הבא: סימן ל"ז כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין <<
חושן משפט סימן ל"ו
לא תהיה לו כנושה בספק אם יש לו ממון
פסק השו"ע (חו"מ סי' צז סעיף ב) "אסור לנגוש את הלוה לפרוע כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע".
והעובר על זה עובר בלאו דלא תהיה לו כנושה, וכדאיתא בגמ' בבא מציעא (עה ע"ב) מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו תלמוד לומר לא תהיה לו כנושה.
ומשמע מלשון הגמ' והשו"ע דרק כשיודע שאין לו אסור לתבעו, אבל אם הוא מסופק אם יש ללוה מעות מותר לנגשו. והמנחת חינוך (מצוה סז) הסתפק בכך, וכתב דלכאורה יש לאסור ככל ספיקא דאורייתא לחומרא. וסיים שם דאפשר דהתורה לא אסרה כלל באינו יודע, כי אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו וא"כ על הרוב לא יתבענו כלל. וכך הסיק בהגהות כסף הקדשים על השו"ע (להגה"ק מבוטשאטש) דרק כשיודע בודאות שאין לו אסור לתבוע ממנו, וראה שם מה שביאר מאי טעמא אין בזה ספיקא דאורייתא לחומרא.
והמהר"ם שיק בחידושיו על ספר המצוות (מצוה סז) כתב עוד, דאם יש ללוה מה לשלם ואינו משלם הרי עובר על איסור דהן שלך צדק ופריעת בעל חוב מצוה, והרי הוא בכלל דלוה רשע ולא ישלם, ואף עובר בלא תעשוק, ובכהאי גוונא כשהמלוה תובעו לשלם הוא מצילו מאיסורי תורה, ונמצא שאם יש לו הרי מצוה לתובעו בבי"ד שישלם, וכשאנו מסופקים אם יש לו לשלם או אין לו, הרי אם אין לו אסור לתובעו ואם יש לו הרי מצוה לתובעו, וכיון דקבע הלוה זמן לפירעון מסתמא ידע שבאותו הזמן יהיה לו לפורעו, ולהכי נקרא שעושה מצוה אם תובעו.
אמנם בפלא יועץ ערך חוב כתב שאפילו אם הוא חושש שהוא רמאי ומראה עצמו שאין לו, אכתי איכא למיחש שמא האמת אתו, ולא יתבענו עד שיהא הדבר ברור לו שיש לו כסף או שוה כסף שיוכל לפרוע חובו.
ועי' בספר התרומות (שער ב ח"א) דכתב שלוה שטוען אין לי כלום במה לפרוע, שאין לנו להכלימו בשום ענין בעולם, ואף לא לחפש את מצפוניו… אלא כיון שהוחזק למלוה או לב"ד שהוא עני אסור לדיין לביישו בדבר מדברים אלה, אך אם נסתפק המלוה והב"ד בעניני הלוה ועסקיו יש לנו לתור ולדרוש אחריו, וכדאמרינן עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא אם לאו. עכ"ל. ומשמע גם מדבריו שבספק לא נאסר עד שיוחזקו בכך שאין לו, אלא דמוטל עליו לברר עד כמה שידו מגעת איך היא האמת.
וכשנשאל רבינו זצוק"ל בדבר הורה שבספק אינו עובר על לא תהיה לו כנושה, ומותר שפיר לתובעו.
