יו"ד סימן כ"א

הבא: סימן כ"ב הגעלת כלים מבליעת חלב עכו"ם <<

יו"ד סימן כ"א

טבילת בקבוקי שתיה

השו"ע (יו"ד סימן קכ ס"א), הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכות או של זכוכית או כלים המצופים באבר מבפנים אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה, עכ"ל. ויש לדון האם בעל מפעל הרוכש בקבוקי זכוכית, מתוצרת נכרים, חייב להטבילם בטרם ימלא בהם משקאות לשיווק, או מותר לו לשווק את תוצרת מפעלו אף בלא טבילת הבקבוקים. ועוד יש לדון בקונה צנצנות ובקבוקים המכילים מצרכים שונים, האם מותר לו להשתמש בהם ללא טבילת הכלים.

א. חיוב הטבילה בכלים מלאים

בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון (סימן ה' אות קלו) כתב, דבקונה כלי עם משקה, אין צריך לשפוך המשקה ולהטבילו, וטעמו דהוי שב ואל תעשה ולא נקרא שימוש. והיינו דכל שלא הניח בידיים את האוכלים בתוך הכלים, אלא שכבר היה האוכל מונח שם, אין חייב להוריקו ולהטבילו, אלא יכול להשתמש במאכלים ללא טבילה.

אלא דיש לעיין, אם כאשר משתמשים דרך משל, בצנצנת קפה והוציאו כמות גדולה מהצנצנת ורוצים להשיב את הקפה שאין נזקקים לו כעת, האם לא חשיב שימוש בכלי שאינו טבול בקום עשה, וראיתי בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ט' סעיף יא בהערה) שהביא שמרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל דן בדבר, והסיק שגם כאשר מחזירים את הכמות העודפת לכלי אינו מתחייב מיד בטבילה כי זהו "המשך המצב הקודם". וממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א הבנתי כי מכיון שרוב התוצרת לא הוצאה מהכלי עדיין חשיב שימושו כשב ואל תעשה ודו"ק.

בשו"ת פרי השדה (ח"ג סימן קט), כתב עוד טעם להא דאין צריך לשפוך המשקה ולהטבילו, דהקונה לא ניחא ליה לקנות את הכלי, כדי שלא יעשה איסור של טבילת כלים, וכעין מש"כ הט"ז (או"ח סימן תמח סק"ג) לענין חמץ שהובא ע"י נכרי לרשות ישראל בתוך הפסח, דלא ניחא ליה שיקנה רשותו את החמץ כדי שלא יעבור על האיסור.

אכן שמעתי מפי מורנו הגר"ח קנייבסקי, כי בהגיע קופסאות מזון מחו"ל, הורה מרן החזו"א זצוק"ל להוריק את תוכנן מיד ולא להשהות את המזון בהם כלל, היות ולא טבלו את הקופסאות.

והנה כשמפעל רוכש בקבוקים ריקים לצורך מילוי משקאות וכדומה, לכאורה חייבים להטבילם כדין לפני המילוי. דטעם פטור הטבילה משום שב ואל תעשה אינו שייך בזה, דהרי בעלי המפעל רוכשים מן הנכרי בקבוקים ריקים, וממלאים אותם בידיים, וא"כ הוא בקום ועשה. ואף טעמא דשו"ת פרי השדה אין שייך בזה, דדוקא כשקונה מאכל המונח בכלי שייך לומר דלא ניחא ליה לקנות את הכלי כדי שלא יעבור על האיסור, דהתם עיקר כוונתו היא לקנות את המאכל, ולא את הכלי, אבל בכה"ג שבעלי המפעל רוכשים בקבוקים ריקים, ודאי כוונתם לקנות הבקבוקים, וא"כ לכאורה חייבים להטבילם כדין לפני המילוי. וכבר עמד בזה בשו"ת שרידי אש (יו"ד סי' כט), וכן נהגו באוצר בי"ד של כרמי היין (שנת תשמ"ז) ע"פ הוראת הגר"נ קרליץ שליט"א, ולכתחילה ודאי ראוי לנהוג כן.

