הבא: סימן ב’ דין ירק הגדל בשיטה מיוחדת למניעת תולעים <<

יו”ד סימן א’

בדיקת פירות וירקות מתולעים

אודות השאלה, איזה אחוז נגיעות של תולעים בירק ושאר מיני אוכלין מחייבים בבדיקה.

א. חיוב הבדיקה בירקות המוחזקים ובירקות שיש בהם מיעוט המצוי

הנה דבר המוחזק בתולעים חייב מן הדין בבדיקה קודם אכילתו, וכמבואר מהא דאיתא בגמ’ חולין (דף נח ע”ב) דתמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין, והוא משום שאינם מתקיימים כבריה יותר מי”ב חודש. ופירש”י שם דהנהו תמרי דכדא התליעו, ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש, ומותרים הן לאחר י”ב חודש דאף אי במחובר התליעו לא הוו חיי עד השתא.

והקשה עליו הר”ן (דף יט ע”א מדפי הרי”ף) דאי מיירי בתמרים שהם ודאי מתולעים, מאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא (היינו שאם כוונת הש”ס להשמיענו דין זה דאחר י”ב חודש הינם מותרים הואיל דתו לא חשיבי כבריה, לא הו”ל למינקט תמרי בדווקא, אלא הו”ל למינקט פירי סתמא, דהרי כל פרי שהתליע ועבר עליו י”ב חדש הרי הוא מותר), וכתב הר”ן דמשמע דמש”ה נקט תמרי לפי שההתלעה מצויה בהן, וכיון שהדבר מצוי, אע”פ שהוא מיעוט, חששו למיעוט המצוי כענין שחששו לסירכות הריאה, וכדאמרינן בשלהי אלו טרפות (סז.) לא לישפי איניש שיכרא בליליא ע”ג צבתא דילמא פריש לצבתא, והא התם שאינו ידוע שהיו יבחושין בשכר, ואפילו היו שם יבחושין אינו נודע אם פירשו, ואפ”ה כיון שהוא דבר המצוי חששו, הכא נמי לא שנא, עכ”ד. ומבואר דס”ל להר”ן דהגמ’ אשמעינן שצריך לחשוש למיעוט המצוי, וממילא אסור לאכול את התמרי דכדא משום שמצוי בהם תולעים, וכן מבואר בדעת הרשב”א ועוד ראשונים.

והנה הא דכתבו דחיישינן למיעוט המצוי וצריך בדיקה מצאנו בשו”ת בית אפרים (יו”ד סי’ ו) דדן אם חיישינן למיעוט המצוי רק בודאי איסור, והביא דמדברי הרמב”ן במלחמותיו בפ”ק דחולין (דף ג ע”ב מדפי הרי”ף לעניין רוב מצויין אצל שחיטה דצריך בדיקה) נראה דכל מיעוט המצוי חוששין לו, ואפילו במקום שאין חזקת איסור, ושכן כתב גם הר”ן באלו טרפות, ומה”ט כתבו שצריך לבדוק בסירכת הריאה שזה מיעוט המצוי. ולפ”ז תמה על מש”כ הרמ”א (סימן לג ס”ט) להקל בהלעטת אווזות, וכדמשמע בדרכי משה דמה שנהגו לבדוק את ושט האווזות הוא רק תקנה טובה ולא מדינא, והרי זה שכיח יותר מסירכת הריאות. ולכן ביאר בדעת הרמ”א דס”ל דחששו למיעוט המצוי רק באופן שהמיעוט מצוי שיהי’ בודאי טריפה, וכגון בסירכות הריאה שאנו מטריפין אותה בבירור אם נמצאת טריפה בהן, וכן בפרי שהרחש מצוי בו, שאם לא יבדוק ואכיל ליה הרי בודאי איסור קאכיל, משא”כ לענין הלעטת אווזות דאע”ג דשכיח שתהי’ לקותא בושט, מ”מ אינו מצוי שתהיה טריפה בדווקא, שלפעמים יש נקב או לקותא רק בפנימי והחיצון שלם, וא”כ אף דהריעותא מצוי מ”מ הטריפות עצמו אינו מצוי, אמנם אם היה הריעותא ברורה פשיטא דצריך בדיקה, אבל כיון שהריעותא אינה ברורה רק מיעוט המצוי שיהיה ריעותא בוושט, ואף אותם שנמצא ריעותא בוושט שלהם, אין המציאות על צד הטרפות יותר מכשרות לפיכך מדינא אינו צריך בדיקה כלל, ולכן הוא רק תקנה טובה, עכת”ד. ומבואר דס”ל דאין חובת בדיקה אלא כאשר המיעוט המצוי הוא רובו איסור או ודאי איסור, אולם כל שהמיעוט המצוי הוא שיש ריעותא, אבל גם לצד שיש ריעותא היא איננה איסור ודאי, אזלינן בתר רובא ואין צריך מדינא לבדוק, (וצ”ל דהבית אפרים חשש שהתליע במחובר דבכה”ג אסור בודאי בכל ענין). אכן דעת המשכנות יעקב (סימן טז ו-יז), דחובה לבדוק אף אחר ספק איסור, וכן הביא בדרכי תשובה (יו”ד סימן לט סק”ג) בשם הרבה אחרונים שפסקו דאם לפי ראות עיני המורה מצוי הדבר הרבה במקום ההוא יש להורות שחייב לבדוק אחריו לפי המקום והזמן, וכדעת המשכנ”י, והביא עוד בשם הלב”ש דאף בדיעבד אסור.

