הבא: סימן ז' ערלה בשעונית – פסיפלורה <<
זרעים סימן ו'
בירור דין ערלה בפלפלין
כאמור בעקבות מכתבי הגרד"צ הילמן זצ"ל ובעקבות פניות נוספות נזקקנו לבירור הענין של פלפלין, ואכן מסקנת הדברים איננה שווה למ"ש לעיל כמו שיבואר להלן, לא כל מיני הפלפל נחשבים כבני חדא ביקתא, והנה מכיון שישנם זנים רבים של פלפלין, נקדים לתאר את המציאות.
חשוב לציין כי השאלה איננה נוגעת לאבקות וגרגרים של פלפל שחור ולבן הנמכרות כתבלין, הואיל ותבלינים אלו מקורם מפירות בעלי גרעין של עץ הגדל בעיקר בדרום אסיה. צמח זה נקרא "פִפֶר ניגרום". צמחים אלו לרוב מניבים פירות אחרי ארבע שנים משתילתם, וכאמור מיובאים מחו"ל. השאלה שהתעוררה הינה לגבי צמחים וזנים מסוימים של פלפל הגינה (או בשמו המדויק: פלפלת – הגינה, ובשמה הלועזי, קפסיקום אנואום).
לבירור השאלה נקדים את הרקע החקלאי אשר קיבלנו מידידנו ד"ר מ. זקס הי"ו. פלפלת הגינה מחולקת לקבוצות רבות, וכל קבוצה וקבוצה מחולקת לתתי – זנים. אנחנו מכירים בארץ כשלש מאות זנים של פלפל מאכל, וכשמונים זנים של פלפל חריף – לנידון דידן יש לחלק את הסוגים לשלשה.
קבוצת פלפלת המאכל: הגבעולים קשים יחסית לעגבניה ולחציל, אולם הגידול הינו חד שנתי (באזורים חמים במיוחד הצליחו להניב עונה שניה), הואיל והשיח רגיש לפיגעי קור (אפילו באזורים חמים בארץ, החורף נחשב כקר עבור השיח). בעונת הנבה שניה העץ נחלש, הפירות קטנים יותר ומצומקים, לשיחים אלו אין סיכוי לחיות מעבר לג' שנים.
קבוצת זני שאטה: זו קבוצה של צמחים ושיחים הכוללת זנים רבים שגידולם איטי יותר מהפלפל הרגיל ופירותיהם קטנים וחריפים, והם נקראים בלשון העם "פלפל תימני" הם נפוצים בגינות בית לשימוש עצמי, בעיקר כתבלין (לאחר ייבוש וטחינה) וכמרכיב ל"סחוג". פלפל מיובש כזה מוכרים מעט גם בחנויות. באזורים חמים ובמקומות מוגנים נשאר חלק מהשיחים לתקופה של יותר משלש שנים הגם שחלק גדול מת בתוך שלש שנים. ישנם חוקרים חקלאיים המעלים אפשרות שבחלק מתתי הזנים של השאטה יש מרכיב תורשתי מסוג אחר שהוא פלפל בר טרופי שהינו רב – שנתי. בניגוד לזני הפלפל האחרים שמסתבר שאיכותם יורדת משנה לשנה – גם אם הם שורדים מעונה לעונה – הרי לגבי השאטה אי אפשר לומר כי איכות הפרי יורדת במשך השנים כיון שהחריפות נשארת גם בעונות הבאות. להערכת מומחים יתכן יבול גבוה יותר בשנה השני' כשנוף הצמח גדול יותר משל שנה ראשונה אולם בשנים הבאות הצימוח נחלש והפרי קטן יותר. החוקרים מניחים כי בשנה השלישית ויותר כמות הפרי בשיח תיקטן.
קבוצת הפלפל "החריף המסחרי" והפפריקה: (השם פפריקה הינו מקור לאי הבנות רבות, בעצם זהו שם לועזי לפלפל. אנשי המקצוע קוראים פפריקה לזנים המאורכים הכוללים זנים מתוקים וחריפים, ובפרט למתאימים לייבוש וטחינה. בשוק הצרכנים מכנים בשם פפריקה את האבקה הטחונה המיוצרת מפלפלים כאלה, ובפרט האבקה החריפה). זנים אלה הם צרים יותר מפלפל רגיל, ארוכים, רבים מהם חריפים ומתאימים במיוחד לייבוש וטחינה לאבקה ובחלקם לקטיף לתעשיה. לדעת מומחים, הם אינם שונים מקבוצת פלפלי המאכל בתכונותיהם מבחינת גידול שמעבר לעונה אחת. (מבחינת צורת הפרי הדרישות בתעשיה פחות קפדניות משל הפלפל הנאכל חי – ויתכן וזו הסיבה שזנים אלו גדלים במקומות מסוימים כדו שנתיים). יש לציין כי הגידול הרב שנתי הינו בעיקר באזורים החמים שמגדלים פלפל חריף מסחרי שנתיים.
