הבא: סימן כ"ו בענין מסחר בצלמיהם כתכשיטים <<
יו"ד סימן כ"ה
בענין פאות נכריות מהודו
לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון – יהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל.
מכיון שהוראתו של מרן עט"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין איסור שימוש בפיאות נוכריות הנעשות משער אדם שמקורו במדינת הודו – מעוררת הדים, ורבים מבקשים לשמוע דבר ה' זו הלכה – נתבקשתי ע"י מזכי הרבים ב"קול הלשון" ללמוד ברבים את הנושא. אנסה להביא מספר דברים שזכיתי לשמוע ממרן עט"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א ועל פי זה לבאר דעתו, ועמו שאר גדולי ישראל שליט"א אודות השימוש בשיער שמקורו מהודו.
השאלה התעוררה כבר לפני למעלה משלושים שנה, ונדונה לפני חכמי התורה שליט"א בכמה וכמה אופנים.
בשנת תשל"א פורסם ע"י הרה"ג ר' אליהו ויספיש ממכון מדעי טכנולוגי בשם מרנן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל ולהבחל"ח בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א כי לדעתם ניתן להקל בענין וכותב בשמם בזה"ל: "כל עוד אין ידוע שהשערות שמשו לצורך פולחן". אין לפנינו את נימוקי הפסק דאז אבל במכתב שהוא הי' חלק מהבירור שנעשה אז על ידי אונברסיטה בלונדון – מובאת חוות דעת של מומחה לכתות בהודו שטען, כי אין להינדים מנהג של תקרובת שער ואם יש דבר כזה הרי זה דבר זניח ושולי, לעומת זאת נפוצה מאד בהודו מכירת שיער בכפרים על ידי נשים עניות, והשער שמגיע – מקורו ממקומות אלו. כלומר, טעם ההיתר דאז, הינו משום שהשיער לא בא ממקומות שעשו בו פולחן.
בשנת תש"נ שב ונדרש מרן עט"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א לנושא, ובתשובה להרה"ג ר"א סטפנסקי הנדפסת בקובץ תשובות (ח"א סי' עז), נידון הדבר בהרחבה, ומכותלי התשובה ניתן גם ללמוד מהם הנתונים המעשיים שנמסרו אז למרן עט"ר שליט"א.
והנה בטרם נעסוק בדיני השיער ובשאלה אם יש בו משום תקרובת ע"ז, נחזור על שני יסודות בדין איסור עבודה זרה.
א. ברמב"ם (פ"ג ה"ג מהל' ע"ז) מבואר, דיש מספר עבודות ובכללם השתחויה, זביחה, הקטרה, ניסוך, שכל העובד בהם לע"ז אפילו אין דרך עבודתה בכך – חייב. ויש עבודה זרה שחייבים רק בעבודה כדרכה ואז החיוב הוא אפילו אם הוה דרך בזיון – כגון זורק אבן למרקוליס או פוער לפעור. ולפי חלק מהגירסאות בסה"מ (מצות ל"ת ו) ובחינוך (מצוה כט) מעביר שערו לכמוש זו דרך עבודת הע"ז של כמוש שעל כך ציוותה התורה ולא תָעָבדם (שמות כ, ה) – אם כן, ענין העברת שער איננו דבר חדש בע"ז ויש בו משום ע"ז באותם שדרכם בכך.
ב. עוד מבואר ברמב"ם (הל' עבודת כוכבים פ"ז ה"ב), שעבודה זרה עצמה ומשמשיה, ותקרובת שלה, אסור בהנאה. כלומר מלבד איסור אכילה אסור גם להנות מתקרובת ע"ז, ולשיטת הרמב"ם איסור זה מדאוריתא, [אמנם בתוס' (בב"ק דף עב ע"ב ד"ה דאי) הסתפקו אם יש איסור הנאה בתקרובת ע"ז מן התורה]. ומיוחד דין תקרובת ע"ז שאין לה ביטול כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קלט סעיף ב וסעיף יב, וסימן קמו סעיף ב). ולכן אם שיער זה נחשב תקרובת ע"ז גם מכירת הגוי איננה מועילה לבטלו, דאין ביטול מועיל בתקרובת.
