הבא: סימן י"א שימוש במחמצת שנעשתה מחלב עכו"ם <<
יו"ד סימן י'
בישול מומר ומחלל שבתות
בדבר השאלה האם מותר לתת הכשר למפעל מזון בו האופים והמבשלים אינם שומרי שבת.
טעם איסור בישול נכרים
בטעם איסור בישול נכרים נחלקו הראשונים, דלדעת רש"י בעבודה זרה (לח ע"א ד"ה מדרבנן) הוא מטעם שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא. ובתוס' שם (ד"ה אלא) כתבו דהטעם משום חתנות. וכן פירש"י במתני' שם (לה ע"ב ד"ה והשלקות), וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פי"ז מהלכות מאכלות אסורות ה"ט).
האם מומר בכלל גזירת נכרים
וכתב בספר תפארת למשה (סימן קי"ג) דנפק"מ בין הני תרי טעמי, בבישולי מומר מזרע ישראל. דלהאי טעמא דשמא יאכילנו דבר אסור, בישול המומר נמי אסור, דגם בו יש לחשוש שמא יאכילנו דבר טמא, דכל שהוא חשוד בו יש לחשוש שיאכילנו. אבל לטעמא דחתנות הרי בישול המומר מותר, הואיל ואין איסור להתחתן עמו. (אמנם יל"ע בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' פ"ג דחילק בין מומר לחשוד, אך גם לדבריו שם מומר בזמנינו חשוד הוא ע"ש).
אמנם בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן רפא), כתב דבכל מקום שגזרו חז"ל על נכרים, מעיקר הגזירה כללו אף את המומר. וא"כ אף אי נימא דטעם האיסור בגזירת בישול נכרים היא משום חתנות, מ"מ בישול המומר אסור אף אי ליכא איסורא להתחתן עמו, וראי' מהא דהביא הב"י (יו"ד סי' קי"ט) דמומר לחלל שבת הרי הוא כמומר לכל התורה ויינו אסור כסתם יינם של נכרים. [ולכאורה אפשר לחלק דסתם יינם הוא סרך יין נסך – ויין נסך של מומר פשוט שאסור ולכן ה"ה סתם יינם, אבל בבישול שטעמו משום חתנות – הרי ליכא במומר איסור חתנות ולכן אינו באיסור בישול אעפ"י דהגזירה היתה גם על המומר. וע"ע לקמן מה שהבאנו בשם החזו"א]. ובשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חלק יו"ד סימן לא) יצא לחדש דבישול המומר אסור, משום דמדרבנן אסור להתחתן עמו, עיי"ש. אך יעויין בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קכ) ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן צב) דמותר לישא בתו של מומר, וא"כ אי משום האי טעמא דמדרבנן אסור להתחתן עמו יש מקום להקל בזה. אמנם אי נימא דטעם הגזירה הוא משום דבכל גזירות חז"ל שגזרו על הנכרים גם המומר נכלל, הרי בישול המומר אסור. וכן לטעמא דשמא יאכילנו דבר טמא בישול המומר אסור.
