הבא: סימן כ"ד הוראות בענייני כשרות לרב אחד שליט"א בארה"ב <<
יו"ד סימן כ"ג
הכשרת תנור הפועל באמצעות אויר חם ("ספריי דרייער")
בית חרושת של גויים מייצר אבקת מזון שנעשית ע"י ייבוש בתנור מיוחד הנקרא "ספריי דרייער". במשך שנים רבות הכינו במפעל גם אבקת בשר שנעשה מבשר נבילות וטריפות, לימים החליטו מנהלי המפעל שהם עוברים לייצור מזון כשר בלבד. בהמלצת הרבנות באותו מקום עשו הכשרה ל"ספריי דרייער" ע"י שהכניסו בו מזון כשר והעבירו אותו בחום גבוה יותר מהחום שמשתמשים בו כרגיל. ועד כשרות מסויים קיבל על עצמו לתת הכשר למפעל בהסתמך שקוים כאן הדין של כבולעו כך פולטו.
הועלתה השאלה אם אכן ההכשרה שנעשתה הועילה ואם מותר לציבור להשתמש במוצרי מזון שמייצרים היום במפעל.
נקדים ונסביר – "ספריי דרייער" הינו תא גדול אליו מוזרם אוכל דרך צינורות בעלי קוטר קטן. באחד מדפנות התא יש צינור הפולט אויר חם מתנור חימום לתוך התא וע"י מניפה מפוזר האויר החם בכל התא ומייבש את המוצרים המוזרמים לשם והופך אותם לאבקה.
והנה בכל הכשר כלים צריך להכשירו כדרך שימושו, דכבולעו כך פולטו, וכמבואר בסוגי' דפסחים (ל ע"ב) ובסוגי' דע"ז (עה ע"ב). ולפיכך כל כלי שדרך שימושו ובליעתו בבישול במים או בשאר משקים, הכשרו ע"י הגעלה, וכל כלי שדרך שימושו ובליעתו ללא מים, אלא רק ע"י חום האש, הכשרו דוקא בליבון, וכדכתיב (במדבר לא כג) "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו' וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים".
לפ"ז לכאורה בנידון דידן לא מהני הגעלה כלל, דהרי בליעת האיסור נוצרה ע"י חום אויר החם, ללא כל משקה, וא"כ אין הכשרו ע"י הגעלה אלא ע"י ליבון.
אלא דיתכן דנידון דידן לא הוי כבליעת איסור ע"י האש עצמה, אלא רק בתולדת האש, שהרי האש או גוף החימום שבתנור מחממים את האויר, והאויר הוא המחמם את מוצרי המזון, והוא לכאורה תולדת האש. ובנידון תולדות האור דן בשערי תשובה (או"ח סי' תנא סק"ג) אם הוא כאור ממש או לא. והעלה דהדבר תלוי בשני תירוצי הגמ' בפסחים (עה ע"א) בדין תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אי הוה זה צלי אש, דלתירוץ קמא שם אמרינן דכיון דגלה רחמנא "צלי אש" שני פעמים וילפינן מינה דבעינן דוקא צלי ע"י האש ולא ע"י תולדתו, א"כ ה"נ דכתיב "כל דבר אשר יבא באש", היינו כח האש ממש אבל תולדת האור לא. אבל לתי' בתרא, דאי לא גלי קרא הו"א דאפילו גרפו הוא גם צלי אש, א"כ גם בבלע בתולדת האור הוי כאור ממש וצריך ליבון. וכתב שם דממשמעות הסוגי' נראה דלהלכה עיקר כתירוץ קמא, וממילא תולדת האור לא הוי כאש. אך הוכיח מדברי התוס' (שם ד"ה הא) שנקט דהסוגי' אזלה כתירוץ בתרא. ולפ"ז העלה לדינא שאם נתנו בשר, או איסור אחר בשיפוד או מחבת שהוחמו באור הרבה עד שהן רותחין דבעי ליבון, ולא מהני להו הגעלה, ואפילו סילקו אותם מן האש קודם שנתנו עליהם הבשר, אלא דבליבון קל סגי.