[ויעויין בשו”ת קובץ תשובות (ח”א סי’ עד) שהביא מרן שליט”א דברי התבואות שור (בסוף ספרו) דמה שאפשר בבדיקה הו”ל דאוריתא, ע”כ. ויל”ע אם יהא כן אף במיעוט המצוי].

להאמור, ודאי שאין להקל לאכול פירות וירקות שההתלעה מצויה בהם ללא בדיקה, דבנידון דידן אף לדעת הבית אפרים חייבים לבדוק, דהא אם אכן מצויים בפירות תולעים, הרי זה ודאי איסור, וכמו שכתב שם דבפרי שהרחש מצוי בו ואם לא יבדוק ויאכלנו עם התולעת הרי קאכיל בודאי איסור, חוששין למיעוט המצוי וחייב בבדיקה.

ב. שיעור הנחשב מיעוט המצוי

אלא דיל”ע מה שיעור הפירות המתולעים כדי שיחשב בגדר של מיעוט המצוי ויהא אסור לאוכלו ללא בדיקה. והנה כתב בשו”ת הריב”ש (סימן קצא ד”ה גם מש”כ), דמיעוט המצוי ר”ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות. אולם המשכנ”י (יו”ד סימן יז), הוכיח דאיכא חיובא למיחש לבדוק אחר מיעוט המצוי אפילו באחד מעשרה, מהא דאיתא בגיטין (דף לא ע”א), בשלשה פרקים בודקים את היין שהניחו להיות מפריש עליו, שמא החמיץ, שהרי אין תורמין מן החומץ על היין. וא”כ חזינן שחששו חכמים שמא החמיץ היין, ואף שברור שרוב היין אינו מחמיץ, ובבבא בתרא (דף צג ע”ב) איתא דהמוכר יין לחבירו מקבל עליו עשר קוססות למאה, הרי שהשיעור שרגיל היין להתקלקל הוא אחד מעשרה. וא”כ מבואר שאף לשיעור של אחד מעשרה, שהוא המצוי שיתקלקל, חששו חכמים וחייבו לבדוק בשלשה פרקים בשנה כדי שלא יתרום מן החומץ על היין, ולפ”ז בשאר איסורים נמי כל שהריעותא מצויה באחד מעשרה חייבים לבדוק אחריה. וכבר ראיתי שהעירו דהרי “קוססות” אינו יין שהחמיץ ממש, אלא הוא יין שאין ריחו טוב, וכן מבואר בערוך שהוא יין קיוהא וקרוב להחמיץ, וכן מבואר ברשב”ם שכתב רק שזה יין רע, וכדאי’ בשו”ע (חו”מ סי’ רל ס”א), ומסתמא כמות היין שהחמיץ ממש הוא פחות מאחד מעשרה [ואולי לזה יכוונו דברי המשכנ”י באומרו (שם ד”ה ותרתי) “וגם זה אינו רק ריח חומץ”], וא”כ מבואר דאף לפחות מאחד מעשרה חששו חכמים וחייבו לבדוק אחריו.

וראה בקובץ תשובות (ח”ג סי’ קיג) מש”כ בזה מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א. ולמעשה שמעתי מפיו דלכתחילה יש להחמיר אף כששיעור המתולעים פחות מאחד על עשר, דאין השיעור בדווקא אחד מעשרה, דהעיקר הוא שיש “לחוש לדבר” כלשון המשכנ”י שם “דדבר שנראה לעינים שהוא מצוי תדיר זה שמו אשר יקראו לו מיעוטא דשכיח”. ומרן שליט”א אף אמר שחייבים לבדוק אף אם המיעוט המצוי הוא כאחד לחמשה עשר (כ- 7%) דגם זה חשוב כנראה לעינים מצוי תדיר.

