יו"ד סימן כ"ט

הבא: סימן ל' בענין השימוש במכונת גילוח <<

יו"ד סימן כ"ט

הקמת אנדרטה

בדבר השאלה, האם מותר להקים אנדרטה לזכר חללים הי"ד שנהרגו ביד צר, או שיש בזה חשש חוקות הגוים ואסור להקימה.

א. מקור האיסור

בכמה מקומות הזהירה התורה שלא לעשות כחוקות הגוים, וכדכתיב (ויקרא יח, ג), כמעשה ארץ מצרים וכו' וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. ובספרא (אחרי מות פרשתא ט פרק יג אות ט), איתא, וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו', ומה תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו, שלא תלכו בנימוסות שלהם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות (ופי' רבנו הלל, דהיינו מנהגות שלהם), רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירה אומר שלא תנחור, שלא תגדל ציצית (פי' ר"ה דהיינו בלורית) ושלא תספר קומי שפה.

האיסור בחוקות שאר העמים

בספר יראים (סימן שיג), כתב וז"ל: ויראת וגו' שלא תלך בחוקות הגוים ולא תעשה כמעשה שבעה האומות, דכתיב בפרשת משפטים וכו', וכאשר הזהיר הכתוב על ז' אומות וחוקותיהם, כך הזהיר על מעשה ארץ מצרים וחוקותיהם, עכ"ל. מבואר בדבריו דדוקא חוקות של ז' האומות וארץ מצרים אסורין, אבל חוקות שאר אומות אינן בכלל איסור זה. וכן ביאר מהר"א ואלקין (בספרו סביב ליראיו) בדעת היראים. אמנם עיין שם (בסי' רעה) לגבי בן סורר ומורה, צוה הבורא שלא לילך אדם בחוקות הגוים לרדוף אחרי שרירות לבבו וכו', לא הזכיר דוקא שבעה אומות. וראה מש"כ בשו"ת שרידי אש (ח"ג סי' צג) בדעת היראים, שלאו דוקא ז' אומות אסרה התורה.

אכן בדברי הרמב"ם מבואר שנאסרו חוקות עמים אף שאינם מז' אומות ומצרים, וכמו שכתב (ריש פרק יא מהלכות עכו"ם), דאין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר וכו'. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושיו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא בטור ושו"ע יו"ד (ריש סימן קעח). ומבואר דס"ל להלכה דאף חוקי שאר אומות שאינן מז' עממין ומצרים, ג"כ בכלל האיסור.

האיסור בכל מנהגי הגוים

עוד כתב היראים, דלאו זה נאמר דוקא על החוקות שהורגלו בהם לשם תורה שלהן, וחכמים פירשו מה המעשים והחוקות שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם כמובא בפרק במה אשה (שבת דף סז) ובתוספתא (פ"ז) דשבת, ואין להוסיף עליהן כי אינם מסברא רק בקבלה. וכן העתיק בהגהות מיימוניות (בהל' ע"ז פרק יא) בשמו דאין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות העובדי כוכבים.

אכן כבר כתב הב"ח (שם אות ב), דמוכח משאר הפוסקים דהעיקר שבכל מה שמיוחד לעכו"ם צריך הישראל להיות נבדל מהן, אע"פ שאינו נזכר בדברי חז"ל, כי חז"ל הזכירו את הדברים שהיו עובדי כוכבים נוהגים באותן הימים, והוא הדין נמי בכל מנהגי העובדי כוכבים שנתחדשו בכל הזמנים שצריך הישראל להיות נבדל ממנהגם במלבוש, במנהג ובדבור, עיי"ש. וכן משמע מלשון הרמ"א (שם) שכתב שם שיהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו, ומשמע דאינו דוקא במה שמנו חז"ל אלא כל מנהגי העובדי כוכבים בכלל האיסור, ואף שאינם משבעה אומות ומצרים.

ב. גדרי חוקות הגוים שנאסרו

יש לעיין בגדרי הך איסורא דחוקות הגוים, דהנה איתא במתני' (ע"ז דף ח ע"א), דדעת רבי מאיר דיום הלידה של מלכם ויום המיתה חשובין כימי אידיהן. ודעת חכמים, דדוקא מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. ופירש"י שאם שרפו עליו כלי תשמישו כדרך המלכים, יש בה עבודת כוכבים, כלומר אותו היום עובדין עבודת כוכבים והוא להן יום איד. ובגמ' שם (דף יא ע"א), פריך מכלל דרבנן סברי שריפה חוקה היא, והא תניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. ומשני התם, דכ"ע שריפה לאו חוקה היא (דהיינו שאין עצם שריפת כלי תשמישו החוק לע"ז), אלא חשיבותא היא (דמי ששורפין עליו מראין שמיתתו חשובה להם, ופלחי אז לעכו"ם – רש"י).

