הבא: סימן כ"ח באיסור לשבח נכרי <<
יו"ד סימן כ"ז
בדין קנה מיד עמיתך
סיטונאי חלב שהיה רגיל לשווק את תוצרתו לקימעונאים יהודים, ובזמן מסויים החלו לקוחות רבים לערוך את קניותיהם ברשתות שיווק גדולות ומרכולים, שהם בבעלות נכרים, ושם גם ניתן להשיג חלב ישראל מתוצרת חברה אחרת. ומשום כך חפץ גם הוא לשווק את תוצרתו אל רשתות השיווק של הנכרים. ויש לעיין האם מותר לו להתחיל בשיווק תוצרת החלב שלו אל המרכולים, או שחייב הוא להמשיך בשיווק תוצרתו לקמעונאים היהודים, כדי למנוע את הפסד רווחיהם ממכירת החלב.
החיוב לקנות מישראל דוקא
על הכתוב "או קנה מיד עמיתך" (ויקרא כה יד), דרשו חז"ל בתורת כהנים (פרשת בהר פרשתא ג, א), דכשאתה מוכר או קונה לא יהא אלא מעמיתך. ברם הלכה זו לא הובאה ברמב"ם ושו"ע, (ואף בסיפרא יתכן ואינו הלכה פסוקה אלא הנהגה). ואכן בשו"ת חקרי לב (חו"מ ח"א סימן קלט), האריך לדון בדבר זה, והוכיח מהא דבבכורות (דף יג ע"א) ילפינן מהאי קרא שמשונה קנין הגוי מקנין הישראל, דלא קיי"ל כן להלכה. דאל"כ האיך ילפינן מהאי קרא לענין קנינים, ואולי משום הכי השמיטוהו הרמב"ם והשו"ע.
אולם בתשב"ץ (ח"ג סימן קנא), נקט דבר זה להלכה שצריך להקפיד למכור וליקח דוקא מבן ישראל. וכן מבואר בתשובת הרמ"א (סימן י), שכתב לענין מה שהדפיס מהר"ם פדוואה את ספרי הרמב"ם, והגיהו מכל שיבוש וקם מדפיס נכרי והדפיס גם הוא את ספרי הרמב"ם, וכוונתו היתה להכעיס את הגאון הנ"ל. וכתב שם הרמ"א שהדין עם מהר"ם פדוואה מארבעה טעמים, ו"ביסוד הגדול השלישי" כתב שם דחייבים לקנות דוקא ממנו או מבאי כוחו משום האי קרא דקנה מיד עמיתך. והוכיח שם מסוגי' דב"מ (דף עא ע"א) שצריך להלוות לישראל אפילו שיכול להלוות לגוי בריבית ולהרויח, כ"ש וק"ו כאן שהגאון זכה בדין להיות ידו בראשונה. ואף שמהגמ' בב"מ מבואר רק לענין מניעת הריוח, אבל מהגמ' דע"ז (כ ע"א) ופסחים (כא ע"ב), בדין נתינת נבלה לגר תושב ולא למכור לנכרי, מוכח דאפילו כשמפסיד חייב להקדים את הישראל, כך גם בנידון דידן דאפי' הנכרי מוכר בזול טפי מן הישראל נמי חייבים לקנות דוקא מיד עמיתך. אכן מדברי התשב"ץ משמע דבכה"ג שאם יקנה מן הישראל הדבר כרוך בהפסד, לא ברירא ליה דחייב לקנות מן הישראל, וכבר עמד בזה במנחת יצחק (ח"ג סימן קכט). ועכ"פ מבואר דס"ל דלהלכה צריך להקפיד לישא וליתן עם עמיתך בדוקא.