השאלה שעומדת אפוא לפנינו אם השיער הנגזז בהודו הינו בגדר תקרובת ע"ז.
בהגדרת תקרובת פסק המחבר (שם סעיף ג) כי שני סוגים נאסרים בתורת תקרובת – דברים שכיוצא בהם קרבים לגבוה ע"ג מזבח, כגון: בשר, שמנים, סלתות, מים, ולכן המניח בשר לפני ע"ז לשם תקרובת נאסר מיד. לעומת זאת, דברים שאין מקריבים לפנים (דהיינו בפנים ביהמ"ק) יכולים להיות בגדר איסור תקרובת רק אם נתקיימו שני תנאים, באותו חפץ עובדים לפני אותה ע"ז. ותנאי נוסף שהעבודה נעשתה בצורה שדומה למלאכת זביחה או זריקה המשתברת.
לדוגמא – אם יש עבודה לפני ע"ז של קשקוש במקל, הרי אם יקשקש אדם במקל לפני ע"ז הגם שיהא חייב לא יאסר המקל, ורק אם ישבור המקל לפני הע"ז יאסר המקל מדין תקרובת, ששבירת מקל היא דומה לזביחה, ששובר צואר הבהמה.
והנה כשנשאלה השאלה לפני רבינו מרן שליט"א בשנת תש"ן מסרו כמה וכמה נתונים ובתוכם: א. אין השערות בבחינת קורבן ע"ז בהודו. ב. גילוח השערות הינו קיום נדר – השערות הם דבר חשוב אצל הנשים שם, אבל זה דבר טמא שאסור בהכנסה לבית ע"ז. ג. התספורת נעשית מחוץ לבית ע"ז (בשטח ששייך לע"ז). ד. הן רוצות להסתפר סמוך לבית ע"ז. ה. המגלחים יודעים שאין שום פעולה בשערות, ומייד הם זורקים את השערות לאשפה או למכירה.
על סמך זה – מחמת מחמש סיבות פסק מרן שליט"א בעבר (בתשו' הנ"ל) שאין השערות נאסרות משום תקרובת ע"ז.
טעמו היה, דגם אם נניח שהמתגלחים רוצים לעבוד בזה עבודה זרה – השערות לא יאסרו בתורת תקרובת שהרי אין דרך עבודה זרה בשיער או בהקרבת שיער, וכל שאין דרך עבודה זרה בכך – לא יאסר בתורת תקרובת, וכמו שבארנו שתקרובת במינים שאינם בפנים צריכה להעשות בחפץ שיש בו דרך לעבוד לפני הע"ז.
יתירה מזו, כוונת המתגלחים איננה חשובה – מפני שאת העבודה עושים הגלבים המספרים, והם הרי יודעים כי השער הולך מידית לאשפה או למסחר, כך שהם אינם מתכוונים לשום ענין של עבודה זרה, והרי הלכה פסוקה ביו"ד (סי' ד סעיף ג), שישראל ששחט בהמה של גוי אפילו הגוי חשב לעבודה זרה הבהמה כשרה, כי מבצע הפעולה הינו הישראל השוחט ולא הגוי, כך גם כאן מבצע הפעולה של התגלחת הינו הספר ולא המסתפר ולכן מותר. אמנם במסכת מכות (דף כ ע"ב), לגבי איסור הקפת הראש כתוב דגם הניקף עובר איסור ולוקה, משום שבאיסור הקפת הראש נכלל גם מי שמסייע בזה שמטה את ראשו לחבירו להקיפו ולוקה על "לא תקיפו פאת ראשכֶם" (ויקרא יט). ונחלקו הראשונים ואחריהם הש"ך (בסי' קצח בנקודות הכסף) והט"ז (שם בס"ק כא), האם רק באיסור הקפת הראש נאמר דין מסייע וכמו שכתב רש"י במס' מכות (דף כ ע"ב) שהתורה כתבה לא תקיפו והכוונה לא תניחו להקיף שהמניח להקיף כמקיף, א"נ מדאפקיה בלשון רבים לא תקיפו פאת ראשכם משמע דאתרי קא מזהר רחמנא מקיף וניקף, אבל לגבי איסורים אחרים מסייע אינו נחשב כעושה מעשה, או שמא סיוע של הניקף שמטה עצמו להקיפו חשיב מעשה, גם לענין איסורים אחרים.