שמעינן מהכא, דעצם השריפה על המלכים אין בה משום חוקות העכו"ם, ולישראל נמי מותר לשרוף כלי תשמישי מלכיהם. וכתב שם הר"ן (דף ב ע"ב מדפי הרי"ף) בטעמא דהך מילתא, דלא אסרה תורה משום חוקות הגויים אלא דברים של הבל ובטלה, אבל דברים של טעם שרו, ובשריפה על המלכים טעמא איכא, לשרוף לכבודן כלי תשמישן, לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא, עכ"ל.

ובמהרי"ק (שרש פ"ח, ובמהדורת וורשה לא נדפס במקומו, וראיתי שיש מי שכתב כי הצנזור מחק תשובה זו, ולא היא, אלא כנראה מפחד הצנזור הדפיסו תשובה זו במהדורת ורשה בסוף שרש קצב) ביאר זאת, דהרי לשון חוק הוא דבר שאין בו טעם והגיון, ואם עושה כמותם הרי הוא כמודה לגוים, דאל"כ מפני מה יעשה דבר המנוגד להגיון, וממילא כאשר יש טעם והגיון, לא חשיב חוק, ומותר לעשותו.

והנה מצאנו סוגי' נוספת בשריפת המלכים. דבסנהדרין (דף נב ע"ב) איתא דחכמים ס"ל דמצות הנהרגין בסייף שמתיזין את ראשו כדרך שהמלכות עושה, ואף שהוא חוק העכו"ם, מ"מ כיון דכתיב סייף בתורה לא מינייהו קא גמרינן, ומוכיח הש"ס שם כן, דאי לא תימא הכי, הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב (ירמי' לד) ובמשרפות אבותיך וגו', לאו מינייהו קא גמרינן, והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן. והקשו שם בתוספות (ד"ה אלא), דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי, ובפ"ק דע"ז פריך ושריפה חוקה היא, והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו, ומסיק לאו חוקה היא. ותי' התוס', דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים, דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני. אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים, דומיא דסייף, דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי.

הרי דהתוס' חילקו בין חוק שנעשה לשם ע"ז דאסור בכל גווני, וכמצבה שהיתה אהובה בימי האבות ואח"כ נעשתה שנואה לפני המקום. ובין חוק שאינו לשם ע"ז, דאם כתוב בתורה שרי, דלאו מינייהו קא גמרינן, אבל אם לא הוזכר בתורה אסור לעשות כמעשה הגוים אפילו אינו חוק שנעשה לשם ע"ז.

הרי דלדעת התוס' חוק שאינו לשם עבודת כוכבים מותר לעשותו בתנאי שהוזכר בתורה, ואם לא הוזכר בתורה, אסור בכל גווני, ואפילו יש בו טעם והגיון. אבל לדעת הר"ן, בדברים שיש בהם טעם והגיון מותר אפילו אם למדוהו מן הגוים, ואין בו משום דרכי האמורי.

להלכה פסק הרמ"א יו"ד (ריש סימן קעח), כדעת הר"ן והמהרי"ק. וז"ל: וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות וכו' או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו, וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר, לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי.

אבל בביאור הגר"א (שם סק"ז), הכריע כדעת התוס', דשני חוקים הן, אחד לשם עבודת כוכבים, וזה אסור אף בדכתיבא באורייתא, ואחד בדברים של הבל ושטות, וזה מותר דוקא בדכתיבא באורייתא. ולפ"ז דוקא דבר שאינו נלמד מן הגוים מותר, ובדבר שנלמד מן הגוים הגם שיש בזה הגיון – אסור, בדלא כתיבא באורייתא.

ג. הקמת מצבה

נראה דנידון הקמת האנדרטה תליא בהך פלוגתא. דאף שמנהג זה לכאורה למדוהו מחוקי הגוים, אבל מ"מ הרי יש בה טעם, בכדי ליתן כבוד לאותם קדושים הי"ד, וא"כ לדעת הרמ"א שפסק כהר"ן ומהרי"ק שפיר יש להתיר להעמידה אע"פ שלמדוה מהגוים. אולם לדעת הגר"א שפסק כדעת התוס', לכאורה אף שכוונתם לשום להם זכרון בארץ, מ"מ כיון דלא נכתב הך מילתא באורייתא, וממנהג הגוים למדוה, אין להתיר.

וראיתי מי שכתב, דהקמת אנדרטה כתיבא באורייתא, ושרייא אפי' לדעת הגר"א שפסק כהתוס'. דכתיב אצל אבשלום (שמואל ב יח יח), "ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה".