מזני השאטה ישנו רק זן מסחרי אחד הנקרא שיפקה ירוק ואינו כל כך חריף, המשמש לשימורים שונים, השיפקה גדל בעיקר אצל לא יהודים, כגידול חד עונתי, אך נמסר שהיו מקרים של השארת הגידול לשנה נוספת. מאידך, המדריכים והחוקרים סוברים שהוא רגיש לפגעים בדומה לפלפל המאכל הרגיל, ולכן אין להניח כי יהא ניתן לגדלו בצורה המבטיחה כמות ואיכות יבול מעבר לעונה או שתים. מחובתנו לציין כי בשנת השמיטה נמסר על גידול ערבי בשנה השלישית. ע"כ המידע שקבלנו מד"ר מ. זקס.
א. בטרם נקדים לברר הלכה זו הנה שמוע שמעתי לשונות האומרים היאך התעוררה שאלה זו בזה"ז, והרי ברור שנהגו בעבר לאכול פלפלין. וחילי' דידהו ממ"ש בברכ"י (בסימן רצד) בענין החצילים וז"ל "גם העידו לי ששאלו קצת חסידים להרב כמהר"ר יוסף קארו ז"ל והשיב לכם (להם) פוק חזי מאי עמא דבר" – ורוצים לדמות עמא דבר דחצילים לנידון דידן. והנה לא קרב זה אל זה, הואיל ובנידון החצילים בזמן הב"י ודאי עמא של "אותם שיש להם עשר ידות בסדר קדושה" (כמ"ש הברכ"י קודם לכן) ידעו מהכרעת הכפתור ופרח לאסור חצילים ובכל אופן אכלו חצילים, א"כ הרי זה ראי' חזקה שביררו את הדבר והעלו להקל, והכרעת תלמידי חכמים אלו יש בה ראי'. אמנם כשאנו מדברים על גידולים שאיננו בטוחים שנמסר לגדולי ישראל מידע אודות שיח זה הרי קשה להביא ראי' "ממאי דעמא דבר", ובמק"א (לעיל סימן ב) כתבנו לדמות זה לסוגי' דחולין (דף ס"ב ע"ב) בענין תרנגולתא דאגמא – שהיו מחזיקין אותה בטהרה ולאחר כמה זמן חזו דדרסה ואסרוה, הנה אע"פ שהחזיקו קודם בטהרה מתוך שלא ידעו המציאות והתירו האכילה הרי לאחר שנתבררו הדברים לא נמנעו לאסור וכמו שכתב בתבואות שור (בסי' ל') "משמע דמכמה דורות היו מחזיקין אותה בטהרה ולא נתנו לב לחקור עליה אם דורסת או לא ולא נודע איסורה ואח"כ ראו שדרסה ואסרוה". ויותר מזה מצאנו בתשובות הרדב"ז (ח"ב סי' תקל"א) שנתקשה בדבר החצילים היאך נהגו בו היתר בפרהסיא כולי האי ולא הי' אדם שערער עליהם, וכתב ליישב "ועוד שאין הדבר מסור אלא לעובדי האדמה לדעת שגזעו מחליף שהרי כל העולם חושבין שהוא מין ירק". [וראה גם מה שכתב הרב פעלים "ומה שכתבת שאמרו לך אחיך וח"ר יחזקאל הי"ו דהמנהג בערי הנדייא שמברכין בפה"ע ואין פוצה פה, אין ראי' מן המנהג שלהם שהוא מחסרון ידיעה ולא עמדו שם חכמים בעלי הוראה שירגישו בדבר זה", ואמנם מדבריו אלו אי אפשר להביא ראי' אודות הפלפלין שהיו נפוצים בתימן ובמרוקו דשם ב"ה היו בעלי הוראה].
עוד ביקשו להעיר דהרי צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ובענין זה עיין בעין יעקב בשם החיד"א (סוף פ"ק דנדרים), דמדרגות מדרגות יש ע"ש, וראה עוד בשדי חמד (מערכת אלף פאת השדה ד, ג). זאת ועוד, לא מצאנו בשום מקום כי נפסקה הלכה על פי הכלל צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם. ומרן הגרי"ש שליט"א ציין למסכת חולין (דף ו ע"א), נפק רבי זירא דק ואשכח ולא למד מעצם המעשה שאכל תערובת דמאי ודו"ק, וע"ע בשדי חמד (מערכת האלף כלל רמג). אשר על כך מחובתנו לברר דין זה ולא לילך כסומים בארובה להתיר דבר בלא הוכחה.
