זרעים סימן כ"ז

הבא: סימן כ"ח תשובת הגאון הגדול רבי אברהם יעקב זלזניק זצוק"ל בענין הנ"ל <<

זרעים סימן כ"ז

חיוב הפרשת ונתינת מעשר עני בספק טבל

לבקשתך הנני לשוב ולחזור על הראשונות, מפני מה היה מקום לחייב מעשר עני אף בספק טבל, ואמנם למעשה הוראתו של מרן החזו"א היתה שמעשר עני אינו חייב בנתינה אלא בטבל ודאי – וכבר הבאנו לעיל (סי' כו) דברי מרן הגרי"ש בזה. אף על פי כן אמרנו להדפיס הדברים אולי נזכה שיבואר טעם הדבר ביתר שאת. להלן מובאת גם תשובה שזכינו לקבל בזמנו מהגאון הגדול הגרא"י זלזניק זצוק"ל.

א. חיוב ההפרשה והנתינה בקונה מחנויות ללא הכשר

 בראשונה עלינו לברר גדר חיוב הפרשת תרו"מ בקונה בחנויות שאין בהם הכשר. -הנה מרן החזון איש נקט לדבר פשוט שכל גידולי הארץ הנקנים כיום בחנויות ובשווקים, נחשבים כספק טבל ולא דמאי. וכמו שכתב בחזו"א (דמאי סי' טו סק"ד), "ובושים אנו לומר דהמעשרין הם מיעוטא לדידן" (וע"ע בחזו"א שביעית סי' יב סק"ו, ומעשרות ס"ז ס"ק יז. וכן מובא בשמו במצוות הארץ פ"ב ובהערה ג' שם, ובאמרי יושר (ר"מ גריינמן) זרעים, דברים ופסקים ממרן ז"ל סעיף ה'). וביותר מזה נראה לומר דכל שקונה אצל חשוד על הפרשת תרומות ומעשרות אף אם הרבה פעמים מעשרים אצלו מחמת פיקוח וכדומה, הרי חייב הקונה להפריש מעיקר הדין גם מבלי תקנת דמאי וכמ"ש בחזו"א דמאי (סי' ד סס"ק יד) שמסתבר שאין בזה את הקולות המיוחדות שבדמאי, אפילו בחשוד כזה שרוב פעמים הוא כן מעשר. אמנם ראיתי בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יא הערה 13) שהביא בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שבכה"ג שרוב הפירות מעושרים הרי זה חשיב דמאי ולא ספק טבל. ומשום כך התיר לעשות תנאי לעשר בשבת אצל אחרים בכה"ג, ואכמ"ל. אבל במקומך שאין הפרשה בשווקים ובחנויות ודאי כו"ע יודו שהפירות הנקנים הינם ספק טבל, שהרי רק המיעוט מעשרים, ולכן חייבים מעיקר הדין להפריש תרומות ומעשרות ואין בפירות אלו הקולות שנתנו חז"ל בדמאי.

אמנם עדיין יש לדון לגבי דין נתינת התרומות ומעשרות דבכה"ג אין לחייב שהרי המוציא מחברו עליו הראיה, וכמו שאמרו לענין דמאי במסכת סוטה (דף מח ע"א), ואף שאין הרוב מעשרים – אין הולכים בממון אחר הרוב, והמוציא מחברו עליו הראי'. ומכל שכן שמדובר בממון שאין התובע יכול לומר ברי שזה בא מן הרוב וכן בממון שאין לו תובעים וכמבואר בשני תירוצי התוס' במסכת בכורות (דף כ ע"א ד"ה ורבי יהושע). זאת ועוד, לדעת החזו"א בשביעית (סי' ה' סקי"ב) אף בטבל וודאי אין ליתנו לכהן או ללוי הואיל ואם יתנו לו יתרבו העולים ע"פ עצמם בשקר. וכיון שאין בידינו להעמיד הדת על תלה ראוי שלא ליתנן יעו"ש. [אמנם בטבל ודאי המנהג הי' שנתנו לכהן וללוי ודלא כחזו"א כמבואר במהרי"ט (ח"א סי' פה), וראה בספר עיר הקדש והמקדש (ח"ג פרק ה' סעיף ג') ובספר אר"י]. אבל בנ"ד דהוא ספק, ודאי שפטורים מנתינת התרומות ומעשרות.

