הבא: סימן ה’ נאמנות נכרי באיסורים <<

יו”ד סימן ד’

נאמנות ומינוי אשה לפיקוח כשרות ודין שררה

בעבודת הקודש של כשרות למהדרין שליד המרכז לחקלאות עפ”י התורה החלו לעבוד מספר נשים במעבדה לבדיקת תולעים בירקות, הואיל ובמציאות התברר כי הן עושות מלאכתן נאמנה באופן מיוחד, ומאידך קשה למצוא גברים שיעסקו בכך. הבודקות תפקידן לדווח על מציאת תולעים בירקות שבפיקוח, ובמקרים מסוימים תפקידן אף לעצור שיווק של ירקות אלו (לרוב, ההוראה לעצירת השיווק ניתנת ע”י ראש המשגיחים), והנה נידון זה כרוך בשתי שאלות – האחת נאמנות אשה לתפקיד זה, והשניה – מינוי אשה לתפקיד שררה.

והנה בענין הנאמנות יעויין בירושלמי (פ”ק דפסחים ה”א) ובתוספות (פסחים דף ד ע”ב) אודות נאמנות אשה שיש מרבותינו הראשונים שכותבים שאין אשה נאמנת במקום שיש טירחה יתירה, ויש שכתבו לחלק בין איסורי דרבנן ודאוריתא, ויש בנותן עין לציין לדברי הרבינו מנוח (פ”ב הל’ חו”מ הי”ז) דפי’ דברי הירושלמי שנשים עצלניות דהכוונה שבודקות טוב יותר מגברים. וכתב הרמ”א (סי קכז ס”ג) “ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו ודווקא בודאי איסור כגון ניקור בשר וכדומה לו אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים או איסור שיש בו צדדים להקל אין אשה נאמנת דאשה דעתה להקל” ולכאורה עפי”ז יש מקום לדון בנאמנות אשה לבדיקה של תולעים דדמיא וקשיא טפי מברירת דגים טמאים מטהורים אולם מאידך גיסא אין כאן איתחזק איסורא, והרבה האריכו בזה האחרונים לדון בגדרי נאמנות אשה, ראה בדרכ”ת (סי’ צד סוס”ק יב, וסי’ פ”ד אות קנב) וחכמת-אדם (כלל ע”ב דין יד). והנה הגר”מ פיינשטיין זצלל”ה בשו”ת אגרות משה (יור”ד ח”ג סי’ נד) הכריע שכל שהאשה נשכרת לכך הרי חשיב רמי עלייהו ומשום כך אם מוחזקת לאשה כשרה נאמנת. ולכן מותר למנות אשה כמשגיחת כשרות וכן גם שמעתי ממרן הגרי”ש אלישיב שליט”א.

אלא דיש לדון אם מינוי אשה למשגיחה חשיב כדבר של שררה. ובשו”ת אגרות משה (יור”ד ב סי’ מד) תפס לדבר פשוט שמשגיחת כשרות אצל בעה”ב שהיא יכולה להכריע כנגדו חשיב שררה, אך הוסיף וקאמר דאם משגיחת כשרות עובדת אצל הרב נותן הכשרות הרי חשיב כפועלת ואין זה שררה כי כל כוחה בא מכוחו והמשגיחה הינה שליח.

ומשום כך, במעבדה של המרכז לחקלאות עפ”י התורה מבצעות נשים את עבודת ההשגחה תחת הוראות הממונים על הפיקוח. הן אמת שבאגרות משה ציין (שם, סימן מה) כי נידון שאלתו היה באלמנה, והיה בזה שעת הדחק. אולם המעיין יראה שלהלכה לא חילק בדבר. ובעקבות זאת אנו מקפידים כי במעבדת כשרות למהדרין אין הבודקות מכריעות אלא מעבירות מידע למשגיחים העובדים בחברות והם העומדים ומכריעים כנגד בעה”ב ומשום כך אין שאלה בעבודת נשים במעבדת המכון. וכך גם התבטא מרן שליט”א שאין זה שררה אלא הן מעמידות על האמת.