זאת ועוד, גידול הפלפל חריף באר"י הינו חדש יחסית, ומשום כך יקשה לומר שבאר"י "אכלוהו במשך דורות", וממה דאכלוהו בחו"ל ודאי שאי אפשר להביא ראיה, דאפשר דהחשיבוהו לספק עץ ספק ירק, וספק ערלה בחו"ל מותר וכמבואר במשנה ערלה ובמסכת קידושין (דף לט ע"א). אע"פ שזהו ספק בחסרון הידיעה וידוע מ"ש בזה הרדב"ז (בח"ג סימן תקלא), דשמא זה אינו ספק שניתן לומר בו ספק ערלה בחו"ל מותר, אך כבר האריכו הרבה אחרונים לבאר דלא כרדב"ז וראה מ"ש במאמר מרדכי (סי' רג), ובפרט בנידון דידן לגבי ספק ערלה בחו"ל דלא בעינן ספק השקול אלא הרי כל ספק אפילו קרוב לודאי מותר בו והוא הדין ספק בחסרון הידיעה. וכן מצאנו להרבה אחרונים דהאריכו להקל בחו"ל בפירות שהיו מסופקים אם הם עץ או ירק, דלא למנות בו מנין שנות ערלה, וכמ"ש המהריק"ש בערך לחם (סי' רצד) ובעמק יהושע (סי' טו), ובדברי מלכיאל (ח"ה סי' קמג), ובשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' נג) ושו"ת צור יעקב (סי' קצב). ובתשובת האחרונים בענין הפטל (מאלינעס).
ב. בגמ' מסכת ברכות (דף מ' ע"א) למדנו, דעץ – אילן נקבע לפי הכלל דכי שקלת ליה לפירי אתי לגווזא, והגאונים פירשו דגווזא הכוונה עיקר העץ, ולפ"ז היכא דכלה עצו לגמרי בחורף והדר פרח משורשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה, אולם היכא דעיקר העץ נשאר בחורף חשיב עץ, וכן פסק הרמ"א (או"ח סי' רג סעיף ג), והנה אותם זני הפלפלין הנשארים מעונה לעונה נשאר גם עיקר גזעם בחורף ושוב מוציא פירות חדשים, ואם כן יש בפלפל כלל זה של אילן.
כלל שני איתא בתוספתא (כלאים פ"ג) דכל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן, וכבר ביארו רבותינו הכפתור ופרח (בפרק נו), והגר"א (בביאורו או"ח סי' רג) והחזו"א (ערלה סי' יב), דכלל זה שווה למה דאיתא בירושלמי במעשרות (סוף פרק ד' ובכלאים פ"ה ה"ז) דכל שהוא עולה מגזעו מין אילן הוא וכל שעולה משרשיו מין ירק הוא. כלומר שקלחי הירק דרכם לצאת ישירות מהשורש ואילו העץ מוציא גזע וממנו ענפים, ופירות. וגם כלל זה של אילן – יש בפלפלין אלו.
ג. בחז"ל לא מצאנו כללים נוספים ברורים לאילן אמנם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קמג) רצה להוכיח מגמ' כי עץ היינו דווקא בגובה ג' טפחים, לכל הפחות, אולם סימן זה אינו מוכח שכוונתו לאילן לגבי ערלה וברכה (ע"ש ובמה שנתבאר לעיל בסי' ב אות ה) כמו"כ מצאנו לרבותינו ראשוני האחרונים אשר שקלו וטרו בעיקר בשאלת החצילים – אם יש בהם ערלה, והביאו כמה סימנים נוספים לאילן וירק ויש לעיין אם סימנים אלו קיימים בפלפל, ובפרט כאשר הפלפל מבחינה חקלאית דומה לחצילים (הפלפל נמנה במשפחת הסולנים כמו החצילים). וכבר הארכנו בזה (בסימן א' אות ג – ד) ונזכיר בקצרה, הנה הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא) בסוף דבריו כתב, "ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה, הילכך ירק הוא". – ותמה בהלכות קטנות (סי' פג) היכן מקורו, ובמקום אחר ביארנו דבהירושלמי (בכלאים פ"ה בהמשך הלכה ז') איתא, תני רבי חיננא בר פפא את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק התיבון הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו (ולכ"ע מין ירק הוא – פנ"מ) כאן בודאי כאן בספק. וביאר הגר"א "דודאי ידעינן דהוא ירק ואף דחזינן דעולה מגזעו", ומכאן למדנו דהסימנים שנתנו חז"ל בקביעת אילן וירק הינם דווקא להכריע במקום שיש ספק אבל במקרה דידוע בודאי דחשיב ירק הרי אף דיש בו מסימני אילן חשיב ירק. והרדב"ז דנתחדש לו "טעם אחר" דמוציא פירותיו בתוך שנה, צריך לומר דלדעתו דבר זה הוא המכריע להחשיבו דודאי ירק, ובזה מיושבת קושית בעל ההלכות קטנות.
