כיון שמכוין לאיזו הנאה בלבישתו אסור.
אכן הפרישה (סק"י) כתב בשם רבו (המהרש"ל בהגהותיו על הטור), לדייק ממש"כ הרמב"ם שלא יתכוונו בגשמים להתחמם, דאם כוונתו רק להציל את הבגדים מטינוף או שלא יתקלקלו, אפשר דליכא איסורא, ורק אם כוונתו להתחמם בו אסור, ונשאר בצ"ע. הרי דלדעתו כל לבישה שאינה נעשית לצורך חימום, אינה בכלל איסור כלאים, ואף שהבגד מחמם את הלובשו, מ"מ דבר שאינו מתכוין הוא ושרי. ולשיטה זו לכאורה אף בלובש בגד לשם מדידתו נמי מותר, דאינו מכוין ללבישה של חימום, ודמי למוכרי כסות שמותרין למכור כדרכן. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן טו). אמנם הט"ז והש"ך (שם סק"ח), חלקו על דעת הפרישה, ועי' שם בט"ז שכתב לדמות לבגדים שמסתפרים שמצילים את בגדיו מהשערות ואסור, כך להציל בגדיו מטינוף ג"כ אסור. ועי' בביאור הגר"א (ס"ק טו) שדחה שם דבריהם והסכים עם דברי הפרישה, ומה שאסור במטפחת הספרים הוא משום שהשערות נופלות על בשרו והו"ל הנאה, וע"ע בישועות מלכו (הי"ז) דגם התיר אצולי טינוף שכמבואר בגמ' שבת (דף יא ע"ב) דכל אצולי טינוף לא חשיב מלבוש.
אכן יש לדון בסברת החכמ"א, דאף אי נימא דלבישה לצורך אצולי טינוף אסורה, מנ"ל לאסור לדעת הרא"ש כל שמכוין ללבוש את הבגד לצורך מדידה. דהנה לכאורה יסוד סברת החכמ"א כמעט הן הן הדברים שכתב הש"ך (סק"ח) בדעת הרמב"ם, דכל שהוא מתכוין לדרך מלבוש מאיזה סיבה, הרי זה אסור, דחשיב מתכוין. ועיי"ש בש"ך שתפס בפשיטות דזה רק לדעת הרמב"ם דס"ל שאסור ללבוש כלאים להבריח המכס, אבל לדעת הרא"ש אף בכה"ג חשיב דבר שאינו מתכוין. ואף שלובש בדרך לבישה להבריח המכס מותר לדעת הרא"ש, אף שהוא מכוין ללבוש את הבגד, כיון שאין לו צורך בלבישה זו. וא"כ שפיר י"ל דלדעת הרמ"א שפסק כהטור והרא"ש שרי אף להקונה למדוד את הבגד לראות אם הוא עשוי כמדתו, דאין הוא לובשו בתורת מלבוש, רק לידע את מדתו אם הוא ראוי עבורו, ודוק.
אמנם הש"ך שם הקשה לדעת הי"א ממרדעת החמור שאסור לשים על כתפו להוציא זבל ובזה גם הרא"ש הרי מודה שאסור. ותירץ הש"ך שלהוציא זבל נחשב מתכוין כיון שרוצה שבגדיו לא יתלכלכו. הרי שגם לדעת הרא"ש כל אצולי טינוף אסור לדעת הש"ך, וא"כ גם למדוד בגד אפשר שאסור וכמו שכתבנו בדעת החכמ"א. ונראה לחלק שלדעת הש"ך כל שלובש או לצורך חימום, או להציל בגדיו מליכלוך נחשב כדרך לבישה דהם משימושי הלבישה שכן רגילים ללבוש כדי להציל בגדים מליכלוך, וזה אף לדעת הרא"ש אסור. אבל כל שלובש אפילו בדרך לבישה לצורך דברים אחרים כגון להציל ממכס או למכור שאינו משימושי הלבישה מותר לדעת הרא"ש, וא"כ אף לצורך מדידה אינו משימושי הלבישה ומותר לדעת הרא"ש. ובביאור הגר"א (ס"ק טו) תירץ דכל דבר שלפעמים עושה להנאה אסור לעולם כמ"ש במטפחות הידים וכו'. הרי שיש פעמים שגוזרים כמו הוצאת זבל ולכן אסור תמיד, אבל במדידה לא מצאנו שגזרו בזה. ומצאתי בישועות מלכו (הי"ז) דתירץ קושית הש"ך שמה שאסור לשים מרדעת הוא לא מטעם שאצולי טינוף אסור, אלא שהוא עושה כן שלא יצטער בשרו אבל אצולי טינוף מותר.