שבתי וראיתי מי שכתב דאפשר דאין ראיה מזה להתיר הקמת אנדרטאות, דליכא למילף ממעשה אבשלום, וכדאמר ריש לקיש סוטה (דף י ע"ב), שלקח מקח רע לעצמו, והיינו שעשה שלא כהוגן, וא"כ אין ללמוד מזה להתירה. אכן אפשר דמה שעשה שלא כהוגן הוא שניצב נגד אביו, וכמבואר בחידושי אגדות למהרש"א שם, אבל לא עצם הקמת המצבת, וא"כ אולי איכא למילף מהאי קרא להתיר הקמת אנדרטאות.

עוד אפשר לומר דאין ללמוד מהקמת מצבה דאבשלום, דאף אי נימא דעצם ענין הקמת האנדרטאות מוזכרת באורייתא, מ"מ אין זה נוגע לענינינו. דהרי מבואר בגמ' דסנהדרין הנ"ל דסיבת ההיתר בזה היא משום דלאו מינייהו קא גמרינן, אלא כל מה שאנו עושין הוא משום שהוזכר בתורה, ולא משום שכך הוא חוק ומנהג העכו"ם. וא"כ בכה"ג דברור שמנהג הקמת האנדרטאות כהיום נלמד מחוקי הגויים ולא ממעשה אבשלום, לא חשיב כמוזכר בתורה וצריך להיות אסור לדעת הגר"א.

אכן אפשר, דאף דעצם המקור להקמת האנדרטאות נלמד ממנהג הגוים, מ"מ כהיום אין בזה איסור, דכיון דכבר בהרבה מקומות נהגו כן ישראל, א"כ אין העושה כן עושהו משום חוק ומנהג העכו"ם, אלא מפני שכך נהגו יהודים במשך כמה שנים. וכעין מה שמצינו בדין לא ילבש, שאם הנהיגו ללבוש בגד מסויים, אף שהיה באיסור, מ"מ יש מקום לצדד להתיר להמשיך לנהוג כן, דכיון דכבר נהגו לא חשיב בגד המיוחד לנשים, עיין שו"ת רעק"א (סימן קפב), ושו"ת חתם סופר (או"ח ס"ס קנט), ועיין שו"ת הרשב"א (ס"ס צ). אולם יש לדון אם אכן ישראל כשרים נהגו כן. ואכמ"ל.

אחרי כתבי כל זאת, ראיתי בשו"ת קובץ תשובות (ח"א סימן קל) שכתב מרן עט"ר דיש לומר שאנדרטה לא מינייהו גמרינן שהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד. וא"כ אף לדעת הגר"א יהי' מקום להקל בזה.

אכן רבינו שם סיים דאף דיש מקום לישא וליתן בנוגע לדין תורה אך לפי דעת תורה אין רוח חכמים נוחה מזה.

ד. וראיתי מי שכתב דהקמת אנדרטה אסורה משום הלאו דלא תקים לך מצבה (דברים טז, כב). ובאמת לכאורה נראה דלדעת רוב הראשונים אין חשש בזה. דלדעת רש"י והרמב"ן בפירושם על התורה (שם), איסור זה דוקא במצבת אבן אחת, ובתנאי שנעשית ע"מ להקריב עליה ואפילו לשמים, וכן דעת הסמ"ג והסמ"ק (בסימן קסג אות ה), וראה בשו"ת מערכי לב (יו"ד סימן מב). אמנם מלשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות ע"ז ה"ו), מבואר דאף אם אינו אבן אחת ולא נעשה להקריב עליה מ"מ אסור, שכתב שם הרמב"ם שהוא בנין גבוה של אבנים או של עפר שהיה מנהג העובדים ע"ז לבנות ולהתקבץ עליו לעבודתם הרעה, והעתיקו החינוך (מצוה תצג). ולפ"ז יש מי שכתב שמצבה לזכרון ולכבוד שהוא מקום התקבצות אסור, וראה בזה בשו"ת מנחת יצחק (סימן כט).

אולם שמעתי מפי עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שכל שאין כוונתו לעבודה אין בזה איסור מצבה אפילו לדעת הרמב"ם, ואין בהקמת אנדרטה משום חשש איסור מצבה.

תבנא לדינא:

ודאי שאין רוח חכמים נוחה מהקמת אנדרטה וכמו שכתב רבינו בקובץ תשובות. אמנם מן הדין אי אפשר לאסור דהרי לדעת הרמ"א – אין לאסור. ואפשר דגם לדעת הגר"א מעיקר הדין בכה"ג אפשר להקל בזה כמשנ"ת.