אם כן לא מבעי לשיטת הש"ך שאין איסור מסייע בשאר איסורים, וכך נראה שנקטו האחרונים, הרי המתגלח אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש וכל הפעולה משתייכת אך ורק למגלח. אולם הוסיף מרן שליט"א דגם להט"ז דס"ל דיש מסייע בשאר איסורים יתכן שלענין ע"ז לא יחשב כעובד שיאסר משום תקרובת, וא"כ בנידו"ד שהמגלח אין השערות שלו ואיננו מכוון לכך, והמתגלח אינו אלא מסייע, מהיכי תיתי שהשיער יאסר מדין תקרובת.
ועוד דהנה מבואר בגמ' בע"ז שדין שבירת המקל שנאסר משום תקרובת – הינו לפניה דוקא. וכך לשון הרמב"ם והשו"ע (סי' קלט) "שיבר מקל לפניה", אם כן מכיון שגילוח שער זה נעשה מחוץ לבית הע"ז, אין בו משום תקרובת ואינו נאסר.
בסוף התשובה כותב מרן "ובלאו כל הני מילי אין במעשה התגלחת שום סרך של עבודת עבודה לע"ז". וביאור הדבר הוא שהרי כפי העדות שעליה מתבסס מרן בתשו' הנ"ל השערות הינם דבר יקר לנשים המורידות אותם, ומאידך – טומאה הוא לע"ז ואסור להכניס השערות לבית הע"ז, הרי על כרחך מתנתם ומנחתם לע"ז איננה נתינת השער, אלא עיקר הדבר הוא להיות קרח שזה ההוכחה על אדיקותם בע"ז בהסכימם לוותר על השער שהוא אכן בזוי לע"ז אבל יקר לאנשים. ומכאן שעצם השער איננו דורון לע"ז וק"ו שאיננו תקרובת לע"ז. אלא כל פעולתם היא ההתקרחות, והשער מותר בלא שום ספק.
לסיכום, טעמי ההיתר שהיו בתשובת רבינו שליט"א בזמנו היו אף אם המגלח מתכוון לע"ז אינו נחשב הקרבה כי אין עבודה בשיער לפני הע"ז. ועוד הרי כאן אין כוונת המתגלח מועילה כיון שלא עשה מלאכה, והמגלח אין כוונתו לע"ז. ובנוסף על כך הפעולה נעשתה שלא בפניה, ובר מכך אין לשיער בכלל שייכות לע"ז.
לאחר כל זאת סיים מרן את תשובתו באזהרה שכל דבריו עפ"י אותו מומחה, ואין בידו לקבוע עד כמה הפרטים נכונים וזה דבר שצריך לברר.
והנה כשהתעוררה השאלה כעת בשנת התשס"ד – נשלחו כמה שליחים לברר מציאות הדבר ואכן לפני גדולי ישראל הופיעו כמה וכמה עדים שנסעו לטריפוטי – אשר בהודו, ובשליחות מרן נסע הגאון רא"ד דונר שליט"א, וכן הי' עד נוסף שהופיע לפני הגאון הגדול ר"נ קרליץ שליט"א, ושני העדים כמעט לדבר אחד התכוונו אחרי שעסקו וביררו את הנושא.
עפ"י מה ששמעתי בבית מרן שליט"א מהגרא"ד דונר שליט"א עולה המציאות כדלהלן:
א. כוונת המתגלחים היא לתת השיער לאלילם, ולשונם הוא כי אלילם אוהב שיער, אין מי מהם יודע אותם טעמים שנאמרו על ידי מומחים שיש בזה ענין הכנעה, ואין מי מהם יודע שענין הקרחת זהו ויתור על תענוגות עוה"ז כמו שיש מומחים שרצו לומר. ויתירה מזו אם יש נשים שאינן רוצות לגלח כל שערם בגלל שהוא חשוב להן, הרי אומרים להם לגלח רק מקצת קצוות השיער, כלומר, שהעיקר הוא לתת משהו לאליל – ואין ענין להיות קרח.