ב. כלים העומדים לסחורה

אכן במקום שאי אפשר להטביל את כל הכלים הנרכשים ע"י המפעל לפני השימוש בהם, יש לדון להקל בזה. דהנה כתב בשו"ע יו"ד (סימן קכ ס"ח), שאם לקח כלי לצורך חיתוך קלף וכיוצא בו, ולא לצורך סעודה, אין צריך להטבילו. ובט"ז (שם סק"י) הביא בשם הב"י דה"ה אם קנאו לצורך סחורה אין צריך טבילה, והוא משום דזה לא הוי ככלי סעודה, שבהם יש חיוב טבילה. ולפ"ז כתבו האחרונים דהוא הדין בנידון דידן חשיב כנקנה לסחורה, ואף שבעלי המפעל רוכשים את הבקבוקים בכדי למלא בהם משקאות, מ"מ פטורים מן הטבילה. דהואיל ואין כוונתם להשתמש בהם לצורך עצמם כלל, אלא למוכרם ללקוחותיהם, א"כ לא חשיב ככלי סעודה ופטורים מן הטבילה.

אמנם בשו"ת טוב טעם ודעת להגר"ש קלוגר (מהדו"ג ח"ב סימן כב), הביא סברא זו להתיר רק בכלים שאין ראויין להשתמש בהם לאכילה, וכגון יורות גדולות הראויות לצרכי מסחר בלבד, ואף בזה לא התיר אלא במקום שרוב הקונים נכרים. אכן האחרונים צידדו להקל בסתמא כל שקונה כלים לצורך מסחר, ולא להשתמש בהם לצורך סעודה כלל, שפטורים מן הטבילה. וכמו שכתב בדרכי תשובה (יו"ד סימן קכ סק"ע), שנתפשט המנהג בכל העולם כשנוסעין במסילת הברזל ששותין בחצר המסילה שכר ומים בצנצנת של בעל המזיגה אשר שם, וגם בעל בית המזיגה אין צריך להטביל הכלים כלל, כיון שהם אצלו רק לצורך סחורה, דהא הוא ובני ביתו אינם שותים מכלים אלו רק לפרקים דרך עראי, וכמו חנווני שאין הכלים שבחנותו נחשבים אצלו לכלי שתיה כיון שלא קנה הכלים בשבילו ובשביל ב"ב לשתיה רק לצורך העסק. וכן המוזג הרי לא קנה הכלים לצורך ביתו כלל רק לצורך מסחרו שאחרים ישתו בהם, עכת"ד. ולפ"ז במקום שאי אפשר להטביל את הכלים לפני המילוי, אפשר לסמוך על דעת המתירים דפטורים מן הטבילה.

ג. כלים העומדים לאיכסון בלבד

עוד יש לדון להקל בזה, משום דאין שותים מן הבקבוק, אלא מוזגים ממנו לכוסות ששותין מהן. דהנה כתב מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (חי"ד סימן נב), והובאו דבריו בדרכי תשובה (שם סק"ו), דצלוחיות שאין משתמשים בהן לשתות מהן ממש ככוסות, וגם אין מבשלים בהן, לא חשיבי ככלי סעודה, אלא כחביות שמכניסים אותם לקיום, וחשיבי ככלי איחסון ואין צריכין טבילה. ולפ"ז בנידון דידן נמי אפשר להקל, הואיל ואין שותין מהבקבוקים רק מוזגים מהן לכוסות השתיה. (וע"ע ביד אפרים שהביא דעות לכאן ולכאן, ובסוף כתב שיש לטבול אותם אלא שכתב שלא ראה שנוהגים כן).