שבתי וראיתי שיסוד הדברים בדעת רבינו הרדב"ז כבר עמד בהם מרן החזו"א (ערלה סי' יב ד"ה ובשב"ל) שנתקשה אליבא דהרדב"ז בהסבר שאלת הירושלמי מכרוב שהרי כרוב נותן פירות תוך שנה והוסיף החזו"א וז"ל: "אבל בלא"ה אין מקור לסברא זו בגמ' אבל י"ל דהא דמשני בירושלמי כאן בספק כאן בודאי היינו דכרוב הוי ודאי ירק משום דמגדל פירי תיכף אחרי זריעת הגרעין שאין באילנות כיו"ב". כלומר להרדב"ז המכריע לקובעו ירק הינו אם הוא מוציא פירותיו תוך שנה ולהלכה הכריע רבינו מרן החזו"א זצ"ל דבטעמו של הרדב"ז לבד – לא סגי לקבוע מין השיח כירק.
אולם מאחרונים אחרים, וראשון להם בעל שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ל') משמע דהכריעו כי כל המוציא פירותיו תוך שנה חשיב ירק. אלא דהמעיין בדבריו יראה, שהכריע כהרדב"ז משום מה שהביאו בשם המהר"ש גארמיזאן שכתב דעיקר טעמו של הרדב"ז איתא בתוספתא, ומשום כך כתבו כמה מרבני זמנינו שאם החזו"א היה רואה שטעמו של הרדב"ז איתא בתוספתא ודאי הי' מודה שזהו סימן מובהק לירק.
אמנם יש לעיין בזה דהנה המקור הראשון שלפנינו, המביא שטעם הרדב"ז מופיע בתוספתא, הוא בספר מחנה ישראל (סי' נד) שהביא ד"ראיתי כתוב בכ"י בגליון הרדב"ז ז"ל מכת"י של הרב הקדוש מוהר"ש גארמיזאן ז"ל דאיתא בתוספתא דכל דבר שמוציא פירות תוך שנה לזריעתו אינו נקרא אילן לענין ערלה ואינו אלא ירק", ועוד הוסיף וכתב שם במחנה ישראל בשם כת"י להרב הקדוש בעל חסד לאברהם דהחציל מותר משום שמוציא פירות תוך שנתו – עכת"ד, והנה בספר מחנה ישראל בסוף התשובה, מציין בן המחבר לדברי הברכי יוסף (בסי' רצד) ומסיים בן המחבר את הערתו "ושם אתה מוצא שהביא דברי הרב הקדוש חסד לאברהם ז"ל בכ"י שהביא הרב אבא מארי ועט"ר ז"ל יותר באריכות". והדברים קשים, שבהערה זו הוא שולח לדברי ברכי יוסף ולא שת לבו שהברכ"י – שהי' נכד של החסד לאברהם – הביא טעם שונה בשם הרב חסד לאברהם להתיר את החצילים – ולא משום טעמו של הרדב"ז, וראה בזה בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ל) ובשו"ת יין הטוב (יו"ד סי' יד). עוד יש להעיר שבמחנה ישראל כתב בשם המהר"ש גארמיזאן דיש מקור לדברי הרדב"ז מתוספתא, הנה בעל המחבר ספר מחנה ישראל הוא ניהו רבינו אליהו ישראל מחבר ספר שו"ת קול אליהו, ומה שהביא בשו"ת מחנה ישראל בשם מהר"ש גארמיזאן הרי בספרו כסא אליהו (יור"ד ריש סי' רצד) כתב, "ומצאתי כתוב בגליון בכתב ידו של מהר"י חביליו שמצא בתוספתא שכל דבר שמוציא פירות תוך שנה לזריעתו אינו אלא ירק ולא אילן". וקצת יש לתמוה שבמקום אחד מביא התוספתא בשם מהר"י חביליו ובמקום אחר בשם מהר"ש גארמיזאן, ולכאורה, נראה שהיו לו לבעל הקול – אליהו שתי העתקות של תשובות הרדב"ז, באחד מהם ציין המהר"ש גארמיזאן, כי טעמו של הרדב"ז מופיע בתוספתא, ובהעתק השני כתב כן מהר"י חביליו, ולפלא שבספרו האחד (מחנה ישראל) ציין רק למקור אחד ובספרו השני (כסא אליהו) ציין למקור אחר. אמנם מצאנו להגאון מהר"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב סי' ל אודות הפפאיה שבריש דבריו העלה לדבר פשוט שהוא עץ, ושוב חזר בו מחמת טעמו של הרדב"ז. והמעיין יראה שבעיקר הסתמך הרב פעלים אודות סימן זה של הרדב"ז משום ש"סימן זה הביאו הגאון מהר"ש מן התוספתא", ובהמשך הדברים כתב ליישב קושית בעל הלכות קטנות שטעם זה אין לו מקור "ואחרי המחילה נעלם ממנו שטעם זה הוא כתוב בתוספתא, והוא חזק כראי מוצק". הרי דהרב פעלים סמך סמיכה גדולה להלכה על סימן זה בעיקר משום שהוא מובא בתוספתא.