וראה עוד בזה בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"א סימן יט) בדבר סכין רותח שחתך בו בשר.
והנה כתב המג"א (או"ח סי' תנא ס"ק כא) שהאגנות שאופין בהם עוגות צריכין ליבון לפסח. ובפמ"ג משב"ז (בסוף הסימן ד"ה כלי מתכות) מבואר דס"ל דהמג"א מיירי אף בשאופין בו רק בתולדת האור, ולאו דוקא באור ממש. ולפיכך אף שהתנור גרוף, ואינו אופה אלא בתולדת האור, מ"מ בעי ליבון, ולא מהני ליה הגעלה. וכן כתב (שם סוף סק"ה) דסכינים שחותכין בהם לחם חם בעודו בתנור, אף שהתנור גרוף מיקרי ע"י אור (והעירוני דבפמ"ג שם כתב אף "שהתנור גרוף וקטום", ולכאו' יל"ע מה ענין קטום לדין זה, ואולי הוא ט"ס), ורק אותן שחותכין לחם חם שהוסר מן האש די להם בהגעלה. ומבואר דס"ל דאף בתולדת האור יש להחמיר להצריכו ליבון דוקא.
נמצא דלפ"ז בנידון דידן אף אי נימא דדינו כתולדת האור, ולא כאור עצמה, מ"מ אין די לו בהגעלה אלא בעי ליבון.
אכן ידידי הרה"ג רש"י פרידמן שליט"א ביקש לומר דבאמת אין דינו כתולדת האור כלל, דכל זמן שתנור החימום פועל, הרי כח האש באויר החם, וחשיב כאור עצמה ולא כתולדת האור. ואף שהאש מחממת את האויר, ורק האויר הוא המחמם את המזון, מ"מ כל זמן שכח האש שולט חשיב הכל כמתחמם מן האש עצמה, ולא מתולדת האש. וכמו דמצינו לענין שבת, דאסור לבשל בשבת בתולדת חמה גזירה אטו תולדת האור, אבל בחמה עצמה מותר לבשל, דחמה באור לא מיחלף, אבל תולדת חמה מיחלף בתולדת האור. והדבר פשוט שמותר להניח סיר עם תבשיל לחממו בחמה, ואף אם מכסהו סגור, ולא אמרינן דהואיל ואין החמה מחממת את המזון באופן ישיר, אלא החמה מחממת את הסיר, והסיר מחמם את המזון, דחשיב כתולדת חמה, דכל זמן שכח החמה שולט נחשב שהוא מחמם באופן ישיר את הסיר וגם את המזון. וכמו"כ נמי בנידון דידן, הרי כל זמן שכח האש שולט, הדבר נחשב כמתחמם הכל ישירות מן האש, ולאו תולדת האש הוא, אלא כמתבשל באש עצמה, וממילא היות ואין בו נוזלים, הרי הכשירו בליבון ולא בהגעלה.
ובינותי בספרים וראיתי למורנו הגאון הגדול הגרש"ה וואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן נט) שצידד להקל בזה להכשירו ע"י הגעלה בלבד. אך המעיין בדבריו יראה דכל מה שהיקל הוא לענין בליעה מאבקת חלב של גויים, שיש המתירים אותו אפילו באכילה (כמו שכבר הבאנו בסי' הקודם). ולפ"ז בנידון דידן דמיירי בבליעה של נבילות וטריפות ודאי אין להקל.