ובעומדי בזאת אמרתי להביא כאן מה שכתבתי אודות השאלה שהתעוררה לאחרונה למנות נשים לתפקידים ציבוריים, ודין שררה באשה – אחרי שבזמן האחרון מונו כמה וכמה נשים גם מהמגזר החרדי כדירקטוריות בחברות עירוניות, היות וכיום יש משבצת שנקראת “אפליה מתקנת” בחברות ציבוריות, הנועדת למנות דווקא נשים, ולכן נציגי הציבור החרדי מבקשים למנות לתפקידים אלו נשים מטעמם. ונשאלת השאלה אם אריך למיעבד הכי – למנות נשים לתפקידים שיש בהם שררה.

בעבר נזקקנו לשאלה זו באחד הישובים החקלאים הקשורים עמנו, בו התעוררה שאלה של חברות נשים בועד מקומי ובמזכירות ישוב שיתופי. כידוע, המזכירות מתפקדת כגוף האחראי על הנהלת השותפות הכללית והכלכלית של הקיבוץ ועל ההתארגנות החברתית במשק. זאת בנוסף לתיפקוד המזכירות כועד מקומי, הן מכח המנהג, והן כנאמר בצו המועצות המקומיות של משרד הפנים, בסעיף 91 א: “חברי הועד המקומי בישוב שיתופי יהיו האנשים שהם באותה שעה ע”פ תקנותיו, חברי ועד ההנהלה של האגודה השיתופית להתיישבות של אותו ישוב” (פורסם בקובץ תקנות 1486 תשכג, עמ’ 2052). כמפורסם שאלת בחירות הנשים נדונה בעבר באריכות ע”י גדולי הפוסקים בדור האחרון, (עיין בשו”ת “שרידי אש” ח”ג סי’ קה).

והנה נהוג בכמה ישובים, שאין אשה משתתפת בהצבעה הקשורה לגבי הנהגות הקיבוץ בתורת “ז’ טובי העיר”, ולעומת זאת משתתפת היא בנושאי שירותים וכדומה. כמו”כ בכמה משקים שאנו קשורים עמהם בעניני מצוות הארץ נהגו בעבר ע”פ הוראות הרה”ג רבי משה אויערבך זצ”ל, לחלק בין מינוי אשה לז’ טובי העיר לבין טיפול מעשי בשירותי המשק (הוראתו התפרסמה בספר הקיבוץ בהלכה). והואיל וכן נראה לנהוג באנו לציין את ההסבר לחלוקה זו בין מינוי לתפקיד של שררה לבין מינוי לתפקיד אחר.

א. שיטת הרמב”ם בדבר מינוי אשה לתפקיד של שררה

מהפסוק “שום תשים עליך מלך וגו’ (דברים יז טו) דרשו חז”ל בספרי פרשת שופטים ‘מלך’ – ולא מלכה. וכתב הרמב”ם בפ”א מהל’ מלכים ה”ה, וז”ל, אין מעמידין אשה במלכות שנאמר “עליך מלך” – ולא מלכה. והוסיף הרמב”ם, וכן כל משימות שבישראל – אין ממנים בהם אלא איש. עכ”ל.

לכאורה יש להתבונן, מהיכן מקור דברי הרמב”ם לאסור אשה לשאר משימות שבישראל. והנה לגבי גר השווה הרמב”ם מלכות לשררה, שכן כתב (שם בהלכה ד) וז”ל, אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו’ שנאמר לא תוכל וכו’. ולא למלכות בלבד אלא לכל שררה שבישראל וכו’ שנאמר “מקרב אחיך תשים עליך מלך” – כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך. עכ”ל. הרי דלשיטת הרמב”ם שררה בכלל מלכות וכמו שאסור למנות למלכות כך אסור למנות לשררה אחרת – אולם גם לענין מינוי גר, ציין הכסף משנה בשם התוספות, דבירושלמי פרק עשרה יוחסין נאמר “שום תשים עליך מלך” – אין לי אלא מלך, מנין לרבות שוטרי הרבים וכו’ ת”ל “מקרב אחיך תשים עליך” – כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך. ע”כ. כלומר, הירושלמי מביא מקור מיוחד ללימוד איסור שאר משימות בגר ואינו לומד מהא דכתיב “שום תשים עליך מלך” (וכן מבואר בגמ’ במס’ קידושין דף עו ע”ב). ולפי זה יתכן דנחלקו הבבלי והירושלמי בדבר וכמו שמצאנו שהגמ’ ביבמות (דף מה ע”ב) לומדת מהפסוק “שום תשים עליך מלך” שכל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך, הרי דלדעת הבבלי אין חילוק בסברא בין מלכות לשררה. ואילו לירושלמי בעינן מקור מפורש לגבי איסור מינוי שררה לגר ושיטת הרמב”ם כסוגית הבבלי, וה”ה לגבי מינוי אשה.

