הבא: סימן ל"א תוקף צו מניעה על ידי בית דין <<
חושן משפט סימן ל'
לימוד בספר של אחר שלא מדעתו
כתב הריטב"א (ב"ב פח ע"א) וכיון דקיי"ל כרבנן דאמרי הכא דשואל שלא מדעת גזלן הוי, היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין או להתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו, אבל מורי נר"ו אומר דדבר מצוה שאני וניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה. וכתב ע"ז הנמוקי יוסף (ב"ב מד ע"ב בדפי הרי"ף) ותמיהני אני על פסק זה של רבותי ז"ל דבהדיא אמרינן סוף פ' אלו מציאות (כט ע"ב) מצא תפילין שם דמיהם ומניחן, ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותו להניחם כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה, (גבי) ס"ת נמי גבי אין השואל רשאי להשאיל (כט ע"ב) דאמרינן סד"א דניחא ליה לאיניש וכו' קמ"ל. ואילו היה לרבותי ז"ל שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה אבל עכשיו תמיהני.
ותי' הדרכי משה (או"ח סי' יד) "וכדי ליישב דברי הפוסקים והמנהג אומר דלא דמי לספר תורה… דהתם איכא למיחש שמא יקרע ולא ניחא ליה… אבל אין נראה לאסור בתפילין כמו בספרים, דהא המנהג פשוט להיתר ולהשוות תפילין לטלית". וכך פסק בהגה לשו"ע שם דטלית ותפילין מותר ליטלם שלא מדעת הבעלים ובלבד שישיבם כמות שהיו בתחילה, אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו שלא מדעתו דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו.
וכחילוק הזה כתב הנמוקי יוסף גופיה בהלכות קטנות (הל' ציצית יב ע"א) הובא בש"ך (חו"מ סי' עב סק"ח) וז"ל: "ובמקום שנהגו להניח טליתותיהן בבהכ"נ אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו למקומו מותר, ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, ניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה, מה שאין כן בספרים דשמא יבוא לקרות בהן הרבה עד שיקרע מרוב משמוש".
והנה כתב האמרי בינה (או"ח סי' ז) בשם הארחות חיים וספר התרומות שאפילו למ"ד לולב גזול פסול כל שבעה אם נטל אדם לולבו של חבירו בעל כרחו של חבירו כדי לצאת בו ולא נתכוין לגוזלו אלא להחזיר לו מיד לאחר שיצא בו, יצא ידי חובתו, ולא מקרי גזלן ואינו חייב באונסין. והטעם משום דאין כאן הוצאה מרשות הבעלים שאינו רוצה להוציאו מרשותם ואין כאן הנאת ממון בלולב דמצוות לאו להנות נתנו, ולא חשיב גזלן אלא שואל, אף דהיה להדיא שלא מדעת הבעלים. וכ"כ בעונג יו"ט סי' מח עי"ש. ולפי דבריהם לכאורה אף הלומד בספר של חבירו שלא מדעתו ואפילו אם הוא אוסר עליו, אם אין בדעתו לגוזלו ומשיבו לו מיד ואין כאן אלא קיום מצוה ולאו להנות נתנו, שפיר לא חשיב גזלן אלא שואל. אמנם יש לחלק דבלולב אין השימוש בו אלא לרגע קט לצאת בו משא"כ בספר ללמוד שיתכן וימשך עיונו עד אין קץ, ושפיר יש לחוש שמא יקרע.
ובעל החות יאיר בספרו מקור חיים (סי' יד) הביא דהפמ"ג (סי' יד אשל אברהם ס"ד ז) כתב שאינו יודע היתר למנהג העולם ליטול סדורים ומחזורים המונחים בבית הכנסת שלא מדעת הבעלים, דמאי שנא סדורים מספרים. ותי' ע"כ המקור חיים דנראה שבסדור תפילה רשאי להשתמש שלא מדעת הבעלים, דלא אסרו אלא למוד בעיון שאין לו קבע, וגם דמחמת עיונו יתכן שיקרע, אבל להתפלל בו שרי. וכתב שם דכן הוא משמעות לשון הנמוקי יוסף.
ומעין זה הביא בשדי חמד (מערכת הסמ"ך כלל ו) בשם מהרש"ן עזרא דמה שאסר הרמ"א ללמוד בספרים שלא מדעת הבעלים היינו דוקא בספרים העשויים ללמוד בהם בתדירות, משא"כ בספרים לבקיאות שאין בהם פחת ומגרעת כיון שהוא רק מחפש בהם איזה בקיאות מדברי הפוסקים, ועיי"ש בדבריו דהשד"ח עצמו מיאן לחלק בדבר.
אמנם כל מה שנצרכו לחילוקים הללו הוא רק בזמנם שהיו הספרים יקרים הרבה וכליא קרנא בלימודו בהם, אבל האידנא כתב ערוך השלחן (חו"מ סי' עב ס"א) דעתה שהספרים נדפסים ומצויים נ"ל שיכול ליטול ללמוד בו שעה קלה שלא מדעתו, ולא גרע מטלית ותפילין, אם לא שיודע שהבעלים מקפידים בזה.
וכ"כ בליקוטי מהרי"ח (על סדר התפילה לג ע"ב) דקפידת השו"ע לא היתה אלא בימיהם שלא היה הדפוס מצוי, אבל בזמנינו שלוקחים סדור בעד איזה פרוטות לית מאן דקפיד על זה, אלא א"כ הוא סידור יקר או ספר יקר אחר דאסור.
וכך הורה מרן רבינו זצוק"ל דספר שלא נכתב בו שאסור להשתמש, מותר להשתמש בו ללא רשות הבעלים. ובפרט אם הספר מונח בבית הכנסת מסתמא ניחא להו לבעלים דליעבד מצוה בממוניה ושפיר יכול ללמוד בהם לכתחילה, ובלבד שיזהר שלא ינזקו בדרך למודו וישיבנו למקום שהיה מונח בו.