מעתה יש לדון אם הכשר זה שעשו ל"ספריי-דרייער" יכול להועיל מדין כבולעו כך פולטו. דהנה אף דבדבר שבלע ע"י חום משקה אמרינן כבולעו כך פולטו, ואם הכשירוהו במים באותו חום כמו שהיו המים שהבליעו בכלי את האיסור, יש מקום לדון להכשירו משום דכבולעו כך פולטו, מ"מ בליבון לא מהני אא"כ הי' חום גמור כדינו. דהנה בכמה ראשונים מבואר דדין הכשר הליבון אינו משום שמפליט את הבליעה כהגעלה, אלא שהוא שורף את כל הבלוע במקומו, וא"כ כל זמן שלא היה הליבון כדינו הרי אין בכוחו לשרוף את הבלוע בדופני הכלי, ולא איכפת לן כלל באיזה אופן נבלע האיסור, דכל זמן שלא נשרף, עדיין הוא בלוע בדופני הכלי, וכמבואר בדברי הרא"ה (הובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' קכא סק"ז ובש"ך שם ס"ק יז) שכתב דהחזרת כבשונות דמהני אף לכלי חרס, אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות, דהתם הוא להפליט מה שבלע, אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו, אלא כילוי הוא שמכלה איסור שבתוכו, ולפיכך הוא הכשר. וכן כתב הפמ"ג (או"ח סי' תנ"א א"א סק"ל) לענין ליבון, שאם נשתמש על האש בלי משקה באיסור וחמץ, צריך שיהיו ניצוצות ניתזין בשעת ליבונו, ואף שנשתמש בכלי בלא ניצוצות ניתזין, דהאי לאו מטעם גיעול היוצא, רק שורף בעינן, וכל שאין ניצוצות ניתזין ממנו אינו שורף.
ולדינא מצאנו דנחלקו בזה, דבשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' סו) צידד להקל אף בליבון באופן של כבולעו כך פולטו, והוכיח כן מדברי תשובות מיימוניות (מאכלות אסורות סימן ה) דאמרינן כבולעו כך פולטו גם לענין ליבון ולא רק לענין הגעלה, עיי"ש. אמנם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן ס) כתב בפשטות דאין להתיר בכה"ג, דליבון אינו מפליט אלא שורף, ולפיכך מהני גם בכלי חרס במקום שאין לחוש שיחוס עליו ולא ילבנו יפה, ואף דהתורה העידה דאין יוצא מידי דופיו, והוא משום שבאמת אין הליבון מפליט רק דנשרף במקומו. ובכלי שתשמישו ע"י האור, אף באופן שאין ניצוצות ניתזין ממנו, נמי צריך ליבון עד שיהיו ניצוצות ניתזין, דכל זמן שאין ניצוצות ניתזין אין מה שבלוע בו נשרף. ובזה ביאר מה דרק לגבי דין הגעלה הוזכר בשו"ע (או"ח סי' תנא ס"ה, ויו"ד ריש סימן קכא) האי דינא דכדרך תשמישן שבלעו כך הם פולטין, אבל לענין ליבון (או"ח סימן תנא ס"ד) לא הוזכר בשו"ע כלל שיהיה הליבון כדרך שנתשמשו בו, אלא כתב בסתם שהליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, ומשמע שבכל תשמיש שהיה בלא מים צריך ליבון כזה דוקא, והוא משום דליבון אינו מפליט, אלא שורף את הבלוע במקומו עיי"ש, והוא כמבואר מדברי הפמ"ג הנ"ל.
ולפ"ז נראה דאין לסמוך על הכשרת ה"ספריי דרייער" שנעשתה ע"י שייצרו בו פעם אחת אבקה כשרה, ואף שייצרוה בחום גבוה יותר מן המקובל במפעל, הואיל והכשרתו מבליעת האיסור של נו"ט שבו, צריכה להעשות דוקא ע"י ליבון.
אלא יתכן דיש להתיר להשתמש באבקות הכשרות המיוצרות כיום בבית החרושת, משום שהכלים כבר אינם בני יומן, ואף אי נימא שלא הוכשרו כדין מ"מ הטעם הבלוע בהן כבר נפגם, ואינו אוסר עוד את מה שמתבשל ונאפה בהם, כדין כל כלי שאינו בן יומו, וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קג ס"ה) דכל קדירה שאינה בת יומה חשיבה טעמה לפגם ואינה אוסרת.