אלא דעדיין יש לעיין, דהרמב”ם (שם הלכה ד) הביא שני מקורות לאיסור מינוי גר, למלכות – “לא תוכל לתת עליך איש נכרי”. ולשררה – “מקרב אחיך תשים עליך מלך”, כלומר, דלא כמשמעות הבבלי, שהרי לפי גמרא דידן אפילו שררה אי אפשר למנותו מהפסוק “שום תשים עליך מלך”. וא”כ מוכח דהרמב”ם ס”ל כהירושלמי ואם כן יש לעיין  מהיכן למד הרמב”ם איסור מינוי אשה לשררה. ואפשר לומר, דהואיל ולעיקר איסור העמדת אשה למלכות אין צורך בלימוד, שהרי כתב הרמב”ם (בפ”ד ה”י) שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, ובתפקידי המלחמה אין אשה שייכת, וכמבואר בחינוך (מצוה תרג) לענין זכירת עמלק שהוא ענין רק בגברים כי להם לעשות המלחמה ולא הנשים, וכן כתב (במצוה תרד) שהמצוה להכרית הינה רק בגברים (ועי’ שם במנ”ח). ואם יש פסוק בתורה המפקיע מינוי אשה למלכות הרי ודאי שהכונה לכל מינוי שררה. (ועוד אפשר לומר כמו שהעירו האור שמח (מלכים פ”א ה”ה) והמרחשת, דבגמרא מס’ ברכות (דף מט ע”א) איתא דאשה אינה במלכות, ומכאן שאם יש פסוק ללמד שאין ממנים אשה במלכות הרי הכוונה היא על שררה) אלא דדוחק הוא, שהרי בלשונו של הרמב”ם מובא הפסוק כמקור לאיסור מינוי אשה למלכות, ומהאמור לעיל לדין זה אין צריך מקור, והפסוק הוא מקור לסוף ההלכה ברמב”ם שאסור למנות אשה לשררה, וא”כ הו”ל לציין את המקור בסוף ההלכה, לאיסור מינוי שררה לאשה. וכן מצאתי שכתב הגר”מ פיינשטיין זצלל”ה בשו”ת אגרות משה יו”ד (ח”ב סי’ מד) וז”ל, דהנה הרמב”ם וכו’ כתב וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש. ואף שלא ידוע לי מקור לדבריו וכו’, וצ”ל דהוא סברת עצמו כמו שדרשינן לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך וכו’, דרשינן נמי כל הדינים שבפרשה שנאמרו על מלך גם לכל משימות שהוא גם לזה, שנאמר בספרי ‘מלך’ ולא מלכה, שה”ה לכל משימות שלא ממנים אשה, עכ”ל. הרי דגם הגרמ”פ לא מצא מקור לדברי הרמב”ם. אמנם, מה שכתב דהרמב”ם למד כן מדין משימות בגר, כבר הבאנו לעיל שבגר יש מקור מפורש וכמתבאר.