נמצינו למדים שבנידון דידן חייבים להפריש תרומות ומעשרות אבל פטורים מהנתינה.

ב. חיוב נתינת מע"ע בספק

אמנם יש לדון מה הדין לגבי מעשר עני. מצאנו במסכת דמאי (פ"ד מ"ג) דנחלקו רבנן ורבי אליעזר אם צריך לקרוא שם למעשר עני של דמאי, דלדעת ר"א לא נחשדו עמי ארצות שאינם מפרישים מעשר עני, וחכמים ס"ל דחייבים לקרוא שם אבל אין צריך לתת, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פ"ט ה"א מהל' מעשר). ועיין מכות (דף יז ע"א) וביותר בירושלמי דמאי (שם ה"ג), דלא נחלקו רבנן על רבי אליעזר דלא נחשדו עמי ארצות על מעשר עני, אלא דנחלקו אם חייב לקרות שם הואיל ואין הלוקח מפסיד כלום יעו"ש. אבל בנ"ד בספק טבל, ודאי שחייבים להפריש מעשר עני מעיקר הדין ככל דין הפרשת תרומות ומעשרות.

אבל לגבי דין נתינה במעשר עני יש לדון אם דינו כמו תרו"מ. ומצאנו במסכת חולין (דף קלד ע"א) דהקשתה הגמ' מהא דתנן במסכת פאה (פ"ד משנה יא) חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי אלו של בעה"ב וכו'. ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, וטעם הדבר לחיוב לקט כתבה הגמ' – משום צדק משלך ותן לו. ובירושלמי איתא מטעם לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם משלך. והקשתה שם הגמ', מאי שנא מהא דתנן גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור וכו', ספק פטור שהמוציא מחברו עליו הראי'. ויישבה שם הגמ' קמה בחזקת חיוב קיימא. וע"ש בהמשך הסוגיא. מכל מקום מתברר בסוגי' דכל שיש בו מתנ"ע שיש בהם חזקת חיוב, אף שיש ספק וקיי"ל הממע"ה, הרי מחמת דין צדק משלך ותן לו – חייב לקיים דין הנתינה. וכבר האריך במל"מ (פ"ד מהל' מתנ"ע ה"ט) להסביר אמאי לא נימא בכה"ג כל דפריש מרובא פריש, וכתב דכבר הקשה כן במרדכי בחולין, ותירצו בשם הרבינו ברוך ע"ש. וכתב בתוספות אנשי שם דכל שחיובו במפורש מלעני ולגר תעזוב אותם – לא אמרינן הממע"ה, כלומר דבמתנות עניים אף אם הרוב הפרישו כדין הרי קיי"ל צדק משלך ותן לו אף בספק וממילא יש חובת נתינה.

והנה במשנ"ר (בדמאי ובסוף פ"ד דפאה) הקשה דא"כ אמאי במעשר עני של דמאי אינו חייב ליתן הרי במתנ"ע קיי"ל דאף כנגד רוב חייבים ליתן וכמבואר במשנתינו, ויישב דבדמאי כיון דרובן מעשרים הוי בחזקת מתוקן ואין כאן ספק אלא ודאי הוא של בעה"ב ולא אמר רחמנא צדק משלך ותן לו. אבל בפאה הקמה בחזקת חיוב נשארה ולכן נותן גם בספק. אבל לפי זה נראה, דכל שחיישינן שרוב ע"ה אינם מעשרים הרי בודאי שחייב בעה"ב ליתן מעשר עני לעניים, מצד צדק משלך ותן לו. שהרי ברוב הי' חייב ליתן אלמלא הממע"ה וכאן קיי"ל דלא אמרינן הממע"ה הרי שחייב להפריש.