והנה מורנו הגאון הגדול הגרש”ה ואזנר שליט”א בשו”ת שבט הלוי יצא לחדש דענין מיעוט המצוי היינו שהופעת המיעוט ומציאותו היא מצויה הרבה, דכל רוב בהמות שבעולם ובכל מדינה ומדינה מוחזקים במיעוט הטריפות, ולעולם אין רוב כשרות בלי מיעוט טריפות והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום, והוא הוכחה שזה טבע מציאותו לגדל רוב כשרות ומיעוט טריפות. ולשיטתו בדבר שכך הוא טבעו, יש לחוש למיעוט המצוי אף בפחות מאחד לעשרה. ולכאורה ה”ה נמי בענין תולעים דשכיחי בפירות וירקות, וראה מ”ש בשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ פא, ובח”ה סי’ פה).

ג. כיצד משערים את המיעוט

אמנם יל”ע כיצד משערים את כמות הפירות לידע האם זה המין נחשב כמצוי בו מיעוט מתולעים, וכגון ראשי חסה וכרוב, כאשר מצויה באחד מן העלין תולעת, האם צריך לחשב לפי כמות הראשים, וכמו דלענין טריפות אנו מונין את הבהמות, או שצריך לחשב לפי כמות העלין שמצויה בהן התולעת. דהרבה פעמים אם נדון לפי הראשים וכגון שאחד מראשי החסה נגוע, שפיר איכא מיעוט המצוי, אבל אם נדון לפי העלים, אין הנגיעות שכיחה כ”כ עד שתהא נחשבת כמיעוט המצוי.

וכן יש לדון בקופסאות שימורים המכילות בכל קופסא יחידות פרי וירק רבות ונמצאה נגיעות ביחידה אחת שבתוכן, דאם נשער לפי הקופסאות חשיב מיעוט המצוי (כגון שבקופסה אחת מתוך עשר נמצאה נגיעות), אך אם נשער לפי יחידות הפרי הנמצאים בתוך הקופסאות, היינו פטורים מבדיקה, שהרי היחידה הנגועה הינה (לפעמים) רק כאחת ממאה מכמות היחידות שבקופסאות.

והנה אם בדעתו לאכול את כל האגודה של חסה – הרי בבדיקת ה”מיעוט המצוי” תחשב חסה שיש תולעת על אחד מעליה כנגועה כולה, ואם יהא הדבר בעלה אחד של חסה מתוך י’ קלחים, יחשב כמיעוט המצוי, וכמ”ש מרן הגרש”ז אויערבך זצוק”ל במנחת שלמה (תנינא ב-ג סימן סג), דמסתבר שאם בא לאכול את כל האגודה של חסה צריכים לחשוש שהיא מתולעת וטעונה בדיקה. אלא שהוסיף מרן הגרש”ז וז”ל, ממילא א”א גם להתיר עלה אחד מפני הטעם שכנגד זה ליכא כלל מיעוט המצוי, דאל”כ אפשר תמיד לאכול חצי פרי או רבע, ולסמוך על זה שכנגד חצי ליכא כלל השיעור של מיעוט המצוי, וממילא נמצא דאין להתחשב במספר העלים, עיי”ש. אמנם לא ביאר שם לפי איזו כמות משערים האם נחשב כמיעוט המצוי. דיש נ”מ בין אם נשער בקופסאות או בשקיות קטנות, או שנשער את זה בקופסאות גדולות או בשקים, שאם נמצא תולעת בקופסא גדולה אחת מתוך עשר או חמש עשרה קופסאות גדולות אולי יהיה המיעוט כמו שאינו בכלל. מכל מקום לדברי מרן הגרשז”א זצוק”ל יוצא שאין מחשבים לפי העלים הנגועים אלא לפי כל האגודה של החסה, ולכאורה הוא הדין בקופסאות שימורים שכל שיש באחת מהנה תולעת חשיב כל הקופסא כנגועה.