הלום ראיתי בשו”ת סבא קדישא (מהרש”א אלפנדרי) חו”מ (סי’ לב) שכתב וז”ל, דאי אפשר לומר דהרמב”ם למד דינו מדין גר, דהא ליתא, דאין דרכו של הרמב”ם להביא בחיבורו כי אם רק מה שמפורש בהדיא בתלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא וספרי וכו’. אבל אם איזו פעם רוצה ללמוד דבר מדבר – אומר ונ”ל דוקא. אלא נראה דדין זה מפורש בהדיא בספרי שם שאמרו איש ולא אשה, שאין ממנין פרנסה על הצבור. אלא יש בדפוס חסור לשון וכצ”ל וכמתבאר כן מהפסיקתא ומהילקוט, עכ”ל. ולפי דבריו, יש לרמב”ם מקור מפורש, וזאת אם נאמר כי בספרי יש טעות אמנם לגבי המקור בפסיקתא – יעויין בהמשך תשובתו של הגר”מ פיינשטיין (בסי’ מה), דלדעתו תמוהה הפסיקתא בה משמע שמהפסוק “איש” שבתחילת הפרשה נלמד ‘איש ולא אשה’ כמיעוט למנוי שררה, דהוא נגד הספרי. ולכן משמע שאיזה טעות סופר נפלה שם. (ואכן ראיתי שבספרי כת”י שיצא לאור יש שינויים מהנדפס לפנינו ע”ש). גם הגרצ”ד הופמן זצ”ל (בתשובה שהתפרסמה בספר הקיבוץ בהלכה – ולא נדפסה בספרו) סובר שבספרי יש טעות-סופר והרמב”ם למד מהספרי, ולדעתו בספרי (קנז) על הפסוק “איש נכרי”, דורש הספרי מכאן אמרו, אין ממנים פרנסה על הציבור (ולא כמו שכתוב אצלנו).

נמצינו למדים, דלגבי מקורו של הרמב”ם נחלקו אם יש לרמב”ם מקור מהספרי – וכמו שמובא בפסיקתא ובספרי הנדפס יש חסרון, או להיפך דמהספרי מוכח דבפסיקתא יש טעות סופר, והרמב”ם למד דינו מסברא. בין כך וכך ברורה דעת הרמב”ם לדינא דאין למנות אשה לשאר משימות בישראל (וע”ע בקרית ספר הל’ מלכים שם).

ב. דעת שאר הראשונים במינוי של שררה

בריש פרק שבועת העדות (דף ל ע”א) שנינו, דעדות נוהגת באנשים ולא בנשים, וכתב הר”ן (שם דף יג ע”א מדפי הרי”ף) שמעינן שהנשים פסולות לדין וכו’. והא דכתיב גבי דבורה – “והיא שפטה את ישראל”, לאו שופטת קאמר אלא מנהגת. ואע”ג דאמרינן בסיפרא “שום תשים עליך מלך” – ולא מלכה, הם לא מינו אותה, אלא נוהגין היו על פיה עכ”ל. והנה דברי הר”ן אפשר לפרשם בשתי דרכים, או דס”ל דדוקא מלך חשיב מינוי דכלל ישראל ולכן אסור, אבל מינוי שררה מותר, או דס”ל דיש איסור בעצם המינוי, אבל כל שהדבר אינו בתורת מינוי אלא שהציבור נוהג על פיה בלא מינוי – אין הדבר נחשב כמינוי של שררה ואין בזה איסור, ולא פליג הר”ן ע”ד הרמב”ם. וכעין הדברים האלו איתא ברשב”א וברמב”ן שם, וע”ע בברכי יוסף (חו”מ סי’ ז סקי”א). והריטב”א שם כתב וז”ל, ומה שאמר הכתוב על דבורה “והיא שפטה את ישראל” וכתוב נמי “ויעלו אליה בני ישראל למשפט” – זה שהיו מתנהגים על פיה לא בתורת מינוי, דהא אמרינן בספרי “שום תשים עליך מלך” ולא מלכה וה”ה לשאר משימות, אלא שמתנהגים ע”פ עצתה עכ”ל. מפורש בדברי הריטב”א דס”ל כהרמב”ם אלא דלדעתו כל שנוהגים לשמוע לעצתה אין בזה משום מינוי שררה, ורק כל שקבלה מינוי של שררה שיש בכוחה להכריע דבר – הרי זה כלול באיסור מינוי של שררה. והואיל וגם דברי הר”ן, הרשב”א והרמב”ן ניתן לפרשם כפי דעת הריטב”א, לא נראה דחולקים ראשונים אלו ע”ד הרמב”ם, דכל הרוצה להוכיח מחלוקת בראשונים עליו הראיה (אמנם ראיתי מציינים דבספר אהלי יהודה לר”י נגר על הספרי, כתב דהרמב”ן פליג על הרמב”ם, ואין הספר תח”י).