ולהלכה יש להעיר דמלבד דתוספתא בלשון זה אינה מובאת להלכה לא ברמב"ם ולא בשאר ראשונים הרי יתירה מזו הכל מודים שתוספתא בלשון זו, אינה נמצאת לפנינו כלל. גם הרדב"ז שהביא טעם זה ראה בו טעם מחודש ולא ידע שיש תוספתא כזו, וקבלנו מרבינו מרן הגרי"ש אלישיב דאי אפשר לבוא ולומר דמשום התוספתא הוכרעו הדברים הואיל ואינה לפנינו, ויתכן כי אין תוספתא כזו בנמצא, ומשום כך גם אי אפשר לומר דאילו ידע החזו"א מהתוספתא הי' פוסק כהרדב"ז, ולכן אנן תנינא מתניתא קמא כהוראת מרן החזו"א שאי אפשר להקל בשיח שנותן פירותיו בתוך שנה להחשיבו כירק.
עתה ראיתי מה שהעלה בארוכה בנושא זה ידידנו הגאון רבי רפאל רייכמן שליט"א אשר הניף ידו לבאר ענין זה של דברי התוספתא (והרבה מדברינו האמורים לעיל נתבארו ביתר ביאור בדבריו – אולם משנה לא זזה ממקומה) ולדעתו בעל ההגהה על הגליון (אם זה מהר"ש גארמיזאן או מהר"י חביליו) ציין תוספת לדברי הרדב"ז מתשובה נוספת של הרדב"ז, ולא היתה כוונת המגיה לציין לתוספתא (עיין בארוכה במאמרו בהליכות שדה גליון מאה), ויתכן והדבר הריהו בבחינת טעות סופר. וכוונת המגיה היתה לציין את תשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא) אשר בו ציין את הכלל שכל מה שנותן פירות תוך שנה איננו אילן הואיל ותשובה זו לא היתה מצויה בידי רבותינו באותה תקופה. וראה בזה בברכי יוסף (סי' רצד) שציין לתשובות בח"א (סי' רצו) ובחדשות (סי' תצט), ורק בשיורי ברכה כתב "אחר זמן רב בא לידי יד כהה תשובות הרדב"ז (ח"ג) שנדפסו בעיר פיורד"א ושם ראיתי להרב ז"ל סי' תקל"א…" ועוד כתב שם בשיורי ברכה "וכמדומני שזה נעלם מהרב מהריק"ש דמייתי דבריו קודם חזרה". למדנו מכאן דתשובה זו התפרסמה מאוחר יותר ולכן אין פלא שמהר"ש גארמיזאן ציין תשובה זו בגליון תשובת רדב"ז שלו בתורת תוספת של תשובה נוספת של הרדב"ז ולא תוספתא.
והנה לחומר הדבר – לתלות כל דברי ההגהה בטעות סופר, הרי בדיבוק חברים של כמה אברכים ת"ח חשובים, רצו לומר דאולי המהר"ש גארמיזאן סבירא ליה דלשון התוספתא בכלאים "דכל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק" פירושו שהפירות יוצאין "מיד" (והכוונה מעיקרו לא בבחינת שורש אלא מיד אחרי שהוא נזרע הוא מצמיח), וקבע הרדב"ז שיעור זמן דכל שהוא בתוך השנה – חשיב מיד. ועדיין צריך עיון שהרי בלשון התוספתא לא נזכר דבר אודות מועד זמן של שנה, אולם גם אם נקבל הסבר זה בדברי המהר"ש גארמיזאן דמקורו מתוספתא דכלאים, הרי ודאי שאין בזה ראיה לדברי הרדב"ז שהרי תוספתא זו בכלאים התפרשה באנפין אחרין וכמו שהבאנו בתחילת דברינו, דלדעת הכפו"פ, הגר"א והחזו"א דברי התוספתא עולין בקנה אחד עם דברי הירושלמי דלעץ בעינן גזע וענפים, וברא"ה לברכות פירש דהכלל שבתוספתא שווה לכלל המופיע במסכת ברכות דעיקר גזע האילן נשאר מעונה לעונה, ואילו בהגה"ה לשו"ע הרב פירש דהתוספתא קובעת תנאי נוסף לעץ שחייבים הפירות לצאת מענפים היוצאים מהגזע ולא ישירות מהגזע. הרי דאם מתוספתא זו בנה המהר"ש גארמיזאן עזר לרדב"ז, אין בכך הכרח שהרי תוספתא זו ניתנת להתפרש בכמה וכמה פנים כמו שביארו רבותינו.