אמנם כ"ז בבקבוקים גדולים, אך בקבוקים אישיים המיועדים לשתיה מהן, אין דינם ככלי איחסון בלבד, ואין לצרף בהן הך סברא להקל. זאת ועוד, אף בבקבוקים גדולים קשה להקל מהאי טעמא, דבדרכי תשובה (שם ס"ק טו) הביא בשם מגדים חדשים דהמנהג להטבילן, אלא שהביא בשם מסגרת השלחן (סימן לז סק"י) דאין לברך על טבילתם. וכן כתב בקשו"ע (סימן לז ס"ח), כלי זכוכית גדולים שאין שותין מתוכן רק מחזיקים וכו' לא חשיבי כלי סעודה וא"צ טבילה וי"א דצריך טבילה, ויש להטבילן בלא ברכה. ועי' בשש"כ (סי' יא ס"ק מא), וכן הוא במנחת שלמה (ח"ב סי' סו אות ז) שלדעתו בקבוקים שמביאים לשולחן אף שלא שותים מהם אלא שופכים מהם לכוסות, יש להטבילן בברכה, וכל מה שכתבו הפוסקים שאין צורך להטבילן מדובר בבקבוקים שלא מביאים אותם לשולחן. ולפי זה ודאי שיש להחמיר לטובלן. אך בנידון דידן אי אפשר לחייב את בעלי המפעל להטביל את הבקבוקים אשר נקנים לסחורה ולא משתמשים לצורך עצמם, ובפרט בכלי זכוכית דלרוב הפוסקים חיוב טבילתם רק מדרבנן כמבואר בפר"ח (סק"ז), שמעתי ממרן עט"ר שליט"א דאפשר דבמקום הצורך יש לסמוך להקל למלאות משקאות למכירה בבקבוקים שלא הוטבלו כדין.

ד. כלים העומדים לשימוש חוזר

אמנם מן הראוי לציין ע"ג תויות הבקבוקים שאינם טבולים, בכדי להביא לידיעת הרוכשים, שהמשתמש בהם שימוש חוזר חייב להטבילם כדין לפני השימוש, ובפרט כאשר הבקבוקים מיוחדים בצורתם, שיש לחוש שהרוכשים ישתמשו בהם למילוי חוזר. וא"כ להסיר מכשול, מן הראוי להדפיס ע"ג התוית שהבקבוק חייב בטבילה לפני שימוש חוזר. אמנם כ"ז רק אי נימא דכלי איחסון שאין אוכלים ושותין מהם חייבים בטבילה, או שבקבוקים אלו אינם נחשבים ככלי איחסון אלא ככלי אכילה, שהרי מביאים אותם לשולחן. אבל אי נימא דכלי איחסון פטורין מן הטבילה, משום דאין משתמשים בהם לאכילה ושתיה, הרי אף אם הרוכשים משתמשים בהם שימוש חוזר, הרי הם פטורים מן הטבילה. אכן כבר הבאנו דהמנהג להטביל כלי איחסון בלא ברכה, וביותר לסברא דחשיב כלי אכילה כיון שמביאים אותם לשולחן, שאז חייבים הם אולי גם טבילה בברכה. ולכן יש לציין על הבקבוק שהוא טעון טבילה.

אכן בעלי המפעל סרבו לציין זאת ע"ג תויות הבקבוקים, וטענו שהמון העם לא יבינו פיסקא זו ויחששו כי יש איזה חשש איסור בתוצרת המפעל וימנעו מרכישתם, ויגרם להם הפסד מרובה. אי לכך יש לדון עד כמה מוטלת החובה על בעלי המפעל לציין זאת ע"ג הבקבוקים בכדי למנוע מן הרוכשים להשתמש בהם שימוש חוזר ללא טבילה, דיתכן דאף הרוכשים פטורים מלהטבילם כמבואר בשו"ת בית יהודה הואיל והם משמשים רק לאיחסון ולא למאכל ומשתה. אכן להטעם שנתבאר לעיל דבעלי המפעל פטורים מחמת שרכשום לצורך מסחר ולא לצורך עצמם כלל, ולפי"ז הרוכשים שבאים להשתמש בהם שימוש חוזר ודאי חייבים בטבילה, וא"כ היה מקום גם לפרסם. אלא כיון שאין אנו בטוחים שישתמשו בהם שוב, יש מקום להקל לבעלי המפעל במקום הפסד שלא לפרסם, ובצירוף דעת שו"ת בית יהודה.