והנה באגרות משה (חיו”ד ח”ב סי’ מד) כתב להוכיח, דיש מהראשונים דפליגי על הרמב”ם. ותורף דבריו, דהואיל ומה דמצינו מקור בסיפרי לאיסור מינוי אשה הוא רק למלכות ולא לשאר שררה, הרי דמהחינוך (במצו’ תצז) דכתב האיסור למנות אשה למלך והשמיט שאר מיני שררה מוכח דפליג על הרמב”ם. מה עוד שהחינוך עוסק בדבריו גם בענין שררה, שכתב שם שיש דין ירושה לא רק במלכות אלא בכל שררה שבישראל, ואינו מציין באותה מצוה כי יש איסור מינוי אשה לא רק במלכות אלא גם בשאר שררה.

וראיתי להגאון רבי אברהם שמואל בנימין שפיטצער זצ”ל (בספר הזכרון למורנו ר”י רוזנהים בקונטרס כתורה יעשה, אות ה ואילך), להוכיח דהחינוך אינו חולק על הרמב”ם ע”ש.

עוד הוסיף הגר”מ פיינשטיין, דהתוס’ בסוטה (דף מא ע”ב ד”ה אותו היום) לגבי דין מקרב אחיך, חילקו בין דין מלך לדין שאר משימות, דבשאר משימות בעינן מקרב אחיך קצת ומספיק אימו מישראל ובמלכות אינו מועיל. ולפ”ז התוס’ ודאי פליגי על דעת הרמב”ם שהרי לדעתם אי אפשר ללמוד שררה ושאר משימות ממלכות, וא”כ מנ”ל לתוס’ דאסור למנות אשה לשאר שררות. ושב והניף ידו בתשובה השניה (בסי’ מה) ע”ש באורך. ולדבריו רש”י, התוס’, הרא”ש, הר”ן והרמב”ן פליגי על דעת הרמב”ם. אלא דסיים, דודאי יש להחמיר כשיטת הרמב”ם כיון דפלוגתא דרבוותא הוא.

עוד כתב שם דמה שהקשו הראשונים מדבורה הנביאה הרי זה הואיל ונהגה במלכות, ולמלכות ודאי שאין ממנים אשה. אך יעויין בספר זאת חוקת התורה (דף מה), ובדברי הגראש”ב שפיטצער זצ”ל (שם אות ה) אשר הוכיחו, דלדעת הרבה ראשונים לא היה לשופטים דין מלכות, ובהכרח שקושיית הראשונים היתה מכך שדבורה נהגה בשררה.

נמצינו למדים, דלדעת הרמב”ם ודאי שאסור למנות אשה לתפקיד של שררה. ואף לדעתו של הגאון ר”מ פיינשטיין דהראשונים פליגי על הרמב”ם, להלכה יש לנקוט כשיטת הרמב”ם דאין למנות אשה לכל מינוי של שררה.