ב. אין זה נכון לומר שהשיער הוא דבר טמא ואסור להכניסו לבית עבודה זרה, שהרי יש אנשים (אמנם חלק קטן) שמכניסים שיער לבית ע"ז הגדול במעלה ההר ומניחים בכלי לפני הפסל ע"ז. – ואין מוחה בידם לומר שהביאו דבר טמא האסור.
ג. פעולת המגלחים הגם שנעשית תמורת משכורת איננה כספרים בעלמא – הם סיפרו כי הם עושים זאת כחלק מאותה תיפלה – שלהם ושל המתגלחים, ולא יתנו לסתם אדם לגלח, וכמו כן הם אומרים בפה מלא שהם משתפים פעולה עם הפעולה הדתית של המתגלחים.
ד. לשאלה מפני מה אינם מגלחים עצמם במקום אחר ומביאים את השיער לשם, הם משיבים שבדווקא הם באים לגלח במקום זה כי זה המקום שייך לאלילם.
ה. מעשה התספורת אינו נעשה בלא דיבור אלא הם מזכירים רובם ככולם את שם העבודה זרה. [וגם אם הם מזכירים שם אחר – והי' מי שרצה לומר דדמיא לבצר לשם מרקוליס והקריב לשם פעור – אין זה מדוייק כי לפי בירורים שם הע"ז הזה נחלק לשמות הרבה ואכמ"ל].
ו. מקום התספורת איננו באופן ברור חוץ למקום עבודה זרה אלא זהו בנין שעל פתחו פסל, לפי חלק מהעדויות בקומה אחת יש פסל, וודאי שיש חדר של ע"ז בבנין, והמקום עצמו כולו יחשב להם כמקום קדוש ולפיכך אין הולכים בו במנעלים. אמנם יש עשירים שמתגלחים בבתי מלון – אך אין מדובר בסתם חדר בבית מלון, לפי מה ששמעתי בשם הגר"ש רוזנברג שליט"א שהועד בפניהם שהמתגלחים העשירים בבתי מלון – עושים זאת בפני פסל ותמונה ממש.
על סמך נתונים אלו הכריע מרן שליט"א שמדובר בקציצת שיער בתורת נתינה והקרבה לע"ז – שהרי המון העם שעושה כן איננו מזכיר וחושב אודות הכנעה כפי שהסבירו כמה פרופסורים ומומחים, וענין העבודה זרה נקבע ע"פ המון העם העובדים, ולא ע"פ פרופסורים שיתכן ורוצים ליפות דתם ולקרבה לבני תרבות שאינם עובדי עבודה זרה.
אחרי שהתברר שלא מדובר בויתור אלא בנתינה לע"ז הרי מסתבר שהנתינה איננה בתורת דורון והקדש, ואיננה קשורה לדין שאין הקדש לע"ז, שהרי בעבר מיד אחרי מעשה הגזיזה נזרקו השערות לאשפה ואם כן אין כוונתו לתת דורון מממונו לע"ז אלא להקריב לע"ז שהרי אם לא כן מה מעשיהם בזה, אלא ברור שאע"פ שאח"כ נזרק השיער זה לא מגרע מעצם ההקרבה שהוא הקריב את זה לעבודה זרה.
וודאי שאי אפשר לומר שאין בעבודתם עבודה של הקרבת שערות אלא שהם מקריבים את הדבר היקר להם ומראים בזה את אדיקותם בע"ז, שהרי התברר שמטרת המעשה להקריב שיערם או אפילו חלק משיערם וכמו שעושות מקצת הנשים שנותנות רק חלק מהשיער. א"כ בהכרח שכל מטרתם היא להקריב את השיער לשם הע"ז, וזה הם עושים בזמן החיתוך של השיער ואח"ז לרובם אין ענין במה שנעשה בשיער.
כמו כן – אין כאן ההיתר שהמתגלח בעל השיער הינו ניקף בלבד שהרי כאן המגלח והמתגלח לדבר אחד נתכוונו וגם המגלח מכוון לשם עבודתם של המתגלחים, ואם כן ה"ז דומה לשוחט מן האדוק בעכו"ם והבעלים מסכים על ידו (כך שאין כאן שאלה של אין אחר אוסר דבר שאינו שלו).