מחלל שבת בזמנינו אם דינו כמומר
ויש לדון לדעת האוסרים בבישולי מומר, לכאורה הוא הדין נמי בבישול של מחלל שבת בפרהסיה, וכמו שכתב בב"י (יו"ד סימן קיט), בשם הרבינו יונה המובא בתשובת הרשב"א, דמומר לחלל שבת הרי הוא כמומר לכל התורה כולה, ויינו אסור כסתם יינם של נכרים, ונפסק להלכה בשו"ע (סי' קיט סעיף ז), ועיין עוד בזה בסוגיא דעירובין (סט ע"א). ועיין בחזו"א (יו"ד סימן ב סוף ס"ק כג), לגבי יין מחלל שבת שהעיר דלכאורה היה אפשר להתיר, כיון דלית ביה לא משום בנותיהן ולא משום ניסוך, ואין לנו לאסור את יינו, אך הביא דהב"י בשם תשובת הרשב"א אסר יינו. והוסיף מרן החזו"א וכתב "דפתו ושלקו דינו כיינו", וכ"כ הפרמ"ג (סי' קיב סק"ב בש"ד) בשם הפר"ח דפתו של מחלל שבת בפרהסיא אסור אבל בפ"ת (סי' קיב סק"א) בשם התפל"מ כתב דפת מותר וזה דלא כמש"כ בפ"ת סי' קיג סק"א עכ"ל. ואף דהחזו"א בספרו הביא דעות הפוסקים בזה ונראה דלא הכריע, הרי יותר נחרצת עמדתו במכתב (נתפרסם בצפונות תשרי תש"נ עמ' עג) וז"ל, "דהדגים בבתי חרושת של אינם ישראל או בלתי שומרי תורה ומצוות ח"ו, אם נגמרין ע"י בישול בשמן יש בהן משום בישולי עכו"ם".
אמנם בדין מחללי שבת לכאורה הי' מקום לדון מצד אחר. דהנה כתב מרן החזו"א יו"ד (סוף סימן ב) לענין הא שאין המומר זוקק ליבום, דהוא דוקא אותו שדינו כמין לענין שחיטה, ומומר לדבר אחד להכעיס או כופר בתורה שבע"פ בכלל זה, אמנם לדעת הרא"ה הא דאמרינן דמומר לדבר אחד להכעיס בכלל זה, הוא רק ברודף אחר האיסור, וכן הכופר בתושבע"פ הוא דוקא בכופר גם בעיקר עול המצוות. ועוד יש בזה תנאי שלא יהא אנוס, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ג מהלכות ממרים ה"ג), דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, והוסיף שם דבהגה"מ (פ"ו מהלכות דעות) כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, והביא שם שכתב בסוף ספר אהבת חסד בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט, והביא כן מתשובת מהר"ם לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, [אמנם כבר העיר בזה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א דשם איתא שאסור לשנאתו, ולא דמצוה לאוהבו] ודיינינן להו כאנוסין, ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות, עכת"ד החזו"א. ולכאורה לפי זה יש לעיין דתינוק שנשבה הגם שחשוד כי אינו יודע חומרת האיסור של מאכלות אסורים, אפשר שלא גזרו בו הגזירה.
ועוד דהנה דעת רוב הפוסקים שהאיסור בבישול נכרים הוא משום חתנות, ואף בדעת רש"י יתכן דעיקר טעמו הוא משום חתנות, וכמו שפירש"י במתני' שם. וא"כ לפמ"ש בתפארת למשה דהנפק"מ בין הנהו תרי טעמי הוא בדין בישול המומר, הרי דלרוב הפוסקים שכתבו דטעם איסור בישולי נכרים משום חתנות, אף בישול מומר אינו אסור, הואיל ואין איסור להתחתן עמו. ולמותר לציין, דודאי אם האיסור הוא מחמת גזירה, ואפילו אם טעמה מחשש שמא יאכילנו – הרי זה גזירה, ואסור בכל מקרה גם אם נראה דאין לחשוש שיאכיל איסור, דאל"כ הי' צריך לדון בכל מקרה ומקרה לגופו אם יש חשש שיכשיל. ועיין בשו"ת חת"ס (אהע"ז ח"א סי' כב) שמבואר שחשוד אין לו נאמנות לומר על דבר שהוא חשוד בו שזה כשר, ואפילו בשבועה (כשאינו חשוד לישבע לשקר) לא מועיל, כיון שהוא חשוד לעבור על דבר זה, אבל אין לומר שבהכרח יעשה דבר האסור, ועי' בשבט הלוי (ח"ז סי' קצט) שביאר דבריו. [וע"ע בחת"ס (חו"מ קצה) מה שכתב בענין המחלל שבת שאין לאכול בביתו, ושחיטתו אסורה כאילו נמחה שמו מישראל, ואכמ"ל].
