זרעים סימן כ"ח

הבא: סימן כ"ט גדר מטבע לחילול מע"ש <<

זרעים סימן כ"ח

תשובת הגאון הגדול רבי אברהם יעקב זלזניק זצוק"ל בענין הנ"ל

.

יום ועש"ק י' באלול התשמ"ג

למע"כ הרב הגאון יוסף אפרתי שליט"א

שלום רב.
הידיעון ה-23 הגיע אלי, תודה רבה.

לענין הנידון דמעשר עני, במכתבו הקודם כתב בסוף דבריו ולפי"ד החזו"א איני מוצא טעם מפני מה אין מחמירים בספק טבל לקיים מצות נתינת מעשר עני. והנה בידיעון הנז' הביא דברי רבינו ברוך שבמרדכי דאפי' במקום רוב לקולא מ"מ לגבי מתנו"ע דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. עוד הביא שם מה שהקשה המשנ"ר בפאה פ"ד מי"א א"כ אמאי במע"ע של דמאי אין חיוב ליתן. ותי' שאני התם דרוב ע"ה מעשרין הן והוי בחזקת מתוקן ואין כאן ספק אלא ודאי הוא של בעה"ב ובהא לא אמר רחמנא הנח להן משלך (א"ה זה לא פשוט, ועי' בשט"מ בב"מ בשם הרא"ש דגם כשיש רוב הוי ספק, אלא שהתורה הורתה ללכת אחר הרוב) והיינו דאמר התם בגמ' קמה בחזקת חיובא קיימא דמתחילתה עומדת לחיוב מתנו"ע ויש להם זכות בשדה ואותו הזכות אמרה תורה ליתן להם אע"פ שמצד הדין אינו זוכה אבל מע"ע כשלקחן זה מע"ה לא הי' בו לעניים זכות כלל דבחזקת מתוקן הוא וכו' עיי"ש. ואמנם דבריו צ"ע דלכאורה הדברים הפוכים דבדמאי הי' בחזקת חיובא דטבל, וכמבואר גם בדברי מע"כ שם (בידיעון אות ה) אלא שיש רוב ע"ה מעשרין. אבל בהא דספק לקט לומר דיש זכות לעניים בשדה זה תמוה מאוד. ואף אמנם דבגמ' בחולין אומר כן, היינו שמחלק בין ספק דפרה לגבי מתנו"כ שהיתה אצל בעלים נכרי ונתגייר ויש ספק מתי היתה הגירות לפני שחיטת הפרה או אחרי השחיטה. דהתם היתה בחזקת פטור ודאי. משא"כ בהא דספק לקט דהשדה עומדת דאם יפלו ממנה שבלים בתנאי דין לקט הוו לעניים, אבל לא לומר דיש לעניים זכות בשדה, דהרי כמה ספיקות ישנן בהא, א – מי יימר שיפלו בכלל, ב – מי יימר שיפלו כדין לקט, אולי יפלו ג' ביחד שאין בזה דין לקט והוו לבעלים. ואף בנפילת שני שבלים יש תנאי שלא יפלו בגלל אונס, עי' פאה פ"ד משנ"י. אולם י"ל דמ"מ בספיקות כאלו קאמרינן דספק לקט לקט. דכיון דעכ"פ בדרך כלל, יש מעט לקט בקצירת תבואה, הוי דינא דצדק משלך ותן לו. משא"כ בדמאי דיש כאן חילוף רשויות, דלא הוחזקה התבואה לטבל ברשותו, של זה הלוקח מע"ה, מכיון דרוב ע"ה מעשרין, נידון כהרוב, וחולין הן ולא טבל. ולא חשיב כהוחזק, וממילא לא נהיג בזה דינא דצדק משלך ותן לו, כדאיתא שם בחולין הנ"ל.  אולם בספק השקול אם נתעשרו לפני שלקחן זה, ומכ"ש בגוונא דאיכא רובא שלא נתעשרו דאלמלא דבספק ממון לא אזלינן בתר רובא והמע"ה, לכאורה ראוי לחייב הלוקח ליתן מע"ע לעניים, אבל הדבר תלוי במחלוקת והוא, דבנדרים ו ע"ב איכא בעיא אם יש יד לפאה, וכן אם יש יד לצדקה, ולא איפשיטא, ובר"ן שם מביא שהרמב"ן והרשב"א כתבו כיון דלא איפשיטא הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. והר"ן הקשה עלי' הרבה מהא דבחולין מבואר דספק ממון עניים הוי ספק ממון ואזלינן בי' לקולא, ועוד מקשה שם ומסיק דגם בהא קיי"ל לקולא. אולם בשו"ע נפסק לחומרא ועי' בש"ך יו"ד סוף רנט שהאריך הרבה בזה, ועי' בפלפולא חריפתא שם בנדרים סג אות י שכתב דגם הרמב"ן והרשב"א שפסקו להחמיר, אינו משום דהוו ספק ממון עניים, אלא מפני שהוא צריך לקיים מוצא שפתיו, עיי"ש. ובכעין נידו"ד יש מחלוקת אחרת כמ"ש החזו"א והוא דהרמב"ם בפ"א מהל' מע"ש ה"ז כתב האביונות של צלף נותנין עלי' חומרי אילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שני' שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מהן מעש"ר ואח"כ מפריש מעשר אחר ופודהו. ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו, ונמצא כמו שהפריש מעש"ש ומע"ע. אולם בהי"א שם כתב בספק של תערובת או סתם ספק אם פירות שני' הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני. וכתב בחזו"א בפ"ז משביעית אות טו בטעם ההבדל שהרמב"ם מחלק בין ספיקא דדינא דבזה"ז דהתם דיינינן לחומרא כדאיתא בחולין קלד צדק משלך, אבל בספק תערובת דיינינן המע"ה כיון דלא נתחייב בודאי במע"ע. אבל דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש והרע"ב דגם בס' תערובת צריך ליתן מספק. וכ"ד הגר"א שלא ס"ק קצד. ודברי החזו"א צ"ע, א – מש"כ בדעת הרמב"ם לחלק בין ספיקא דדינא לספק בתערובת, דהרי בההיא דחולין מייתי להא דצדק משלך לגבי ספק במציאות ואפשר דחשיב נמי ספק בתערובת.