והנה לפני רבות בשנים כאשר פירסמתי את הדברים האמורים לעיל, זכיתי לקבל מכתב ממורנו פאה"ד הגאון הגדול הגרש"ה וואזנר שליט"א, שכתב וז"ל "נהנה אני כ"פ מידיעון הלכה של כב' שבקשת אמת ניכר מתוכו, אגב ראיתי הדיון בדברי החכמת אדם בענין שעטנז בקונה, וחבל שלא העיר ממש"כ בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קמט". ע"כ מכתבו של מורנו פאה"ד שליט"א. והנני להעתיק כאן מ"ש שם וז"ל, "בעניותי דברי החכמ"א יש להם מקום בהלכה, דנהי דלהעביר המכס צריך ללבישה ואעפ"כ מותר כיון שאינו מתכוין לה, היינו שלובש לצורך אחר ואינו לובש לצורך לבישה ולא להנצל מגשם וקור, אבל קונה שמתכוון ללבישה, ונראה דגם מתכוון לנסותו איך הוא מתחמם ואיך ילביש אותו במציאות – כלל הדבר שהוא לובש אותו עכשיו בכוונה של לבישה גמורה, פשיטא דיש מקום לאוסרו באמת", עכ"ל.
ולפי מה שבואר לעיל הרי אף שמתכוין ללבישה, הרי אין זה משימושים שרגילים להשתמש בבגד, וממילא אין לאסור. וגם מורנו הגאון פאה"ד בעל שבט הלוי כתב שם "מ"מ מודינא דאיכא לימוד זכות למקילים בזה ומכ"ש לאלו ההולכים לחנויות לנסות הבגדים ויש רק ספק שעטנז וכמש"כ גם בעל מנחת יצחק בתשובתו שם".
ו. והנה לדעת הרמב"ם לפי המבואר בכס"מ ודאי אסור למדוד בגד שעטנז, דכל לבישה אסורה. אך לפירוש הט"ז בדעת הרמב"ם שכתב שכל שהלבישה הכרחית ויש לו הנאה ואין לו אפשרות להשיגה בלא לבישה זו אסור, מסתבר דגם כאן אסור, דאף בכה"ג חשיב הנאה מן הלבישה שנהנה בזה שבוחן האם הבגד ראוי למדתו, ולבישה זו הכרחית לצורך הנאה זו, וא"כ הוי בכלל איסור לבישת שעטנז.
אמנם יש להסתפק, דהנה מצאנו בשו"ת חלקת יעקב להגרמ"י ברייש (ח"ב סימן קנח), שכתב דאין זו לבישה הכרחית להשגת הנאה, דהרי אילו היתה להם בובה כמידת גופו של הקונה לא היה זקוק כלל ללבישת הבגד בכדי למודדו, והיה יכול להשיג את ידיעת מידתו ע"י הלבשתו על הבובה. וא"כ אין הכרח בלבישה דוקא להשגת ההנאה, ולפיכך התיר זאת אפי' לדעת הט"ז, עכת"ד. אכן יל"ע בזה טובא, דכיון דבמציאות אין ברשותם בובה כמידת גופו של הקונה, הרי הלבישה הכרחית היא בכדי לידע האם מידות הבגד מתאימות עבורו. וכשם שלבישה לצורך הברחת המכס אסורה לדעת הרמב"ם, משום שהלבישה שם הכרחית, ואף דאילו לא הי' שם מוכס לא היה לובשו כלל, מ"מ הואיל ובמצב הנתון עתה הרי הוא זקוק ללבישה דוקא, חשיב בכלל האיסור. הוא הדין נמי הכא, דכיון שאין להם בובה העשויה במדויק כמידות גופו של הקונה, הרי הוא זקוק ללבישתו דוקא, וא"כ לפירוש הט"ז בדעת הרמב"ם אפשר נמי דהוי בכלל האיסור.
וכן לדעת הש"ך, לכאורה היה נראה דכיון דהוא זקוק ללבישה, וחפץ הוא בה, הוי מתכוין, ואף שמטרתו היא בדיקת המידה, וא"כ יש לאסור את המדידה. אך שמעתי מפי מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, דאפשר דעיקר מהות לבישה היא בתרתי, שתהא לבישת קבע, וגם להגן מפני חום או קור. ובמדידה שהקונה לובש ופושט בגדים שונים איננה נחשבת לבישה קבועה, ולא דמי ללבישה לצורך העברת המכס, דהתם הויא לבישה של קבע. וגם אין כוונתו בלבישה זו להגן מפני החום או הקור (עכ"פ בחנות שהיא ממוזגת כראוי). וממילא אף לדעת הש"ך יש מקום לומר דהמדידה מותרת. אמנם במקום שהקור גדול, ודאי יש לחוש לשיטת התוס' דהוי פסיק רישיה ואסור. שו"ר בשו"ת עונג יו"ט (סי' צו) שכתב (בשיטת הט"ז) דומה לסברא זו, דלבישה בצורה רגילה אסורה אף אם כוונתו להבריח מן המכס, ולא דמי למדידה לבחון התאמת הבגד – שהיא לבישה ארעית בעלמא – ויש מקום להתירה.
