הבא: סימן ח' בגדרי איסור הליכה לערכאות <<
חושן משפט סימן ז'
בענין דיינים שסילק אחד עצמו
יוסף שלו' אלישיב
בס"ד ב' תמוז תשנ"ג
שלמא רבא מן שמיא לרבנן שבגולה ראשי מתיבתא ומעתיקי השמועה…
כולם יעמדו על הברכה
ע"ד המריבה שפרצה בענין הדו"ד בין… לבין… והבערה ללהב יצאה, ואש המחלוקת אחזה בקירות הבית בין גדולי הרבנים וראשי הישיבות והאי תיגרא דמיא לבידקא דמיא כיון דרווח רווח. ואחריתה מי ישורנה. ואנא לא ידענא במה אני יכול לעזור להשקיט את המחלוקת, אין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי להרבנים שנבררו לדון בנדון הנ"ל, כי על אלה שהוציאו את פסה"ד לתת בכתב טעמם ונימוקם מה ראו על ככה לפסוק כפי שפסקו, ואף דהדברים פשוטים מ"מ ראיתי לציין את המקורות לזה.
והנה גופא דעובדא הכי הוה, הני תלתא הובררו ע"י הצדדים בזבל"א, על פסה"ד לא חתמו רק שנים, השלישי טוען שכבר מהתחלת הדיונים ראה שמעבירים את הדרך כלפי… הנ"ל, וכל ניהול הדיונים הי' שלא כדת, ולכן כבר בטרם גמרו להוציא פסה"ד הסתלק מלהמשיך לשבת בדין, אשר לפי דבריו אין כל תוקף לפסה"ד. והרי קיי"ל בחו"מ סי' יח שלשה שישבו לדון וסלק אחד מהם עצמו אין השנים יכולים לגמור הדין. ודעת התומים גם כשכבר ידעו היכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין. וכ"פ הנתיבות דהעיקר כתומים. ואמנם כ"ז הוא לפי דברי השלישי ואלה השנים מכחישים אותו, מ"מ זה לא עדיפא מהא דקיי"ל בסי' יד שאם ראה הדיין שבע"ד חושדו שנוטה הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפי' לא שאל וכ"ש אם אומר כתבו לי כו'. וזה אפי' לדעת הי"א שכתב הרמ"א דלאו כל כמיני' לומר מאיזה טעם דנתוני אם באו שניהם להתדיין מרצונם, וכמ"ש הגר"א בביאורו, וכ"כ הב"ח בתשו' סי' כ"ב.
ובמקום שאין ריעותא בפסה"ד והמפסיד טוען שיתנו לו טעמי הפס"ד, פליגי בזה קדמאי לדעת הרא"ש והטור הוא זכאי לדרוש את זה, לדעת ר"ת דוקא בשכפו עליו את הפס"ד, והטעם שברצונו אין בידו לדרוש נימוקים אף שבודאי לא קיבל עליו בין לדין בין לטעות אלא כמ"ש התומים דבשלמא בשכפו עליו להתדיין בפני בי"ד זה והוא רצה ללכת לבי"ד אחר, הזכות בידו לדרוש הנימוקים שהרי בתחילה לא היה לבו שלם על בי"ד זה, ולכן על בי"ד לתת בידו טעמם ונימוקם בכדי שיתברר ע"י בי"ד גדול מהם אבל אם מתחילה הסכים לבי"ד זה מהיכי תיתי לחשוד את הבי"ד שטעו, עי"ש.
ולכן סובר המבי"ט בתשו' אבקת רוכל סי' יח דבדורותינו יכולים לבקש מאיזה טעם דנתוני אף להי"א שברמ"א "וכ"ש כשאחד מן הדיינים נותן טעם לפגם בפסק חבירו, וכ"ש עכשיו שיש לחוש כו' ".
והרדב"ז בתשובה הובאו דבריו בשו"ת מבי"ט סי' קעב דאע"ג דאמרינן בגמ' "דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן".
זאת ועוד המקרה שלפנינו הוא שפסק הדין ניתן מכח זבל"א ולכן מן הדין כל תורת דיינים עליהם ואסור לכל אחד לשמוע… עי' רא"ש ריש פרק ז"ב יש חסרי דעת וטועין שהדיין יכול להפך בזכות אותו שבורר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין… אבל הדיין בעצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור.
ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קנט ראיתי שערוריא בדורנו בדין זבל"א שכל אחד מהצדדים מסדר תחילה דבריו עי"ש. אכן אם כך נהגו הרי קבלו הצדדים עליהם. מ"מ לא על כה"ג נחלקו הפוסקים אם הזכות ביד הבעל דין לדרוש טעמי הפס"ד.
ובכן לפי המסיבות שבנדון הרי מן הדין על אלו שהוציאו הפס"ד להעתר לבקשת… ולכתוב לו מאיזה טעם דנו אותו.
מלך שהשלו' שלו ישים שלו' בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ועל כל עמו בית ישראל.
ידודש"ת
יוסף שלו' אלישיב