ג. מה נכלל במינוי של שררה

במסכת קידושין (דף עו ע”ב) בענין מתן משימות לאחד שאינו מישראל, איתא, במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו, ופירש”י – ממונה על המידות. נמצינו למדים דבכלל מינוי שררה נכלל כל תפקיד של אחריות, אפילו אחריות קטנה. אמנם נראה דאין הדבר תלוי בחשיבות המינוי, כי אם בכח של המתמנה אם יש בידו להכריע את הדברים. וראיה לדבר שהרי מדברי חד תירוצא של התוספות במסכת נדה (דף נ ע”א ד”ה כל הכשר) משמע שאין איסור למנות אשה כדיין, ולכן דבורה שדנה ע”פ הדיבור יכלה להיות דיין. ויש לעיין, האם התוספות פליגי על שיטת הרמב”ם שדיין נחשב כשררה, ובכל אופן לדעת תוס’ מותר. ואפשר ליישב דגם התוספות ס”ל דלמינוי של שררה אין ממנים אשה, אלא דדיין אינו מינוי של שררה. וטעם החילוק, דרק מה שתלוי בדעת האדם המתמנה להכריע דברים ה”ז מינוי של שררה שבדעתו תליא מילתא, ולכך אסור למנות אשה, אבל כל שהדיין פוסק על פי דין תוה”ק – אין זה מינוי של שררה. וזה שכתבו תוס’ שדבורה היתה דנה ע”פ הדיבור. ואפשר דבזה פליגי שני התירוצים האחרונים בתוספות שם, דלתירוץ א’ אין במינוי דיין משום שררה, ותירוץ ב’ ס”ל דדיין הוי שררה, שהרי פעמים הוא פוסק עפ”י הנראה לעיניו, וכמו שודא דדייני, וא”כ נכלל בשררה. ומשום כך כתבו התוס’ בתרוץ השני דדבורה היתה רק מלמדת דברי תורה דבזה אין שררה שהרי אינה עושה על פי עצמה, וכל שאינה מכרעת עפ”י דעתה אין זה משום שררה. ועפי”ז ניתן ליישב מפני מה בירושלמי סנהדרין (פ”ג ה”ט), למדו ג”ש דכתיב “ועמדו שני האנשים” וכתיב “וישארו שני אנשים במחנה” מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים, מכאן דאשה פסולה לדון, וקשה הרי לשיטת הרמב”ם פסולה אשה לדון מדין שררה, (גם התוספות עצמו בתרוץ הראשון בב”ק דף פח ע”א כתבו סיבה נוספת דאשה פסולה לדון מחמת שפסולה להעיד וכל שפסול להעיד פסול לדון). אבל לדברינו ע”פ שיטת התוס’ בתרוץ אחד בדיין אין דין שררה וא”כ צריך לימוד מיוחד שלא יכולה לדון. ואמנם הי’ אפשר לחלק דבירושלמי מדובר בדיין הדן פעם אחת, בין איש לחברו ובזה אפשר דאין חשיב מינוי של שררה, דכל מינוי שררה יתכן דהוא רק במינוי לאורך זמן, ולכן צריך לימוד מיוחד. אבל זה אינו, שהרי בירושלמי מדובר בסנהדרין ושם הרי מדובר במינוי דיין לאורך זמן, ודו”ק (אמנם כנראה הרמב”ם פליג וס”ל דדיין חשיב שימה של שררה, ואולי משום כך השמיט דין זה בפ”ב מהל’ סנהדרין – עיין בקונטרס כתורה יעשה הנז”ל).

וראינו שדנו בדברי רבותינו בכמה וכמה נושאים אימתי הוי שררה ואימתי אינו שררה, דגם אם מוכח מהגמרא בקידושין שאין גודל התפקיד קובע את מהות השררה שהרי ריש כורי חשיב שררה, אבל לא כל תפקיד חשוב חשיב שררה. ולדוגמא – יעויין בשיעורי מרן רבינו למסכת קידושין (דף ע”ו) אשר דן אם למנות גר לתת שיעורים בישיבה יש בזה משום מינוי של שררה, מכיון שכל תפקידיו רק ללמד תורה. ויתירה מזו כתב באגרות משה (ח”ד סי’ כו) שאולי אפשר למנות גר כראש ישיבה, והעלה שם סברא כי יתכן ושררת ראש הישיבה על תלמידיו נובעת מהיותו כבעל הבית על פועליו ולא מצאנו שיהא גר אסור להיות בעה”ב על פועליו.