ה. האם הכלי טפל למשקה ופטור

והנה כתב באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן מ), דקנקנים שיש לישראל מחמת שלקח מנכרי משקין שאין נמכרין אלא בכליהן, אין צריכין טבילה כשרוצה להשתמש בהן למשקין אחרים אחר שנתרוקנו, משום דהכלי נתבטל להמשקין. וכמו דשנינו במעשר שני (פ"א מ"ג), דהלוקח בהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין ואע"פ שהעור מרובה על הבשר, והלוקח כדי יין סתומות, במקום שדרכן למכור סתומות, יצא הקנקן לחולין, ואין צריך למכור את הקנקן ולאכול דמיו בקדושת מעשר בירושלים, והוא משום דהכלי בטל להמשקין ואין בו קדושת מעשר שני. והוא הדין בנידון זה הכלי טפל להמשקין, ויש להקנקן דין כעור של בהמה, ונמצא דלא קנה מן הנכרי כלי כלל, ורק אצל הישראל נעשה כלי דליכא ע"ז דין טבילה, עיי"ש. ולפ"ז היה אפשר להקל שהבקבוקים פטורים מן הטבילה הואיל והם בטלים לגבי המשקין, ונעשה כלי רק אצל הישראל שקנה ואין ע"ז דין טבילה.

אמנם בנידון דידן הנידון הוא שבעלי המפעל רוכשים את הבקבוקים ריקים, ונתחייבו הבקבוקים בטבילה לפני המלוי במפעל, ואין שייך לומר שנתבטלו למשקין.

ומכיון שהשאלה עסקה בבקבוקים בעלי צורה מיוחדת, אפשר להוסיף טעם דא"א לפוטרן מן הטבילה. דהנה איתא שם בירושלמי, אמר רבי זעירא הדא דתימא כשהיה המוכר הדיוט, אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. אמר רבי זעירה מתני' אמרה כן, כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא הקנקן לחולין (ופי' שם בפני משה דמדויק מהמשנה דדוקא במקום שדרכן למכור סתומות הקנקן טפל להיין, אבל אם דרכן למכור פתוחין אין הקנקן טפל להיין אלא מוכר זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו, וכך הוא בתגר לעולם, שנותן עיניו על כל אחד בפני עצמו). אמר רבי מנא, ומינה כמה דתימר תמן אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ודכוותה אם היה הלוקח אומן נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ע"כ. מבואר דכל שכוונת המוכר או הקונה להקנקן בפני עצמו אינו בטל להיין. וא"כ אם מיירי בבקבוקים בעלי צורה מיוחדת, בפשיטות הקונים מתכוונים גם להבקבוק בפני עצמו, וא"כ ליכא למימר דהוא טפל למשקה שבתוכו, וחייב בטבילה עכ"פ לפני מילויו בשנית.

תבנא לדינא:

א. הורה עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, דבכלי זכוכית שלדעת רוב הפוסקים חיוב טבילתם הוא מדרבנן, אפשר לצדד להקל לפטור את בעלי המפעל הרוכשים אותם מנכרים לצורכי מסחר בלבד, מטבילת הכלים.

ב. ראוי שיודפס ע"ג תויות הבקבוקים שאינם טבולים, אך אם יש חשש שהדבר יגרום להפסד כספי ניכר, אפשר להקל שאין חייבים להדפיס זאת, דיתכן שהרוכשים לא ישתמשו בהם שימוש חוזר, ואף אם ישתמשו בהם למילוי חוזר, ישנם פוסקים הפוטרים מן הטבילה הואיל ואין משמשים רק לאיחסון ולא ככלי סעודה ומחמת כן המוכרים אינם חייבים בטבילה.

ג. לעומת זאת אם הרוכש מעונין להשתמש בבקבוק שימוש חוזר, יש להטבילו כדין לפני מילויו בשנית, אך לא יברך על טבילתו.