הבא: סימן קע"א ערבה שנקטפה ביו"ט שני <<
או"ח ג' סימן ק"ע
בענין "עובר לעשייתן" בברכה על נטילת לולב
כבוד ידידי וכו'
אודות מה שדיברנו בדבר הנהגתו בקודש של רבינו זצוק"ל בנטילת לולב – שעובר לברכה נטל הלולב בידו והאתרוג מהופך שלא כדרך גדילתו והפכו לאחר הברכה, ודלא כמובא מהגר"א בשו"ע ובמעש"ר ליטול האתרוג כדרכו ולכוין שלא לצאת י"ח המצוה עד לאחר הברכה. בכדי לבאר מנהגו של רבינו נרחיב מעט בביאור הדברים.
הנה נידון זה כיצד יש לנהוג בברכה על נטילת לולב מקורו במה דמבואר (פסחים דף ז ע"ב ועו"מ) דברכת המצוות יש לברך עובר לעשייתן, ומאידך מבואר בגמ' מנחות (דף לה ע"ב) דחייב לברך על התפילין משעת הנחה ועד שעת קשירה, וטעם הדבר כפי שמובא במג"א (סי' כה ובמ"ב שם ס"ק כה) "דקודם לכן אין ראוי לברך, דהוה קודם דקודם וצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה בכל מה דאפשר".
ובשו"ע (סי' תרנא סעי' ה) הביא שני אופנים לקיים הדין של עובר לעשייתן מחד, ושלא יהא קודם דקודם לנטילת לולב. האופן הראשון שיטול את אגודת הלולב ולפני שנוטל האתרוג יברך, והאופן השני שיטול גם האתרוג קודם הברכה רק דיטלנו בהיפוך שלא כדרך גדילתו ויהפכנו לאחר הברכה (ומשמע מהמחבר דאעפ"י דפסקינן בסעי' יב דאם היו ארבעתן מצויין אצלו ונטלן אחד אחד יוצא, וא"כ הרי כשנטל הלולב בידו כבר יצא י"ח הנטילה של הלולב בפנ"ע, אעפ"כ כיון שעדיין לא נטל האתרוג די בכך שיחשב עובר לעשייתן, אכן בביאור הגר"א העיר ע"כ עי"ש וע"ע בספר דמשק אליעזר ואכמ"ל).
ובמ"ב (ס"ק כה) הביא עצה נוספת שיטול כל הד' מינים בידיו קודם הברכה ויכוון שלא לצאת י"ח המצוה עד לאחר הברכה, והוסיף, דבביאור הגר"א כתב דעצה זו היא היותר מובחרת שבכולן.
ובשעה"צ (ס"ק ל) הוסיף עוד דלדעת הגר"א אין צריך בד' מינים לחפש שיהיה בדוקא עובר לעשייתן, ומעיקר הדין יכול להגביה כל הד' מינים ואז לברך. והמקור לדברי הגר"א הוא מהא דבפסחים (שם) מביאה הגמרא הברייתא "נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת לולב", וביארה הגמרא דאף למ"ד שלשון "על" משמעותו בלשון עבר, מברכים על נטילת לולב משום "דבעידנא דאגבהה נפיק בה", הרי דנקטה הגמ' לדבר פשוט דבנטילת לולב מברך אחר שמגביהו, וכן הוא בסוכה (דף מב ע"א, אמנם שם הגמרא מציינת להכ"ת שאינו יוצא כגון שהפכו), וצריך לבאר כמו שכתבו בתוס' בפסחים (שם) דמכיון דצריך לנענע בהלל שפיר מיקרי עובר לעשייתן, וכמו שכתבו התוס' בסוכה (דף לט ע"א ד"ה עובר לעשיתן) "וצ"ל ע"כ הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי, דבעי ניענוע מברך, ועוד כדאמרינן בסוף פרקין מנהגם של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו וכו' אעפ"י שכל אלו הדברים אין מעכבין, מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר, חשיב כעובר לעשייתן", וצריך לומר דאף הגר"א ס"ל הכי דמעיקר הדין יכול ליטול הד' מינים ולברך לאחר מכן, אלא דהדרך היותר מובחרת היא שיכוון בדעתו שאינו יוצא י"ח המצוה עד לאחר הברכה.
והנה ידוע דנחלקו חמורי עולם אם ניתן לברך ברכת המצוות לאחר העשיה, דבשו"ע (יור"ד סי' יט) פסק הרמ"א בשם ההגהות אשר"י דבהמה דנתילד בה ריעותא ישחטנה בלא ברכה, וכשימצא כשר יברך על השחיטה, וכבר האריך בש"ך (ס"ק ג) דלדעת הר"מ לא יברך כלל, וכמבואר ברמב"ם בהלכות ברכות (פי"א הל' ז) "אין לך מצוה שמברכים אחר עשייתה, אלא טבילת הגר בלבד" ומשום כך פשוט דודאי לדעת הרמב"ם צריך טפי לדקדק בענין עובר לעשייתן, ואכן בסדר נטילת לולב כתב הרמב"ם (בפ"ז מלולב ה"ג) דמברך עוד בטרם נטל בידיו את הד' מינים "ואח"כ נוטל האגודה הזו בימינו ואתרוג בשמאלו" ולא חשיב קודם דקודם. אולם יש לבאר מש"כ בהלכות ברכות (פי"א הל' טו) "נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה, מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה", ומה שחילק כי אחרי נטילת הלולב בידו מברך "על" פשוט הוא משום דס"ל דבכה"ג מברך לשעבר, והגם שבהל' לולב לא חילק בזה, כבר כתב הכס"מ שסמך על מה שכתב בהל' ברכות, אבל עצם הענין שמביא הרמב"ם שתי אפשרויות לגבי סדר נטילת לולב, או לברך קודם שהגביה הד' מינים או לאחר שהגביהם ואדרבה גם הקדים את האפשרות לברך לאחר הנטילה, קשה מאד, דהרי הרמב"ם ס"ל דאף בדיעבד אי אפשר לברך לאחר קיום המצוה, וקשה לומר דהרמב"ם סבר כעין מה שכ' התוס' דאפשר לברך לאחר ההגבהה משום דעדיין יש מצוה מן המובחר בנענועים, דהרי כמו שביארו התוספות, הנענועים בשעת ההלל ומנהגם של אנשי ירושלים הינם רק מצוה מן המובחר, אלא דלשיטתם חשיב שפיר עובר לעשייתן וכמו שמצינו בעוד מקומות (כגון נט"י) דגם קודם שיירי מצוה חשיב עובר (ואכן שיטת הרמב"ם בפשטות דמברך קודם הנטילת ידים עיין פ"ח ה"א מהל' חמץ ומצה וראה ביה"ל סימן קנח סעיף יא ד"ה מברך), אבל כפי שנראה בפשטות דברי הר"מ בהלכות ברכות עובר לעשייתן הוה דוקא קודם עיקר המצוה, ואחר העשיה אין לברך כלל וא"כ איך חשיב עובר מה שמברך קודם הנענועים.