ועל כן נראה לומר, דאם ממנים אשה לתפקיד שבו תצטרך להכריע עפ”י שיקול דעתה, ושיקול דעתה יחייב את הציבור, או חלק מהציבור, לנהוג לפי הוראותיה – הרי זה בכלל מינוי של שררה. דבזה לא מבעי אליבא דהרמב”ם דדיין חשיב מינוי של שררה אלא אפילו אליבא דתוס’, אם הכרעותיה מחויבות חשיב כמינוי של שררה ואסור. וכמו כן אין למנות אשה לדיין או לתפקיד הנחשב כדיין וכמבואר לעיל, וכן נפסק להלכה בחו”מ (סי’ ז סעי’ ד) דאשה פסולה לדון. (וע”ש בהגר”א בסקי”ד ובתומים סק”ה ובפת”ש ואכמ”ל).

ד. למה נחשבת מזכירות המשק השיתופי

הנה מינוי ז’ טובי העיר נראה הן כמינוי שררה, והן כמינוי לדיין, ונבאר דברינו בקצרה.

לזט”ה יש סמכות להטיל מיסים וחובות על בני העיר וסביבותיה הכפופים למרותם, ומקורו בגמ’ ב”ב (דף ח ע”ב) ורשאים בני העיר להסיע על קיצתן, וכמו שכתב שם המרדכי, וראה בשו”ע חו”מ (סי’ ב, וסי’ קסג, וסי’ רלא), וראה בתשובות הרא”ם (סי’ נז) ונראה ברור, כי מזכירות המושב המחליטה בכל עניני הכספים הפרטיים והקיבוציים, ובשעת הצורך מעניקה לפלוני דבר ומונעת מאלמוני – פועלת ממש כזט”ה, ומה לי אם לוקחים בפועל מבן הקהילה כסף, לבין אם הכסף מונח בקופה כללית ומשם גובים. כל אשר החלטותיה של המזכירות נקבעות עפ”י שיקול הדעת של היושבים בה, הרי זה מינוי של שררה, וכל שממנים למינוי אשר בו היא מחליטה עפ”י שיקול דעתה בדיני ממונות ה”ז מינוי שררה וכמבואר לעיל.

לז’ טובי העיר יש עוד כח למיגדר מלתא ולתקן תקנות (ראה בחו”מ סי’ רלא ובתשובות חת”ס יו”ד סי’ ה), ומשום כך מצאנו דאסור למנות לטובי העיר  מי שפסול לדון וכמבואר בד”מ (סי’ קסג אות א) וברמ”א (סי’ לז) וראה בספר מנוחת משה (סי’ קכד) ולכן אסור למנות אשה לזט”ה. וכן מצאתי שהעלה בספר תקנות הקהלות (סי’ יז סוף אות א) ועפ”י דברי השואל, הרי אף שזט”ה ב”קיבוץ” אינם דנים בדיני ממונות של היחידים – הרי ודאי יש להם תקנות והוראות כלליות שהם מכח מינוי הציבור והרי הם כדיינים לכך, וברור שא”א למנות אשה לתפקיד מצד פסול דיין.

אמנם אחד האחרונים ר”ל דכל האיסור של מינוי אשה אינו קיים בכה”ג שקבלו עליהם, ומקורו מהא דהר”ן (דף יג ע”א מדפי הרי”ף) בחד תירוצא כתב דדבורה היתה שופטת הואיל דקבלו אותה עליהם כמו שאדם יכול לקבל לדון אחד מן הקרובים, כמבואר בסנהדרין (דף כד ע”א). הרי שבקבלו עליהם אין מניעה מלקבל מי שפסול לדין.

אלא דלדינא יש מקום לעיין אם קבלו עליהם מועיל למי שאינו ראוי במהותו להיות דיין. ומצאנו דלפסול רשע לא מועיל קבלו עליהם וכמו שכתב בספר מנוחת משה (סי’ קכד) ובאגרות משה שם, [וע”ע שו”ת דברי יוסף סי’ נט]. ואפשר דכל מה שמועיל קבלו עליהם זהו דוקא כשראוי לדון ורק פסול למקרה פלוני משום קורבה ונגיעה, אבל מי שפסול במהותו – אין מועיל בזה קבלו עליהם, ומה שכתבו הראשונים שקבלוה עליהם – שאני התם כמו שכתבו התוס’ שהיתה דנה עפ”י הדבור, משא”כ באשה סתם ודו”ק.