אמנם יעויין בתשובות החתם סופר (יו”ד סי’ עז) שכתב וז”ל “אפילו עינינו רואות רוב בזמנם ובמקומות ההמה שכיח הרחש אפילו ברוב החביות אבל לא ברוב הפירות ואם יבדוק בכל פרי ופרי יהי’ הרוב בלא תולע ע”כ ליכא אלא מיעוט המצוי” עכ”ל. הרי שבתשובתו (שהיתה שם בנידון מוחזק בתולעים לעומת מיעוט המצוי) בחן את אחוזי הנגיעות בכל פרי ופרי בנפרד, ולפי זה אם יש לו עשר קופסאות ובכל קופסא לדוגמא עשר פירות, ומצאו באחת מתוך עשר הקופסאות תולעת אחת בפרי – הרי לכאורה לפי דברי החתם סופר לא יחשב כמיעוט המצוי, ולא חילק בין אם כוונתו לאכול את כל הקופסא או רק פרי אחד.

ואפשר לחלק דהחת”ס דיבר בחביות שודאי אין ביכולתו לאכול את כל החבית. ועוד יש לחלק בין אגודת חסה אחת שחל עליה שם נגיעות אם נמצא בה רחש, לעומת קופסאות שימורים שיש באחד מפירותיה רחש שאז הנגיעות מתייחסת (לפי”ד החת”ס זיע”א) רק לפרי עצמו.

ואכתי יש לדון כשאינו מתכוון לאכול את כל האגודה ואין דרך לאכול את כל האגודה (כאשר מדובר באגודות גדולות) או את כל הקופסא כאשר אין דרך לאכול את כל הקופסא (כאשר מדובר בקופסאות גדולות), היאך אנו מחשבים מיעוט המצוי, האם למעשה כאשר בכוונתו וביכולתו לאכול רק חלק מירק האם נחשב מיעוט המצוי לפי החשבון של נגיעות באותו חלק שהוא רוצה לאכול (לדוגמא, אם כוונתו לאכול שני עלי חסה ולפנינו עשרה ראשי חסה שבכל אחד עשרה עלים הרי גם אם שני ראשי חסה מתוך עשרה ימצאו נגועים בעלה אחד יתכן ואין זה מיעוט המצוי, ורק כאשר בכל עשרים עלים אנו מוצאים עלה אחד מתולע יהא מיעוט המצוי).

ושמעתי בזה מפי עמוד ההוראה מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א דמסתבר דיש לשער לפי הכמות האישית המצויה לקניה ואכילה ורואים אותה כיחידה אחת. דהיינו שאם באחד מחמשה עשר ראשי חסה, או באחת מחמש עשרה הקופסאות מקופסאות שימורים (לכמות אישית) מצויה נגיעות, אפילו בעלה אחד או יחידה אחת, חשיב כמיעוט המצוי ואסור באכילה ללא בדיקה. (דהרי לפי מה שהורה מרן שליט”א יש להחמיר בזה אפילו אם מצוי נגיעות רק באחד מחמשה עשר שהוא כ-7 אחוז). הגם דיש לחלק בין סירכות הריאה לנידו”ד, דהתם אם נמצאה טריפה בריאה הרי כל איבריה של בהמה זו אסורים משום טריפה, ואילו בנידו”ד אין איסור כלל בעלים ובפירות האחרים שבקופסא מ”מ חשיב הדבר כנגיעות ועולה למנין מיעוט המצוי. אמנם אין צריך להחמיר בזה אלא כשנמצאה נגיעות באחת מחמש עשרה יחידות שהם מהוים כמות אישית לאכילה, אך כשנמצאה נגיעות באחת היחידות שהיא אחת מחמש עשרה קופסאות שימורים גדולות (כמו קופסאות מוסדיות) לא חשיב כמיעוט המצוי ופטור מבדיקה.

תבנא לדינא:

א. כל פרי וירק שמצוי בו “מיעוט המצוי” של איסור, אסור לאוכלו ללא בדיקה. ולכן אסור לאכול פירות וירקות אשר מצוי בהם תולעים ללא בדיקה.

ב. דעת מרן שליט”א דאף אם ההתלעה מצויה בשיעור של כאחד מחמשה עשר (כ- 7%), חשיב מיעוט המצוי וחייבים בבדיקה.

ג. משערים לחומרא את אחוזי ההתלעה בירק לפי הראשים ולפי הקופסאות, ולא לפי מספר העלים והיחידות. אמנם כאשר הנגיעות נמצאת ביחידות איחסון גדולות (כגון: תולעת א’ בקופסא גדולה, מתוך י’ קופסאות) יתכן ויש להקל דבכה”ג לא חשיב מיעוט המצוי.