אמנם אפשר ליישב, עפ"י מש"כ הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"ט) דהנענועים הינם בגדר "מצוה כהלכתה" הרי דעד גמר הנענועים לא קיים מצוה כהלכתה ולכן שפיר מיקרי עובר לעשייתן ויכול לברך, ואף אם נאמר דהמצוה כהלכתה דהנענועים הינם רק למצוה מן המובחר, אפשר לומר דלדעת הרמב"ם מנהגם של אנשי ירושלים לאחוז הלולב במשך היום הינו חלק מגוף המצוה דנטילת לולב וכמו שדימה ברכת לולב לברכת לישב בסוכה, וכן משמע מלשונו בהלכות תפילה (פ"ה ה"ה) שכתב ולא יאחוז תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל, מפני שליבו טרוד בהם, ולא יאחוז כלים או מעות בידו, "אבל מתפלל הוא בלולב בידו בימות החג מפני שהיא מצות היום", ומבואר דגם זה מעיקר המצוה ולכן חשיב שפיר עובר לעשייתן גם לשיטת הר"מ.
שבתי וראיתי כי יתכן דדברי הר"מ אמורים רק כשנטל הלולב לצורך קיום המצוה ועדיין הוא בידו, וכן מדויק מלשונו (פ"ז הל' כד) שמביא מנהגם של אנשי ירושלים בשינוי ממה שמובא בגמ' (סוכה דף מא ע"ב) דבגמ' מבואר דאנשי ירושלים הניחו הלולב קודם שנשאו כפים ואז שבו ונטלו הלולב, ואילו הרמב"ם כתב "יוצא אדם מביתו שחרית לולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו, מתפלל והוא בידו, ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו", והשמיט את הענין שאחר שנכנס לביהכ"נ קורא בתורה ונושא כפיו מניחו ע"ג קרקע, ומבואר דאם כבר הניחו מידו אין ענין לאוחזו שוב משום דכבר אינו חשוב חלק ממצות הנטילה.
וזאת תורת העולה. מצאנו ה' שיטות לגבי ברכת הלולב, א. לדעת השו"ע, לברך בין נטילת הלולב לאתרוג. ב. עוד כתב השו"ע דקודם הברכה נוטל האתרוג במהופך ומברך, ושוב הופכו דרך גידולו ומנענע. ג. לדעת הגר"א מצוה מן המובחר ליטול כל הד' מינים ולכוין שלא לצאת י"ח עד אחרי הברכה. ד. מעיקר הדין לדעת הגר"א יכול לברך אחרי שנטל הד' מינים בידו אע"פ שמשהגביהם יצא, ואף הרמב"ם הביא דרך זו בהלכות ברכות. ה. לדעת הרמב"ם בהלכות לולב מברך כשמונחים לפניו בטרם נטלם.
ולהלכה למעשה, בספר ארחות רבינו (ח"ב עמ' רפט) הביא דמרן החזו"א נהג כדעת הגר"א ליטול קודם הברכה ולכוון שלא לצאת (ושמעתי ממרן הגרח"ק שליט"א דאכן כפי הזכור לו החזו"א נטלם כדרכם קודם הברכה אלא דאינו יודע אם כוון שלא לצאת, ויתכן שנהג כהדרך השני' שמביא השעה"צ מהגר"א כהרמב"ם), ומאידך מרן הסטייפלר זצוק"ל ולהבחל"ח בנו מרן הגר"ח שליט"א לא נהגו כן, וכך גם שמעתי ממרן הגרח"ק שליט"א דנהגו ליטול האתרוג בהיפוך וכדרך השניה במחבר.
וכאמור כך היתה הנהגתו של מרן זצוק"ל דהיה נוטל האתרוג בהיפוך עד לאחר הברכה, ולא נהג בזה כהגר"א. והגם דמנהגי מרן רבינו זצוק"ל היו עפ"י גדולי ירושלים תלמידי הגר"א הרי כבר כתבנו כי במקרים שהי' מנהגם של אותם מגדולי עיה"ק שהיו מתלמידי תלמידיו של הגר"א שונה מדברי הגר"א הי' רבינו נוהג כמותם, ובענין נטילת לולב כבר הביא כן גם בלוח אר"י לברך כשנוטל האתרוג מהופך ומסתמא זה הי' אף מנהגם של גדולי ירושלים מבית מדרשם של תלמידי הגר"א.