וזאת תורת העולה, הרדב"ז חידש כלל דכל שהוא מוציא פירותיו תוך שנה אינו אילן אלא ירק, ולהכרעת מרן החזו"א אי אפשר לסמוך על סימן זה בלבד לקבוע שיח כירק, אמנם יש מרבותינו האחרונים שסברו כי יש להכריע כהרדב"ז הואיל ויש לדבריו מקור בתוספתא, למעשה מכיון שתוספתא זו לא נמצאת לפנינו לא נוכל לדעת מקומה ודרכה, ויתכן כי גם המהר"ש גארמיזאן לא סבר שיש תוספתא, או שמא יש פירושים נוספים בביאור התוספתא. לכן למעשה, שיח שיש בו סימני אילן אף שנותן פירותיו בתוך שנה יש למנות לו שנות ערלה.
ד. ודאתינא להכא, יש להעיר על אותם הסומכים להקל בענין פלפלין אלו ותומכים דבריהם באילן גדול בעל הבן איש חי כפי שפסק בשו"ת רב פעלים להקל בפפאי', הנה מלבד מה שהבאנו לעיל דמשמע שהרב פעלים הכריע כן מחמת דס"ל דמקור דברי הרדב"ז בתוספתא ותוספתא זו אינה בנמצא, הרי יש להוסיף דהרב פעלים בתשובה הנז"ל בבואו להתיר את שיח הפפאי' לא סמך רק על טעם הרדב"ז לבדו אלא צירף את טעמו של בעל הלכות קטנות, וכמ"ש שם "הנה עוד איכא סימנא אחריתי שזכר הלכות קטנות מסברה דנפשיה והיינו כי עץ שלו חלול בפנים כדרכו של ירק ומסתברא דהאי סימנא אמת הוא דלא נמצא כזאת בכל עצי האילנות" עכ"ל הרב פעלים. אמנם בלשון בעל ההלכות קטנות יש לעיין שנראה שצירף כמה טעמים לקולא להתיר החצילים, שהם שפלים ונמוכים וגם גזעם חלול, מכל מקום הפוסקים האחרונים הביאו שעיקר טעמו להקל מפני שהוא חלול. (יש להעיר שקשה לעמוד על לשונו שכתב "ואצלי נתחדש טעם אחר להתיר [וכו'] אם כן כל דבר שמינו שפל וקצר יש לדונו שהוא ירק ובטעמים אלו עם הספק הראשון שלא ראיתי בו ממש שאין העץ [וכו'] דומה לעץ אילנות שחלול" ולא התבאר מה עיקר הטעם להקל ואכמ"ל).
ולכאורה נראה שגזע הפלפל התימני מזאן שאטה הולך ומתעצה ואינו חלול ממש – ולפי זה אליבא דבעל הלכות קטנות אין בפלפל סימן זה של ירק, ואם אכן כנים אנו דהרב פעלים צירף לטעם זה להקל בפפאי' שאכן גזעו חלול, הרי דאפשר שאף הרב פעלים יודה דשאני פלפלי שחשיבי אילן או ספק אילן לכל הפחות.
ה. ובברכ"י בסימן (רצ"ד סק"ד), בדברו אודות החציל – כתב "ומידי דברי עם אחד המיוחד מרבנן קדישא כה דיבר אלי האיש הן כל יקר ראתה עיני גדולי צדיקים דיש להם עשר ידות בסדר קדושה ומימי לא ראיתי שום חסיד אשר חשש לאיסור הבדינגא"ן … הראתי להרב החסיד הנז' דהרי הרב המפורסם מר זקנינו מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י שכתב וז"ל ואני שאלתי לתלמידי האר"י ז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו ז"ל היה אוכל אותם וגם העידו לי שהחכם השלם מהר"ם אלשיך ז"ל הי' אוכל אותם והי' אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח זה האילן של הבאדינגא"ן שנה ראשונה הוא טוב ומתוק ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת ובשנה השלישית הוא מר הרבה שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק וזה מורה שהוא ירק". והנה טעם זה הביא בחזו"א (ערלה סי' יב) בשם הברכ"י ובריש דבריו משמע שהחזו"א הבין שטעם זה הוא עיקר טעמם של האחרונים להקל בחצילין שכן כתב "ומסקנת כל אחרונים ז"ל שהוא ירק וכתבו הטעם משום שמשנה הראשונה ואילך הולך ומתקלקל", אמנם בהמשך דברי החזו"א (ד"ה ונראה) כתב "ומש"כ שהולך ומתקלקל אחר שנה אין טעם זה עיקר אלא העיקר שאין מתקיים שנים הרבה", כלומר לדעת החזו"א אין הירידה באיכות הפרי הטעם להכרעת האחרונים שחציל חשיב ירק. וכך גם שמעתי ממורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א שמסתבר שלדעת החזו"א אין סימן זה מכריע להחשיב שיח כירק.
