הבא: סימן ס"ד חיוב תשלומין בהצלת ספר קודש מגריסה <<
חושן משפט סימן ס"ג
התנה לשלם שכרו ביום פלוני מה דינו לגבי 'בל תלין' ולגבי 'ביומו תתן שכרו'
שאל בעל מפעל גדול שיש במפעלו עובדים רבים העובדים לפי שעות, ומכיון שביום האחרון של החודש (הלועזי) מוסרים העובדים את מספר השעות שעבדו ברישום ממוחשב, וכפי הרגיל ישנם תמיד תיקונים בעל פה לגבי הרישום, כגון עובד ששכח לרשום כניסה/יציאה, או ששכח לרשום ימי מחלה/חופשה וכדו', וממילא כמעט בלתי אפשרי לשלם באותו היום קודם השקיעה את משכורתם של כל העובדים, ולכן נהוג במפעל שהמשכורות משולמות מספר ימים לאחר היום הראשון של החודש הלועזי, ובתאריך קבוע כגון 10 בחודש. ושאל האם במקרה כזה שהעובדים יודעים מראש שתאריך תשלום המשכורות אינו ביום מסירת רישום שעות העבודה, האם עוברים בזה על "לא תלין", ואף אם אין עוברים על איסור לא תלין, האם בתשלום ביום שנקבע מראש מקיימים גם מצות עשה של "ביומו תתן שכרו", או שמא כל שלא שלם בו ביום שסיים העובד את עבודתו ותבעו, לא קיים מצות עשה.
ולגבי השאלה הראשונה הרי הדברים מפורשים בשו"ע (סי' שלט ס"ט) שפסק וז"ל: "שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר בבל תלין, אפילו יש לו מעות. ומיום השוק ואילך, אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך וגו'. הגה. וה"ה הני שאין דרכן לשלם עד שיחשבו עם הפועלים, אינם עוברים עד שיחשבו עמהם". ומקור הדין הוא בסוגיא דגמ' (ב"מ קיא ע"א) אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי אבל משום בל תשהא ודאי עובר. וכתב ע"ז הנמוקי יוסף (ב"מ סז ע"ב בדפי הרי"ף) וז"ל: "אמר המחבר ונראה לי דנפקא מינה להני שאין רגילין לפרוע תיכף עד שיעשו חשבון ממה שחייב לו, שאפילו יתבענו קודם חשבון אינו עובר, ואפילו לא יתבע לו אלא דבר מועט שהוא ידוע שחייב לו אפילו בלא חשבון". הרי מפורש יוצא דאין כאן לאו דלא תלין אחרי שרגילין לעשות חשבון השעות שחייב לשלם עליהם.
והנה כתב הש"ך (סי' שלט סק"ב) בשם הספר חסידים (סי' תתרעא ובהוצאת מרגליות סי' אלף סו) וז"ל: "אם תשכיר סופר לכתוב לך, תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר, שמא כשיתבע לך לא יהיה לך לתת לו, ואף על פי שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל. ואין בזה מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל שלו להאכילו לחם צר ומים לחץ, ואף על פי שחייב להאכילו כסעודת שלמה בשעתו".
ומבואר בדברי הש"ך דמהני תנאי שלא יהיה בל תלין על עבודתו, ומאידך כתב דאע"פ שעושה תנאי אכתי צריך לתת לו אם יוכל, ולא ביאר מאי טעמא צריך לתת לו אחר שהתנה, ויש מקום לדון אם הוי מדת חסידות בעלמא, או שהוא דין גמור.
עוד יש לדון בדברי הספר חסידים והש"ך באיזה אופן נעשה התנאי, וכדלהלן. והשואל ומשיב (מהד' שתיתתא סי' א) נסתפק אם יכול אדם להתנות שלא יעבור בבל תלין, וכתב שם דאינו דומה למתנה על מנת שלא תהא בו אונאה ושלא תשמטנו שביעית, דיש בו אונאה ושמיטה משום דאינו יכול להתנות על דברי תורה, דגבי אונאה ושמיטה הקפידה התורה שלא יהא איסור אונאה ונגישה אחר שמיטה בעסק שביניהם, ואין האיסור מחמת הנאת הלוה והלוקח, רק שכיון שהוא בדבר שבממון יכול למחול לו, אבל להתנות שלא יהא איסור בעסק זה אינו יכול, משא"כ הכא עיקר האיסור הוא משום כי אליו הוא נושא את נפשו, וא"כ כל שהתנה שלא יהא בל תלין, והוא נכנס למלאכתו על מנת שלא יקבל שכרו מיד אין בזה איסור בל תלין, והרי הוא כמו שכיר שיודע שאין ביד בעל הבית מעות אלא ביום השוק שהבאנו לעיל, דאינו עובר עליו משום בל תלין, עכת"ד. ולדבריו יש לומר דכל שהתנה שלא יהא כלל בל תלין בפעולה זו מהני תנאו, וע"ז מיירי הש"ך דאין בו בל תלין אבל אם יש לו חייב לשלם לו, אבל בגוונא שהתנה שאף אין עליו חיוב לשלם שכרו ביומו, קיל טפי ויתכן דאף אין עליו כלל חיוב מדינא לשלם לא משום "אל תאמר לרעך וגו'" ולא משום "ביומו", ובאופן זה לא אמרו הס"ח והש"ך דחייב ליתן לו אם יש לו.