וראיתי להגאון רי"צ הלוי בספרו חובת גידולי הארץ (עמ' קנט) שכתב ליישב אמאי במעשר עני של דמאי אין בו חובת נתינה דאפי' למ"ד דיליף ספק לקט מעני ורש הצדיקו, אין הדברים אמורים במעשר עני. וטעמו דמעשר עני יש בו שיעור וכל שיש בו שיעור א"א לומר צדק משלך ותן לו שמא יתן יותר, מוכח דמעשר עני של דמאי אין בו חובת הנתינה, ודלא כמשנ"ר. ולכאורה, חילוקו בעי ראי' ובפרט לפי מה שאיתא בירושלמי דמאי (לעיל) דאף רבנן ס"ל כר"א שלא נחשדו ע"ה על מע"ע של דמאי וכל מה שמחויב לקרוא שם – ה"ז לחומרא. ומשום כך במ"ע של דמאי א"ח בנתינה, ובודאי שא"א לומר כן בספק טבל.

ג. חיוב הנתינה בספיקא דדינא

וביותר יש להקשות לפי דבריו שבכל ספק במע"ע א"א לומר צדק משלך, שהרי בגידולי הארץ המחוייבים בודאי בתרומות ומעשרות אלא דמסתפקינן אם חייבים במע"ש או במע"ע, כתב הרמב"ם (בפ"א מהמע"ש ה"ז), דאביונות של צלף – שיש ספק אם חשיבי ירק או פרי – נותנים עליהם חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היו משנה שניה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני עכ"ל. ואמנם נתקשו בהלכה זו הנו"כ, אחרי שלדעת ב"ה משמע בסוגי' במסכת ברכות דהצלף חשיב כאילן.

אבל בעיקר הטעם אמאי מחייבים להפריש מעשר שני ומעשר עני כאחד, כתב החזו"א (שביעית סי' ז סקט"ו) וז"ל דבספיקא דדינא דיינינן לחומרא כדאמר חולין (קלד ע"א) צדק משלך עכ"ל. הרי דמשום הדין דצדק משלך מחוייבים בנתינת מעשר עני.  אמנם בספק אחר, לא ס"ל לרמב"ם הכי, וכתב (שם בהי"א) וז"ל פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית הולכין אחר הרוב, מחצה על מחצה מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קודש ומעשר עני חול, וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני עכ"ל. ובראב"ד פליג עלי' וכתב, ולמה לא יפריש מעשר עני וכו'. וכן ס"ל להר"ש, וע"ע בכס"מ וברדב"ז שם. והק' בחזו"א (שם) דאמאי לא יתן מספק לעני וכמ"ש הרמב"ם בצלף. ויישב, דלשיטת הרמב"ם כ"מ שנותנים לעני מספק ה"ז בכה"ג דהוא ספיקא דדינא ולא בספק הנוצר ע"י תערובת דאמרינן הממע"ה כיון שלא נתחייב בודאי במע"ע. ולכאורה קשה, תינח ברישא דהאי הלכה עסקינן בספק הנוצר ע"י תערובת, אבל בהמשך ההלכה כתב פירות שהם ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית. ומאי שנא האי מהספק שבצלף. וצ"ל שבספק זה שבסוף ההלכה ה"ז ספק שבמציאות אם הפרי שייך למע"ש או למע"ע ואין ידוע, ובכה"ג יש לילך אחר רוב השנים שהם מעשר שני ובכה"ג ס"ל לרמב"ם דא"ח להפריש מע"ע. וכן פירש באו"ש ע"ש, ור"ע בחזו"א.