במקום הפסד גדול
אכן בסוגיא דמסכת ע"ז, מבואר בתוס' (שם ד"ה ור"מ), דדוקא הפסד מועט חייב להפסיד כדי לישא וליתן עם עמיתו, אבל אם הדבר כרוך בהפסד מרובה, יכול לישא וליתן עם הנכרי, ואינו חייב להפסיד בכדי לישא וליתן עם עמיתו. ולפיכך דוקא בנבילה, שאינה שוה לישראל אלא דבר מועט דאין מצוי הנכרי למכור לו, ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר, בזה הוא דחייב להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, אבל במקום הפסד מרובה אין חייב דוקא לישא וליתן עם עמיתו. וכן נקט בשער משפט (חו"מ סימן צז אות א), לענין מה דאיתא בב"מ (עא), שצריך להקדים הלואה לישראל בחנם מהלואה לעכו"ם בריבית, דהוא דוקא באופן שהריבית היא דבר מועט, אבל במקום הפסד גדול שרי.
וכן כתב בשו"ת חתם סופר (חו"מ ס"ס עט), והוכיח דבריו מדין העדפת תלמיד חכם, שכתב הטור חו"מ (סימן קנו), בשם הרמ"ה להתיר לכל אדם למכור בשוק, ואף שנמצא שם ת"ח, עיי"ש.
להאמור, לכאורה בנידון דידן אין לאסור על הסיטונאי לשווק את תוצרת החלב שלו למרכולים שבבעלות הנכרים. כיון דהפסדו יהיה רב באם לא יעשה זאת, הואיל וקהל לקוחותיו חדלו מלערוך את קניותיהם אצל הקמעונאים היהודים, והם הורגלו לערוך את קניותיהם במרכולים שבבעלות הנכרים, וממילא הם ירכשו מן ה"חלב ישראל" – המשווק בהם. לכן אין לאסור עליו לשווק את תוצרתו אליהם, מפני הריווח המועט של הקמעונאים.
כשהגוי מתכוין להפסיד את הישראל
ונראה דאף אם נאמר לדעת הרמ"א דס"ל שאפילו במקום הפסד גדול צריך לישא וליתן דוקא עם עמיתך, כדמשמע קצת מדבריו שמדובר שהגוי הוזיל זהוב טפי מהגאון, מ"מ בנידו"ד יתכן דשרי, דהתם המדפיס הנכרי הוזיל במיוחד את מחיר ספרי הרמב"ם בכדי לפגוע במהר"ם פדוואה, ויתכן דרק בכה"ג אסר הרמ"א, וכעין מה שכתב הרא"ש ב"מ (פ"ט סימן כח), לענין דינא דבר מצרא, וז"ל, אבל אינו מחויב למכור לישראל בפחות, ואי חזינן שמתכוין העובד כוכבים לקנות במיצר ישראל, כדי להשחית נחלת ישראל, כגון בשכונת היהודים או שיש ערמה בדבר, הכל לפי ראות הדיינין, עכ"ל. ומבואר דבכה"ג אם לפי ראות עיני הדיינים יש לאסור לישא וליתן עם הנכרי אפילו במקום הפסד, עבדינן הכי. ועי' ברא"ש בב"ק (פ"י סי' יד) ובפלפולא חריפתא (אות ס), ועיין בשטמ"ק ב"ק (דף קיד).
לאחר כתבי כל זאת הראוני בספר אהבת חסד למרן החפץ חיים (פ"ה סעי' ו-ז), שכתב בפשיטות דיש להקדים את הישראל במכירה ובקניה, ואפילו אם הגוי מוסיף על המקח. ושם בנתיב החסד (יב) כתב, להוכיח משו"ת הרמ"א דרק בדבר מועט חייבים להקדים את הישראל. עיי"ש.
תבנא לדינא:
שמעתי מפי עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, כי בנידון דידן, שאם לא ישווק את תוצרת החלב למרכולים שבבעלות נכרים, יפסיד לקוחות רבים, שהרי בלא"ה הם רוכשים במרכולים "חלב ישראל" מתוצרת חברה אחרת. ובנוסף לכך, הפסד הריוח של הקמעונאים היהודים, אם לא ישווק את החלב לנכרים, יהיה מועט, שהרי ניתן להשיג חלב ישראל בחנויות הנכרים, והלקוחות רוכשים שם את החלב, ואינם נזקקים בלא"ה לחנויות המכולת. לפיכך אין לאסור על הסיטונאי למכור את תוצרתו לבעלי המרכולים הנכרים.