אמנם החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"א פ"י נתיב החסד ס"ק כד) נסתפק בדין זה אם מהני תנאי על מנת שאין בזה בל תלין ונשאר בצ"ע, וא"כ כוונת הספר חסידים והש"ך במתנה שיתרצה הפועל להמתין עם תשלום שכרו גם אחר שיעבור זמנו. ועל פי דברי רבינו הח"ח מבואר דאף במתנה שאינו חייב לשלם לו בזמנו, וכ"ש במתנה לשלם ביום פלוני דאינו עובר על בל תלין, אכתי יש מקום להסתפק דהרי כתבו הס"ח והש"ך דאם יכול לשלם לו צריך לשלם לו כשיתבענו, והיינו כמש"כ לעיל דאינו מוכרע דהוי מדת חסידות אלא יתכן שיש כאן חיוב מדברי קבלה או אפילו עשה דאורייתא, והדרינן לרישא דלא ברירא לן אי איכא איסור בכי האי גוונא שמתנה לשלם ביום פלוני.
ויש מקום להביא ראיה מדברי הספרי לפי גירסת הילקוט שמעוני (דברים רמז תתקלז) דכתב "ואליו הוא נושא את נפשו פרט לשפסק עמו", והתם איירי בדרשה דקרא דביומו תתן שכרו, ומשמע דאם פסק עמו שלא ישלם לו בזמנו אינו עובר אף על עשה דביומו, ראה בפי' הזית רענן על הספרי. ועי' בכ"ז בשדי חמד מערכת הלמ"ד סי' קמ שהאריך בענין כדרכו בקודש.
אמנם נראה לי שיש להכריע ספק זה מדברי הכנסת הגדולה (סי' שלט הגהות טור סק"ז) שהביא שם דברי התשב"ץ (ח"א סי' סד) דשכיר לשנה שהתנה לשלם לו מדי שבת בשבתו, אף דבלא התנאי לא היה בעל הבית עובר על בל תלין אלא בסוף השנה, כיון שהתנה עמו לשלם לו מדי שבת, לענין אם תבעו ולא שילם לו בשבת, עובר משום בל תלין ועשה דביומו, ומכאן ואילך עובר בכל יום משום בל תשהה. וכתב הכנה"ג דהוא הדין איפכא אם התנה בעל הבית עם הפועל שלא ישלם לו שכרו אלא, בשכיר יום לסוף השבוע, ובשכיר שבת לסוף החודש, ובשכיר חודש לסוף השנה, אינו עובר בבל תלין אלא כשעבר זמן התנאי. ומשמע דסבר דאם התנה בפירוש זמן לתשלום הפעולה, חמיר טפי מהאי דינא דאין משלמים עד שיעשו החשבון או יום השוק, דהתם מעיקרא חיובו הוא ביום שסיים פעולתו אלא דכיון דנהגו שלא לשלם אלא ביום השוק או אחר עשיית החשבון, הרי מעיקרא נכנס אדעת כן שלא ישלמו בזמנו ובכה"ג ליכא בל תלין, אבל אם פסק עמו לשלם לו ביום פלוני, מוכח מדברי התשב"ץ וביותר מדברי הכנה"ג דחשיב יום זה סוף זמן פעולתו, וחייב במצות עשה ולא תעשה לשלם לו ביום זה. ואם כן לדבריהם מלבד שקודם הזמן הזה אינו עובר כלל, הרי בתשלום באותו היום שקבעו, מלבד שאינו עובר על בל תלין הרי מקיים מצות עשה דביומו תתן שכרו, וכנ"ל.
וכך השיב רבינו זצוק"ל דבמשכורות המשולמות בהסכמת הצדדים בתאריך קבוע אינו עובר קודם לכן, לא באיסור בל תלין ולא בעשה דביומו תתן שכרו, וכפי המבואר לעיל.
ולכאורה יש מקום להביא מדברי השער משפט (סי' שלט סק"ב) בשם הזוהר (פרשת קדושים) דאף דאמר לו הפועל יהא השכירות בידך מ"מ אין לעכב השכירות תחת ידו. עכ"ל. הרי דאפילו במקום שיש מחילה גמורה, מ"מ לא יעכב התשלום בידו. ולהנ"ל יתכן דהכא עדיפא טפי, דחשיב שלא נגמר זמן פעולתו עד היום הזה שקבע עמו, ואולי אפילו לדברי הזוהר שרי לעכב שכרו עד ליום הזה, ואכתי יל"ע בדבר.