אלא דנותר עדיין לבאר, שלכאורה המעשה של התגלחת נעשה שלא בפני הע"ז אלא בבנין נפרד ויש לדון האם באופן זה נאסר. והנה בענין ע"ז שלא בפניה מצאנו בתשובת מרן שליט"א שביאר הדברים כדלהלן – נחלקו תנאים אם ניסוך יין לע"ז בעינן דווקא קמיה העבודה זרה – כמבואר בע"ז (דף נט), וקיי"ל דניסוך אוסר אפילו שלא בפני עבודה זרה, וה"ה שחיטה, זריקה, והקטרה של דברים הנעשים בפנים, א"צ שיהיו בפניה, אבל דברים שאינם נעשים בפנים וכל איסורם הוא אך ורק מחמת דמיונם לזביחה – כמו שבירת מקל דדמי לזביחת בהמה ששובר מפרקתה – בכה"ג בעינן שיהא בפני הע"ז, ולפ"ז גם בנידון דידן בעינן שיהיה בפני הע"ז עצמה.
אלא שבגמ' ע"ז (דף נא) למדנו שאם מצא בראשו של מרקוליס פרכילי ענבים נאסרו – ומבואר בגמ' שנבצרו בתחילה לכך, ופירש"י שבצירתן עבודה לעכו"ם דהוי כשבר מקל לפניה. והנה שיטת רש"י צ"ע דהרי בצירת ענבים אין זה דרך עבודה של מרקוליס וגם אין זה עבודה של פנים וא"כ מכיון שהבצירה אינה בפני הע"ז מדוע נאסרו הענבים.
וחידשו הראשונים – שפרכילי ענבים נחשב למסקנת הגמרא כעבודה שיש כיוצא בה בפנים שהרי מצאנו כן בביכורים, ולכן נאסר גם שלא בפניה. אולם כל זה דוקא בענבים, אבל דבר אחר שלא מצאנו בשום מקום בפנים לא יאסר אם יעשה בחוץ.
אך בהמשך הביא מרן דברי עבודת העבודה להגרש"ק שישב דברי רש"י שמדובר שהכרם של ענבים עומד לפני הע"ז.
ועוד תירץ שבכל מקום שהוא מפרש שהוא עושה לשם עבודה זרה נאסר אפילו שלא בפניו, וכל מה דבעי לפניו היינו דווקא בסתמא כשאינו שובר מקל בפירוש לכך. וכעין הדברים הללו יש בדברי הרשב"א בסוגי' ואכמ"ל.
ואם כן, בנידון דידן אחרי שהתברר שהם בשעת גזיזתן מזכירים שם הע"ז – פשטות הדבר שזהו כעין שבצר ענבים במפורש לשם ע"ז, ולתירוץ זה אף שלא הביאו לפני הע"ז הרי זה נאסר.
זאת ועוד, יש מקום לדון דכאן יחשב בפניו, דאע"פ שלמדנו שכל שחוץ לקלקלין – כלומר חוץ למחיצה, חשוב שלא בפניו – הסתפק מרן די"ל שבנין שנבנה לשם עבודתם, והעמידו פסל בכניסה לבנין שנבנה לשם כך, אולי הוי כל הבנין כמקום עבודה זרה, ובפרט כאשר כל הבנין נבנה לכך, וא"כ הוי בצרן מתחילה לכך – לפניה.
עוד שמעתי בשם ת"ח חשובים שליט"א דאפשר דהנחת השיער בבית התספורת בתוך כלי מיוחד שיש להם בזה אמונת כזבים שהכלי נותן להם כח, חשיב תקרובת לפניה. אולם בזה הבנתי ממרן שליט"א שאינו כן, שהרי מסתבר שכלי זה איננו יותר ממשמשי ע"ז ולא ע"ז גופא.
העולה לדינא:
לדעת מרן שליט"א עפ"י העדויות שהובאו כעת על מעשה הקצירה והגזיזה של שערות אדם באיזור תיפלתם בטירופטי – שהדבר נעשה תוך שהם מפרשים בפה שזה לשם ע"ז ויתכן שחשיב אף לפניה ממש, הרי אין להשתמש בשערות המיובאות משם.
ובזכות נשים צדקניות יראנו צור ישראל נפלאות.