אבל שאר הראשונים פליגי על הרמב"ם וכמו שהובא לעיל וכן כתב בחזו"א (בסקט"ו) "אבל דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש והרע"ב דגם בספק תערובות צריך ליתן מספק וכ"ד הגר"א סי' שלא ס"ק קצד". וכן נראית דעתו לפסוק למעשה כמתבאר שם (בס"ק ט"ז) בדינים העולים למעשה – "דלדעת ש"פ צריך לחלק לעניים ולזה הסכים הגר"א" עכ"ל.

ד. חיוב הנתינה בדבר שעיקרו מדרבנן

אלא דיש לעיין שהרי כתב החזו"א בהמשך (ס"ק טז) "ירק כל שנלקטו בשנה שלישית שהתחלתו אחד בתשרי אף שנגמרו בשניה מע"ע ולדעת תו' כיון שנגמר בשני' ואינו משביח מע"ש ובשו"ע הוכרע כהר"מ וראוי להתנות שיהי' מ"ש אם צריך אבל לענין ליתן לעני יש להקל" עכ"ל. והנה לכאורה בכה"ג דהוי ספיקא דדינא הו"ל להכריע שיפרישו מספק מע"ש ואח"כ יפדו ויתנו מע"ע, כמבואר בחזו"א (לעיל סקט"ו). ומה עוד שהר"מ והמחבר פסקו דאזלינן בתר לקיטה ולדעתם חייב לתת מע"ע וצ"ע. ובספר האיש וחזונו (עמ' סט) מביא הרה"ג ר"ק כהנא (שליט"א) זצ"ל שהקשה כן לחזו"א, ויישב לו דדעת השו"ע כאן אינה בבחינת הכרעה, אלא נקט לשונו של הרמב"ם, ובענין מה שפסקו רוב הפוסקים שבספק צריך ליתן לעניים, זה רק במעשר עני שעיקרו מן התורה, אך ירק שעיקרו מדרבנן ודאי יש לומר ספק דרבנן להקל, מכיון שגם נוסף לזה המוציא מחברו עליו הראיה, עכ"ל. אלא שאכתי קשה, הרי כתב החזו"א הן בקטניות (ד"ה דינים העולים) והן בתפו"ז (ד"ה תפו"ז) שכל שיש בו ספק מע"ש או מע"ע מתנה ופודה ונותן לעניים, הרי שמפריש מע"ש ומע"ע גם יחד, ונותנם לעניים, ושיטת החזו"א כפי שהכריע בקונטרס בכת"י הנדפס בסוף אמרי יושר (ר"מ גריינמן) וכן כתב בשביעית (סי' ז' ס"ק כ"ה) הוא כשיטת רש"י ושאר הראשונים, דרק דגן תירוש ויצהר הוי תרו"מ מדאורייתא, וא"כ תפוז וקטניות הוי דרבנן, ולפי"מ שהביא בהאיש וחזונו בשם החזו"א הרי שבכה"ג א"צ ליתן לעני. אם לא שנדחוק דהואיל והרמב"ם ס"ל בפירות אלו דחיובם מה"ת כמתבאר בר"מ (פ"ב מהל' תרומות ה"א), הרי דחשיב יש להם עיקר מה"ת וצריך ליתנן לכהן. וכן נצטרך לומר דהחזו"א ס"ל בשיטת הרמב"ם דקטניות חייבים להפריש מדאורייתא שאל"כ הרי דינם כירק, ודלא כמ"ש בשערי צדק (פ"ב ס"ד), וכן נראה בחזו"א להלן (ס"ק כח) דאפשר דקטניות לרמב"ם חיובם מה"ת, וע"ע במנ"ח (שצה), ועצ"ב.