אמנם לגבי פלפלין, שכפי ששמענו מכמה וכמה חקלאים מומחים, הרי בניגוד לחצילים שבהם בשנים הנוספות טעמו גרוע, ויתירה מזו כפי ששמענו מכמה מומחים בחציל בשנים הנוספות מצטברים חמרים שאינם מתאימים לאכילה (אלקלואיצים), הרי בפלפל חריף אין פגיעה כזו, יתירה מזו מכיון שהוא משמש כדבר חריף הרי יש הטוענים שחריפותו חזקה יותר במשך השנים. אלא דנראה שכמות הפרי יורדת (לא בשנה השניה) – ושמעתי בזה ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שיתכן וגם ירידה בכמות (ולא רק באיכות) חשיבא ירידה של הפרי שלדעת מהר"ם אלשיך תחשיבו כירק.
ו. נודע בשערים (וכנזכר לעיל), מה שחידש החזו"א (בסי' יב) דשיח שאינו מתקיים ונותן פירות יותר מג' שנים אין בו ערלה, ובמושכל ראשון הי' אפשר לומר שכוונת החזו"א דחשיב אילן אלא שאין בו ערלה הואיל ואין סברא שיהא אילן שפירותיו ערלה לעולם. אולם ברור שאין זה נכון ולדעת החזו"א שיח כזה איננו בגדר אילן כלל וכמ"ש החזו"א וז"ל: "ונראה דגזע המתקיים שנתיים או שלש שנים ואח"כ הגזע כלה וכו' כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי ודאי לאו אילן הוא דאין סברא שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורים", הרי דשיח כזה אינו בכלל אילן. ובהמשך דברי החזו"א כתב מפורש "ולפי מה שכתבתי לעיל כל שאין מתקיים יותר מג' שנה הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים", הרי דברי החזו"א ברורים, שבכהאי גוונא שיח זה הוא בכלל דברי הגאונים דגזע הכלה בחורף אינו עץ, ולדעת החזו"א ה"ה אם אינו מתקיים ג' שנים.
והנה יסוד זה דנתחדש לחזו"א – מצאנו לכמה מרבותינו שדנו בכיוצא בו ולא קיבלוהו, דהנה הכפו"פ (בפרק נו) אסר החצילים אע"פ שהם גדלים רק שנתיים. וגם הרדב"ז שהעלה כלל זה (מטעם אחר) לא קיבלו למסקנה שכן כתב בתשובתו (בסי' תקל"א), וז"ל: "וא"ת דנהי נמי לענין כלאים ולענין ברכה אילן אבל לענין ערלה לעולם אימא לך דפטור דכל שישנו ברבעי ישנו בערלה, ובידנגא"ן הואיל וליתנהו ברבעי דהא לא מטו להכי ליתנהו בערלה, לא קשיא כיון דתלמודא לא דריש ליה אנן נמי לא דרשינן לה הכי וכ"ש להקל ולפטור מן הערלה, ותו דגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן דברי ר' ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ר' יוחנן בעי … הלכך בנ"ד אע"ג דאין בו רבעי נוהג בו ערלה" והוכיח כן מהרמב"ם וסיים "וברור הוא דמנא תיתי למיפטרי'". וגם בכמה אחרונים מצאנו שדנו בסימן זה, ראה בבינת אדם (פ"ו סעיף יח), ובשו"ת כוכב מיעקב (סי' טז וסי' יז), וראה למרן הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (סי' סט עמ' שעט) שתפס לדבר פשוט שאין כלל ששיח שאינו חי יותר מג' שנים אינו ערלה, וז"ל "אבל נראה שאין זה נכון, חדא דמנלן לחדש דרשות מעצמינו ולומר שאינו נקרא אילן לענין ערלה אלא דוקא כשיכול לחיות ג' שנה, דאי משום דבעינן שיהי' ראוי למה שאמור בו דהיינו וערלתם ערלתו ג' שנים א"כ היה לנו להצריך שיוכל לחיות ד' שנים וכו'. גם מרן החזו"א לדינא לא רצה לסמוך על חידושו בלבד ולכן כתב: "ונראה לדינא דכל שהגרעין מגדל פירי בשנה ראשונה וגם הגזע אין מתקיים יותר משלש שנים אין בו משום ערלה". וכך גם סיכם בדיני ערלה (אות לח) – "אילנות הרכות שאינן מתקיימין יותר מג' שנה, אלא מתיבשים וכלים וכו' אינן בכלל אילנות אלא בכלל הירקות ואינן חייבין בערלה". הרי דלהלכה למעשה הצריך החזו"א שני תנאים להחשיבו כירק גם שנותן פירותיו תוך שנה, וגם שלא יגדל פירות יותר מג' שנים.