ב. מה שהביא דהראב"ד חולק וסובר דגם בס' דתערובת צריך ליתן מספק. וצ"ע דבראב"ד לא נזכר אלא דצריך להפריש גם מע"ע אבל לא לגבי נתינה מספק, דהראב"ד טען והלא יש עלי' איסור טבל ואוסר במשהו וכו'. וכן גם בדברי הגר"א שהביא לא כתב נתינה. והגר"א לכאורה לא יתכן שיחייב בנתינה מכח ההיא דחולין, דהרי ביו"ד סי' רנט ס"ה כתב המחבר מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה. וכתב הגר"א באות טו ממתני' ספ"ד דפאה וכו' ועבה"ג (שהביא מהירוש' דיליף לה מעני ורש הצדיקו וכו'). אבל בחולין קלד מוכח להיפך דאזלינן לקולא וכמו בכל ספק ממונא אא"כ הו"ל חזקת חיוב מקודם וכ"ה בירושלמי וכו' עיי"ש. ולפי"ז הרי לכאורה דדברי הגר"א שבסי' שלא קצד אינן אלא לגבי להפריש גם מע"ע מספק אבל לא ליתנו לעני דזהו ספק ממונא והמע"ה. ולפי"ז נמצא דאדרבה הראב"ד והגר"א נצטרפו לשיטת הרמב"ם, וגם המחבר בסי' שלא קכח והרמ"א (שלא חלק על המחבר) בשיטת הרמב"ם קיימי, וכן גם הר"ן בנדרים הנ"ל שפסק בכלל בספיקא דגמ' שם לקולא. ומהראשונים החולקים שם אין ראי' לנידו"ד, לפמ"ש הפלפולא חריפתא הנ"ל דהתם הוא מכח הספק דמוצא שפתיך תשמור. והרי הרמב"ם עצמו נמי פוסק שם לחומרא, ומסתבר דהיינו מטעם הפ"ח. אכן ברמב"ם יתכן שהוא משום דאיתא שם בגמ' את"ל, ועי' כס"מ. אולם הר"ש והרא"ש והר"ב בההיא דמכשירין פ"ב מחייבין גם ליתן לעניים מספק, והפאת השלחן מביא להלכה ב' השיטות אכן אכתי צ"ע מה שהרמב"ם מחלק להלכה בין ההיא דהל"ז להא דהי"א, כמוב"ל. ומע"כ כתב שהחזו"א נוקט לפסוק כן למעשה כהראשונים הנז', ושעפי"ז העיר במכתבו מפני מה אין מחמירים בספק טבל לקיים מצוות נתינת מעשר עני. והנה יתכן לחלק בין ספיקות, והוא דבספק איזה מעשר צריך להפריש מהפירות, והיינו אם מעש"ש או מע"ע, בזה סברי הראשו' הנז' דצריך ליתן, והוא דבזה לא שייכא חזקת ממון של זה, דהרי הספק הוא אם זה מעשר שני, ומעשר שני הרי אינו של הבעלים, דקיי"ל מעש"ש ממון גבוה הוא, אבל בספק טבל והיינו דיש ספק אם זה נתחייב במעשרות, או ספק דילמא נתעשרו כדינן, בזה הוי ספק ממון, דלפי הצד הב' הרי אין כאן מעשר בכלל והרי כולו לבעלים, בזה יתכן דלכו"ע המע"ה, וא"צ ליתן המעשר עני שמפריש לעניים.

מה שהביא בידיעון בשם האו"ש באו"ג דיש לילך אחר רוב השנים שהם מע"ש ובכה"ג ס"ל להרמב"ם דא"ח להפריש מע"ע. צ"ע, דברמב"ם מבואר הטעם שהוא משום דמע"ש קדש ומע"ע חול והוי ספיקו להחמיר ודוק. עוד ראיתי לגבי דבריו בידיעון 26 מדברי המשכנות יעקב, במשך חכמה פ' בא בפסוק מימים ימים דן בראיותיו, דבדיקת הריאה במיעוט המצוי דהוי דאורייתא.

בברכת כתיבה וחתימה טובה

ובכבוד רב

אברהם יעקב זלזניק