וזאת תורת העולה. לדעת הר"ש וסיעתו מותר למדוד בגד שעטנז לשם קניה דהוי דשא"מ, אמנם אי הוי פסיק רישא שנהנה, דעת התוס' שאסור ודעת הר"ן שמותר (ועי' בב"ח שכתב לאחר שהביא דעת הראשונים והרמב"ם, ונהגו להקל בכל ענין). לדעת הרמב"ם לפירוש הכס"מ אסור, ולדעת הט"ז גם נראה דאסור (אמנם הגרמ"י ברייש כתב לדעת הט"ז שמותר). אבל לדעת הש"ך כפי שביאר מרן שליט"א יש מקום לדון להתיר. ולדעת החכמ"א לכו"ע אסור למדוד בגד של שטענז לשם קניה.
אח"כ מצאתי בדרך אמונה שכתב שאכן לדעת הרא"ש וסיעתו מותר לאדם למדוד בגד כאשר רוצה לקנותו, אבל לדעת הרמב"ם אסור, וכתב שם שהגר"א בשנות אליהו (פ"ט מ"ב) הסכים לדעת הרמב"ם שאסור למדוד. אכן כל זה בודאי שעטנז אבל במקום שיש ספק אם יש שעטנז – גם לשיטה זו אפשר להקל. וכך גם כתב בשו"ת שבט הלוי (שם) וז"ל "מכל מקום מודינא דאיכא לימוד זכות להמקילים בזה, ומש"כ לאלו ההולכים לחנויות לנסות הבגדים ויש רק ספק שעטנז".
וכששאלתי את מורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש מקום להחמיר ואביו מרן בעל קה"י זיע"א הקפיד שלא למדוד בגד שעטנז, וה"ה בספק אם יש שעטנז גם יש מקום להחמיר.
[ויתכן דיש עוד צדדים להקל, דאפילו יש בבגד כלאים, אפשר דהוי כלאים דרבנן, וכמ"ש בשו"ת מנחת יצחק (שם), וא"כ אפשר לסמוך ע"ד המקילים. ועוד יש לצדד בזה, דהנה בדרך אמונה (פ"י מהלכות כלאים הט"ז בבה"ל ד"ה להתחמם), הביא את מש"כ בשטמ"ק ספ"ק דביצה, שאם לובש בגד להתקשט בו, ולא להתחמם בו, אין בו איסור דאורייתא. וא"כ אפשר דמאחר שרוב מדידות שלנו אינם בבגדים העשויים להקל על הגוף מחום או מקור, רק בבחינת מאניה מכבדותיה, א"כ הוא רק איסור דרבנן. ושפיר יש לסמוך על המקילים במדידתו, ובפרט בנידון דידן שאין הבגד מכיל שעטנז ודאי, רק דיש להסתפק אם יש בו שעטנז, דקיל טפי. ואכמ"ל רק להוסיף מקום לעיון].
תבנא לדינא:
א. בגדים בחשש שעטנז מותר למודדם לפני רכישתם דיש לסמוך ע"ד הרמ"א שסבר כדעת הרא"ש וסיעתו. ואף לדעת הרמב"ם אי סברינן כדעת הש"ך וכפי שביארו מרן שליט"א מותר. ובתנאי שאף בשעת המדידה אין הבגד מגן על הקונה מחום או מקור, וכגון שלבוש בגדים אחרים או שהחנות ממוזגת כראוי. (לאחר הקניה ימסור את הבגד לבדיקת מעבדה).
ב. באופן שנהנה מן הבגד בשעת הלבישה בחימום גופו, או בלובש מכנסים במקום שהיה בוש לעמוד בלעדיו, הרי זה פסיק רישיה, ולדעת התוספות המדידה אסורה.
ג. בגדים אשר ודאי יש בהם שעטנז, או רובם שעטנז, אי אפשר להקל באיסור דאורייתא נגד שיטת הרמב"ם כפי שביארו בכס"מ, והמדידה אסורה. וכן הורה עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א.