ה. אמנם בעיקר הדין דלא אמרינן צדק משלך ותן לו, בכה"ג דעיקר החיוב מדרבנן. מצאנו לחזו"א דכתב כן (בס"ק כח ד"ה ואף) ע"ש. והנה שם דן לגבי מינים החייבים בפאה, וכתב דבמינים מסוימים "אף אם הוא ספק נראה דפטורין דלא שייך כאן קמה בחזקת חיוב דאמר חולין קלד ע"א דהכא ספיקו אם יש כאן כלל מצות פאה, וגם לא דמי לספק אי מע"ש או מע"ע וכש"כ כאן דהוי ספיקא דרבנן לדעת ר"י שהביא סמ"ג דקיי"ל ל"ק לע"ל וכו'". – כלומר, דספק בדרבנן חזי לאצטרופי דא"א צדק משלך ותן לו. (אלא דיש לעיין בדבריו, אחרי שגם במעשרות בזה"ז דרבנן ושם הרי כתב דחייב, ויש לחלק בין עיקרם דאורייתא לעיקרם דרבנן. אלא שא"כ קשה מ"ש בפאה, וי"ל בדוחק דבעיקר סמיך על מ"ש לחלק בין ספק פאה לספק במ"ש או במ"ע ודו"ק).

מכל מקום, נראה דכל שאנו אומרים שקמה בחזקת חיוב – וחל חיוב הפרשת מע"ע ויש לנו ספק אם הפרישו ופטרוהו, ודאי שיש להפריש וליתן מע"ע משום צדק משלך ותן לו ואולי אפילו בספיקא דרבנן, דלא כמ"ש במצוות הארץ (פרק יא סעיף ו). ומה שכתב הרמב"ם (בפ"ט מהל' מעשר ה"ב) שפטורים לתת בספק ה"ז בדמאי, וכדמוכח בריש ההלכה שם. ואף לדעת העמק יהושע (סי' טז) נראה דיודה דבנד"ד חייב ליתן מעשר.

והנה ת"ח אחד ר"ל, דאף בכה"ג ה"ז ספק אם נתחייב, וכדאיתא בפסחים (דף ט') "דילמא מעיקרא אימור דלא טביל כר' אושעיא דאר"א מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר" ע"כ. ולפ"ז ר"ל דיש לנו כהיום הזה ספק בחיוב הקמה דבזה לא אמרינן שחייב לתת שהרי לא נתחייב בודאי במע"ע. אמנם בגופא דעובדא דר' אושעיא יש לעיין, שהרי שיטת רש"י (בב"מ פ"ח ע"ב) דאבע"א דרב ינאי פליג ארב אושעיא, וביותר לדעת הראב"ד – הוב"ד בתשו' הרשב"א (סי' שמא) – דלגבי מאכל אדם לא דיבר רב אושעיא, וא"כ יש בזה חזקת חיוב, ומכ"ש לדעת הלבוש דאף בהמה אפשר להאכילה רק עראי. ואף לדעות דפליגי, אכילת קבע ודאי אסורה לאדם. מחוץ לשיטת הרבינו אפרים הוב"ד בתוס' במנחות. א"כ נמצינו למדים דחזקת חיוב ודאי קיימת, וחייב לתת כמבואר לעיל אות ג. זאת ועוד, דבפירות העומדים היום למאכל אדם א"א לומר שהערים, שאין להם בזה"ז בכלל מחשבה כזו, משא"כ בזמן חז"ל כדמוכח בגמ' בברכות (דף לה ע"ב) דהי' הדבר מילתא דרגילא ביה אינשי, וכל שכן שהיום מגדלים פירות רבים למסחר ונתחייבו בגמר מלאכתם בשדה כמתבאר במעשרות (פ"א מ"ה).

לכן נראה בעוניי, כי בגידולי הארץ ובפירות שעיקרם מה"ת (ולפי המתבאר בחזו"א אף פירות האילן לנד"ד כעיקרם מה"ת חשיבי) הנקנה בשוק חשיב כספק טבל ויש לקיים בהם מצוות נתינה. וכתבתי רק לעורר לעיון בדבר כי למעשה הובא לעיל שהוראת רבותינו כי בספק טבל אין חובת נתינת מעשר עני.