הבא: סימן ס"ו נטילה מנכרי ע"מ שלא לשלם <<
חושן משפט סימן ס"ה
גזילת ממון לשם הצלת נפשו
מעשה ביהודי ת"ח גדול שבימי המלחמה העולמית היה במחנות ההשמדה של הגרמנים ימ"ש, ולעת סוף המלחמה חלה בטיפוס והיה מוטל כמעט אין אונים והגיע ממש עד שערי מות מרעב וחולי, ובאותה השעה נפוצה שמועה שהשומרים הרשעים ימ"ש ברחו מהמחנה מפחד הצבא האמריקאי, ומחמת כן רצו כמה וכמה אנשים שהיה כוחם במתניהם ופרצו את מחסן המזון של המחנה והציאו משם כמות נכבדה של אוכל להחיות נפשם, והנה בחלוף אחד מהם וכיכרות רבים בידיו על יד אותו תלמיד חכם חולה, וידע הלז שאם יבקש ממנו ליתן לו כיכר אחד להחיות את נפשו, מחמת הבהלה והדוחק ומחמת תאות האכילה בודאי שלא ישע אליו ואל בקשתו, ולכן הזיז מעט את רגלו והכשיל את נושא הככרות וכשנפל ונפלו הככרות מידיו חטף אף הוא לעצמו ככר אחד ואכלה ובזה החיה את נפשו וניצול ממות. לימים אחר שחיה ועמד על בוריו ביקש שנים רבות למצוא את הנגזל ולהשיב לו גזילתו עד שנלאה. ובמר נפשו נהג בעצמו כדין הגוזל ואינו יודע למי להשיב, ונתן מכספו לעשות צרכי ציבור בתקוה שבזה ישיב להנגזל את גזילתו, וכל ימיו היה מצטער על כך ולא היתה לו מנוחה מהשבת הגזילה הלזו.
ולעת שוב נפשו אל האלקים אשר נתנה, בא רבינו זצוק"ל לנחם את בניו על הלקח מהם עטרת ראשם, וסחו לו את המעשה הלז. והשיב להם רבינו זצוק"ל דהנה מבואר בגמ' יומא (פג ע"ב) דר' יהודה ור' יוסי היו הולכים בדרך ואחז בולמוס לר' יהודה וכפאו לרועה שהיה שם ונטל ממנו ככרו ואכלו בכדי להשיב נפשו. הרי מבואר דמותר לאדם לגזול ממון חבירו בכדי להציל את נפשו ממות, ואינו קרוי גזלן במעשה זה. וממילא כיון דלא הוי גזלן אף שמצד דיני הממון צריך להשיב הממון לאותו שנטל ממנו, כיון דאינה גזילה אלא חוב בעלמא, לא נאמר כאן הדין של יעשה מהם צרכי רבים, ולא היה חייב אף בזאת. ולא היה עליו אלא לרשום החוב על פנקסו ואם יקלע ויפגוש את בעל החוב ישלם לו את חובו, ותו לא.
והנה לכאורה יש בזה מחלוקת ראשונים אם מותר להציל עצמו בממון חבירו, דדעת רוב הראשונים ובראשם הראב"ד בהשגות (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"ד) התוס' והרא"ש (על הסוגיא בב"ק ס, ב) דעצם ההצלה מותרת משום שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מג' עברות חמורות, אלא דמה שאמרו בב"ק (ס ע"ב) דאסור להציל עצמו בממון חבירו היינו שחייב לשלם על מה שנטל מממון חבירו, אמנם דעת רש"י שם שדוד הציל את הגדישין שלא ישרפום, משמע דס"ל דאף עצם ההצלה אסורה. וכן הביאו הרמב"ן והרשב"א (כתובות יט ע"א) ברייתא חיצונית שלשה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש ע"ז ג"ע ושפ"ד, ר"מ אומר אף הגזל. הרי דלדעת ר' מאיר גזל דוחה פיקוח נפש, ולהכי עדים שאמרו להם חתומו שקר ואם לאו תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר, עי"ש בדבריהם.
וראה בשו"ת בנין ציון (סי' קסט) דכתב דהא דר' יהודה קפחו לרועה משום דס"ל כדעת ת"ק בברייתא דגזל אינו עומד בפני פיקוח נפש, ואילו ר' יוסי דאמר לו קפחת את הרועה סבר כר"מ דפיקוח נפש אינו דוחה גזל.
אמנם בטור ושו"ע (סי' שנט ס"ד) נפסק דאם הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו מותר לו ליקח רק על דעת לשלם. הרי דפסקו כדעת רוב הראשונים דעל מנת לשלם מותר להציל עצמו בממון חבירו. ונתבאר חידושו של רבינו זצוק"ל דכיון דשרי לו ליטלו על מנת לשלם לא מקרי נטילה דגזילה אלא נטילת חוב ולא נאמר בו האי דינא דאם אינו ידוע ממי נטל יעשה בהם צרכי רבים, אלא דהדבר הוא חוב ממון בעלמא עליו, ודין חוב בעלמא הוא שיכתבנו על פנקסו וכשיבוא הבע"ד לתובעו ישלם לו, אבל אינו חייב קודם לכן לטרוח לבקשו ובודאי שליכא בכי האי גוונא חיוב של עשיית צרכי רבים.