מפעל שעובדיו מחללי שבת
מכל הני טעמי הי' נראה דיש מקום להקל בבישולי מחללי שבת בזמנינו וניתן לתת הכשר במפעל אף אם עובדיו הינם מחללי שבתות. ובפרט בזמנינו שיתכן שנחשבים בגדר תינוקות שנשבו ואינם בכלל מומרים כ"ז שלא הוכחנו אותם כראוי, וכמבואר מהחזו"א שהבאנו לעיל. אולם מאידך גיסא רואים שהחזו"א עצמו למרות שחידש להחשיבם כתינוקות שנשבו הרי בספרו (סימן ב סקכ"ג) הסתפק בזה ולמעשה החמיר לענין בישול, וכמו שכתוב במכתבו בצפונות. וממורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי שהחזו"א התיר לקנות לחם ממאפיה של מחלל שבת בזמנינו. ושבתי ושאלתי אותו מדברי אגרתו של מרן זצלל"ה, וכתב לי: "בפת כמדומה לי שהקל ואולי בבישול החמיר יותר. גם אפשר שצירף הסברא שהם תינוק שנשבה". עכ"ל, (וברשותי' דמורנו שליט"א לכאורה בספרו מרן זצלל"ה השווה בין בישול ופת – עיין יור"ד סי' ב סקכ"ג).
ולמעשה שמעתי מפי עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, כי במפעלים ומקומות ציבוריים אשר מעסיקים מחללי שבת, אם הם מעונינים בהכשר מהדרין, ראוי לחוש לדעת הני רבוותא דסברי שיש איסור בבישול המומר (וראה מ"ש בקובץ תשובות ח"ג סי' קטו). ולפיכך צריך להנהיג שם שהמשגיח או פועל יר"ש ידליקו את האש, דבכה"ג אין איסור בבישול נכרים לדעת הרמ"א (יו"ד סימן קיג ס"ז). ואף דלדעת השו"ע (שם) הדלקת האש ע"י ישראל מועלת רק בפת ולא בתבשיל, מ"מ אף לדעת השו"ע, אין להחמיר במומר, דמעיקר הדין אין איסור בישול נכרים במומר, ובפרט דבזמנינו יתכן דאין דינו כמומר. ובשעת הדחק, ובפרט בכשרות שאינה מהדרין – הרי דעת רוב הפוסקים דאיסור בישול נכרים הוא משום חתנות, וממילא בישול המומר מותר כיון דאין איסור להתחתן עמו.
תבנא לדינא:
א. נראה דמעיקר הדין יש מקום להקל לאכול מבישולי מומר ואף אפשר לתת הכשר למפעל בו המבשלים הם מומרים לחלל שבת, בפרט בזה"ז דיש סוברים דאינם בכלל מומר. ויעויין בחזו"א (יור"ד סי' ב סקכ"ג) שנראה שהסתפק בזה, אמנם ממורינו הגר"ח קניבסקי שמעתי שהחזו"א היקל בקניית לחם ממאפי' של מחלל שבת, ולדעת החזו"א (ע"ש בסקכ"ג) ה"ה בישול.
ב. אולם במפעלים או במקומות ציבור ובפרט בהכשר למהדרין, ראוי לחוש להני רבוותא הסבורים דיש איסור בישול במומר ולתקן שהמשגיח או פועל שומר שבת הוא ידליק את האש, ובזה אליבא דהרמ"א (בסימן קיג סעיף ז) ניצלים מאיסור בישול עכו"ם, ובמומר סגי בהכי לדעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אף לנוהגים כמחבר שהרי מעיקר הדין אין בישול עכו"ם במומר.
ובמקומות שאי אפשר לתקן כך הרי בשעת הצורך אפשר לסמוך על רוב הפוסקים שנקטו שאיסור בישול הוא משום חתנות ואין בבישול מומר איסור וכך מורה ובא רבינו הגרי"ש אלישיב שליט"א.