ומתחילה חששתי שהואיל והפלפל התימני גזעו חזק ומעוצה, אם כן לפי מ"ש החזו"א אודות "אילנות הרכות" הרי גם אם הפלפל יחיה פחות מג' שנים לא יהא הכרע שאינו עץ מאחר שאינו רך, אולם שמעתי בזה ממורנו הגר"ח קניבסקי שמסתבר שלאו דווקא, ואם אכן הפלפל אינו קיים יותר מג' שנים הרי הוא ירק.
ולמעשה נידון זה, של קיום הפירות אחרי עבור ג' שנים – הוא השאלה המעשית אודות זני השאטה, הואיל ולפי כמה וכמה בדיקות שעשינו ברור שאחוז מסוים מזני השאטה גדלים יותר מג' שנים בפרט באזורים החמים בארץ – ישראל, ומורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אף העלה סברא שאם כן יש להחשיבו כעץ בכל מקום דיתכן דמה שאינו גדל יותר מג' שנים במקומות מסוימים זה בגלל חסרון הטיפול והאקלים וכו'. אמנם להלכה שמענו בזה ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שאי אפשר לומר שזנים אלו אסורים מעיקר הדין באכילה הואיל ויש כאן כמה צירופים להקל (פירות תוך שנה, ירידה בכמות הפירות) אמנם הירא לדבר ה' ודאי שראוי לו להימנע מלאכול פלפלין אלו.
וזאת תורת העולה:
א. יש בפלפל הסימנים המנויים בגמרא לאילן.
ב. רוב זני הפלפל אין בהם חשש ערלה הואיל והם נותנים פירות בשנה ראשונה וטיב פירותיהם הולך ופוחת – באופן ודאי, והם אינם שורדים שלש שנים.
ג. למרות שרוב זני הפלפל הינם ירק, הרי זן השאטה – פלפל תימני, יש מקום להחשיבו כספק ערלה.
ד. לדעת הרדב"ז חשיב ירק גם פלפל מזן שאטה.
ה. היו שתמכו דבריהם כהרדב"ז הואיל ומצאו שמקור הדברים הינו בתוספתא, אולם תוספתא זו איננה לפנינו וכפי שנתבאר לעיל – ומשום כך הורה מרן שליט"א שאין לסמוך על זה להלכה.
ו. החזו"א להלכה לא סמך להקל על הכלל של הרדב"ז שמוציא פירות תוך שנה.
ז. הפלפל מזן שאטה הולך ומתעצה ואינו חלול ולפיכך אליבא דבעל הלכות קטנות יש להחשיבו כעץ.
ח. יש לדון אם בפלפל חריף ניתן להקל להחשיבו כירק בהסתמך על המהר"ם אלשיך ששיח שטיב פירותיו יורד – אינו עץ.
ט. מרן החזו"א הכריע להלכה כי שיח הנותן פירותיו בתוך שנה ואינו חי יותר מג' שנים אינו עץ, ובזני השאטה קשה לומר כן.
י. לכן מסקנת הדברים דבזני השאטה – פלפל חריף תימני, יש לחוש שהם ספק אילן. ואמנם אם חלק מזן גידול מסוים הינו ירק מסתבר שכל אותו הזן הינו ירק, אולם כאשר ישנה "משפחה" שחלק ממנה יש לו סימני ירק וחלק סימני אילן אין חובה להחשיבם כדין אחד, וגדולה מזו שנינו בעירובין (לד ע"ב) בענין קנים "כאן בעוזרדין וכאן בשאין עוזרדין" ע"ש ברש"י ובשאר ראשונים (וראה בנשמ"א כלל נא אות ז) ולכן הירא את דבר ד' יחוש לערלה בזן שאטה וכן מורה מרן רבינו עט"ר.
