הבא: סימן מ"ז זמן התשלום לשדכן <<
חושן משפט סימן מ"ו
מתווך שני שהצליח במקום הראשון
מעשה בזוג שחפשו דירה לשכירות והוצעה להם דירה מסוימת ע"י מתווך, ומכיון שששמעו שהמשכיר תובע דמי שכירות גבוהים מכפי רצונם, לא הסכימו לשכרה ונשתקע הדבר. אחר זמן בא מתווך שני ונתן להם מספר טלפון של דירה העומדת לשכירות, וכשהגיעו למקום ופגשו את המשכיר הוברר להם כי זו אותה דירה שהוצעה להם בזמנו, אך עתה הסכים בעל הדירה להפחית להם מהשכירות והסכימו לשכרה. ונשאלה השאלה האם המציע הראשון יכול לתבוע חלק מדמי התיווך כדין סרסור המתחיל.
דהנה על אף שפסק הרמ"א (סי' קפה ס"ו) דראובן שהיה לו בית למכור ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו, ואחר כך מכרו ללוי על ידי אחר, חייב ליתן לשמעון סרסרותו. מכל מקום הביא שם הפתחי תשובה (ס"ק ג) את תשובת הנודע ביהודה (חו"מ תניינא סי' לו), וז"ל הנוב"י: והנה בעסק שידוכים ידוע שהפרש גדול יש בין שידוך למקח, כי בעסק המקח אין שם דברים אמצעיים והמקח תלוי רק בדמים, וכשנתרצו שני הצדדים בדמי המקח שזה רוצה למכור בסך זה וזה רוצה לשלם סך זה, אין שם שוב שום פרטים אחרים, וכיון שהסרסור הביא אותם לעמק השוה בסך הדמים כבר נגמר הדבר ולא נשאר שוב שום עיכוב רק הקנין, ולכן אם המוכר דחאו להסרסור בדברים ובין כך הכניס עוד סרסור, בזה נסתפקתי קצת אם רמאות הזה מחייב את המוכר לשלם להסרסור הראשון הפסדו. אבל בשידוכים הדבר ידוע שיש הרבה פרטים, כי אף שנתרצו שני הצדדים בסך הנדן של כל אחד ואחד, יש עוד הרבה פרטים כמו התחייבות מזונות ודירה להזוג ובגדים ומתנות, והדבר ידוע שאפילו כבר באו הצדדים יחד לפעמים בשביל דבר קטן מאוד מתפרדת החבילה ומתבטל השידוך, ולכן כל זמן שלא השוה אותם השדכן הראשון על כל הפרטים עד שלא נשאר שום דבר גדול או קטן שצריך לדבר, בזה עדיין לא נגמר השידוך על ידי השדכן, ואם אחד מהצדדים מכניס את אוהבו או קרובו לגמור הדבר, אפילו היה ביכולת של השדכן הראשון להשוותם ג"כ בפרטים הללו והצדדים הכניסו את אוהבם או קרובם בזה אין כאן רמאות כלל, וכזה נעשו מעשים בכל עת, ואין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומות אבל לא שום דין ומשפט כלל. עכ"ל. אלא דהוסיף על כך הפתחי תשובה דכוונת הנודע ביהודה דאין לראשון כלל מחלק הגומר אבל ודאי שחלק המתחיל שידוך יש לו כפי הרגיל ליתן למתחיל (דהוא שליש כנהוג האידנא).
אמנם ראה בתשובת השב יעקב (חו"מ סי' יג) דכתב (והובא גם בפתחי תשובה הנ"ל) וז"ל: זה הכלל באופן שאפשר לומר אילולי שהתעורר לזה, לא היה עולה על דעת אחרים לדבר שידוך הלז, וא"כ הוא וודאי מחויב ליתן להמתחיל כפי המנהג, משא"כ אם השדכנים הגומרים נתעוררו לאותו שידוך מעצמם בלי שום התעוררות המתחיל, והם סוברים באמת לפי דעתם שהן הנה הראשונים הממציאים, א"כ המתחיל לא עשה שוב פעולה טובה אצל הדבר ההוא הואיל שבעל הדבר אינו מרוצה על ידו, ואילולי שבאו השדכנים האחרים היה משתקע הדבר, והשדכנים האחרים היו באים מעצמם ולא יודעים שום דבר מהמתחיל כלל, א"כ לא ידעתי שום טעם ליתן להם דבר, דוודאי הראשונים לא תקנו ליתן שכירות בחנם אי לא פעל שום דבר בעולם.
העולה דבכה"ג דהמתווך האחרון לא ידע כלל מההצעה המקורית, ונעשה מבחינתו הכל מההתחלה, אין לו לשלם כלום לראשון דלא חשיב מתחיל לגביה, ובפרט שהוא מוחזק בממון והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכך הבנתי גם מרבינו זצוק"ל שאינו צריך לשלם לראשון.