ואף אם אפשר לקבל אשה כשקבלו עליהם, אין להתיר מינוי אשה למזכירות הישוב, דהרי לחלק גדול מהפוסקים ב’קבלו עליהם’ צריכים המתדיינים לקבל שוב את הדיין הפסול בכל דין-ודברים באופן נפרד, ולפי זה, בכל נושא ודיון שתדון בו המזכירות יצטרכו לקבל הסכמת כל החברים, שהרי אם אחד יסרב ישמעו לזה שטוען כהוגן שאין לאשה לדון בדבר, וודאי שכך אי אפשר לה למזכירות לפעול.

זאת ועוד, הדבר לא יפתור את האיסור של מינוי אשה מדין שררה אפילו ימנו אשה בהסכמה של ‘קבלו עליהם’, שהרי כל מינוי לתפקיד של שררה יש בו הסכמה ואעפ”כ אסור למנות אשה, וכמו שביארנו לעיל. וראה בתשובת הגר”מ פיינשטיין הנ”ל. ועיין בכנה”ג חו”מ (סי’ ז) דקבלו עליהם אינו מועיל בשררה, ובברכ”י (שם אות ה) ומשם תקחנו, ודו”ק.

ה. דין אפוטרופסין

וחכם אחד העיר, דיש לאסור מינוי אשה למזכירות כדין הגמ’ במסכת גיטין (דף נב ע”א) דאין עושין אפוטרופסין נשים, ופירש רש”י דאין דרכן לצאת ולבא ולטרוח. ובמח”כ אינו דומה לכאן, דאפוטרופוס מוטל עליו לטפל טיפול שוטף בענין ומשום כך אסור למנות נשים משום דאין דרכן, אמנם במינוי למזכירות הישוב ישנם תפקידים פנימים ואין מדובר דוקא בטיפול חיצוני המצריך “לצאת ולבוא ולטרוח”. אמנם יש שלמדו מדברי הטור בחו”מ (סי’ רצ) כי אסור למנות אשה לאפוטרופוס משום חשד על העבירות וכמו שלמד בשו”ת סבא קדישא (חו”מ ח”א סי’ לב), אולם גם לשיטתו יש לעיין אם קיים האיסור כשאינה עוסקת בפועל במקח וממכר וראה עוד בשו”ת התשב”ץ (סי קפח) וכאמור, אין למנות אשה לחברות במזכירות הישוב מצד שררה וכן מורה מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א.

ומשום כך נראה שאין זה פשוט למנות אשה לדרקטורית בחברה ציבורית – בניגוד לחברה פרטית, ואין זה דומה למנהלת שפעולותיה הם פעולות של בעל הבית ולא מצאנו בכהאי גונא שיש בזה שררה, וכמו שלא מצאנו שאסור לגר לנהל חברה פרטית. אולם דירקטור בחברה ממשלתית-ציבורית, שהיא מכריעה בכספי הציבור, יש מקום לדון שלכאורה יש בזה משום שררה. ושמעתי מאחד מגדולי ישראל שליט”א שאולי כיום יש צד להקל בדבר, משום שלשעבר ההכרעות בחברות אלו היו תלויות בשיקול דעתם של בעלי השררה, ואולם היום כאשר ההחלטות חייבות להתקבל עפ”י החוקים והתקנות, ואף קיים פיקוח על החברות אולי אין זה שררה. ואם קבלה ודאי נקבל, אך נראה שהדברים באו להליץ טוב שהרי בפשטות יש בדירקטור בחברה משום שררה, הואיל וגם כיום יש בידי הממונים להכריע בהרבה דברים על פי שיקול דעתם. ולכן שליחי ציבור הבאים למנות דירקטורית בחברה ציבורית עליהם להתיעץ בגדולי ישראל שליט”א וכתורה יעשה.