אכן הרי אסרו חכמים לבשל לכתחילה בכלי שאינו בן יומו, גזירה אטו בן יומו, וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קכב ס"ב, וסי' צג ס"א), ועיין ש"ך (שם סק"ג). ואף שהמפעל הוא של נכרים, מ"מ הרי אסור לומר לנכרי בשל לי ירקות בקדרתך וכן לא יאמר לו עשה לי מרקחת, וכמבואר בשו"ע (שם ס"ו), ואף שסתם כלי העובדי כוכבים בחזקת שאינם בני יומן, לפי שכל האומר בשל לי הרי הוא כאילו בישל בידיו. וכתב בפתחי תשובה (שם סק"ה) בשם לבושי שרד לצדד דאף אם הנכרי עושה מעצמו כך בשביל הישראל לבדו, או בשביל אנשי העיר למכור להם ורוב העיר ישראל, וכ"ש אם הישראל יודע שעשה בשבילו דאסור (וראה ביאור דבריו באגרות משה יו"ד ח"ב סימן מא). וא"כ הדבר תלוי בזה, שאם בישל הנכרי לעצמו בכלי שאינו בן יומו בדיעבד מותר התבשיל באכילה, אמנם אסור לומר לנכרי לבשל לו לכתחילה בכלי של איסור אף אם אינו בן יומו.
לפ"ז בנידון דידן שבעלי המפעל ביקשו להעמיד את המפעל תחת השגחה של וועד כשרות ובפרט שהם מייצרים כעת באופן מיוחד עבור גוף כשרות, לכאורה יש להחשיבו כעושה בשביל ישראל, ובפרט דהישראל יודע שנעשה בשבילו. וא"כ אסור לייצר לכתחילה את האבקות בלא להכשיר את המפעל כדין, ואף שהבליעה אינה בן יומו, וכמבואר בפתחי תשובה הנ"ל.
ולענין דיעבד שכבר ייצרו במפעל אבקות ללא הכשרה כדין, הנה באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' מא), תלה זאת בפלוגתת הראשונים, דלפי רוב הראשונים המאכל מותר אפילו ביקש מן הנכרי לבשלו, וכן משמע מלשון השו"ע. אבל לדעת הרשב"א בתורת הבית הרי כשנעשה בציווי הישראל התבשיל נאסר משום קנס, ורק אם בישל הנכרי מעצמו לצורך ישראל בלי שציווהו הישראל לבשל, מותר באכילה. אך סיים שם האג"מ דמ"מ מכוער הדבר ליתן הכשר ע"י השגחה באופן זה בלא הגעלה.
כשזכיתי לדון בדבר לפני מרן רבינו הגרי"ש אלישיב שליט"א, ציין לדברי שו"ת שם אריה (סימן כג), שכתב שם שבספרו ערוגות הבושם הביא שהדבר שנוי במחלוקת הפמ"ג (בסימן צט סק"ח) ושו"ת בנימין זאב, בבישל בקדירה שאינה בת יומה האם נאסר התבשיל באכילה, ולא זכר מדברי הרשב"א. ובשו"ת שם אריה שב וכתב שראה את דברי הרשב"א, והעלה דפליגי הראשונים בדבר זה (ועי' מש"כ לעיל סימן כב).
תבנא לדינא:
א. אין להקל ולהתיר לכתחילה להשתמש ב"ספריי דרייער" שהוכשר באופן של כבולעו כך פולטו ללא ליבון כדין.
ב. מעיקר הדין מותר להשתמש באבקות המזון הכשרות המיוצרות ב"ספרי דרייער" במפעל של נכרים, אם עבר מעל"ע מזמן השימוש בנו"ט, הואיל ואין המפעל מייצר את תוצרתו דוקא לצורך יהודים, וממילא אין נחשב כבישלו הנכרי בשביל הישראל, ושרי.
ובפרט בנידון דידן שיש לצרף את דעת ההגהות מיימוניות שגם בליבון אמרינן כבולעו כך פולטו, וממילא נחשב שהוכשר ה"ספריי דרייער" כדין.
ג. אולם ועד כשרות הבא לייצר במפעל זה ייצור מיוחד לצורך ישראל, חמיר טפי דחשיב שמבשל בשביל ישראל ולדעת הרשב"א בכה"ג קנסו אף באכילה, ועל ועד הכשרות לפעול שיוכשר ה"ספריי דרייער" בליבון כדין.
