הבא: סימן קנ"ה בדבר הנהגת מרן זצוק"ל בקידוש לפני התקיעות <<
או"ח ג' סימן קנ"ד
בענין למנות אבל לשליח ציבור במועדים ולבעל תוקע
א. בדבר הנידון באלו ימים בשנה לא יכול האבל לעבור לפני התיבה ולשמש כשליח ציבור.
הנה מקור הדין הוא מדברי הרמ"א (יו"ד שעו סעי' ד) דכתב "אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט אעפ"י שאין איסור בדבר". (ועיין מה שכתבנו לעיל בדין אבל המבקש להיות ש"צ לפני היא"צ). ובמ"ב (סי' תקפא סק"ז) כתב ד"אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו [או תוך ל' בשאר קרובים] אסור לעבור לפני התיבה בר"ה ויו"כ דהא דינם כרגלים לכל מילי, אבל בימי הסליחות וכו' וכן בימים שאין אומרים תחנון מותר לאבל להתפלל שחרית אם אחר יאמר הלל, אבל מוסף לא יתפלל" והוסיף המ"ב דהחי"א כתב "כמדומה שהגר"א לא היה מניח להתפלל אפי' שחרית בר"ח", וסיים המ"ב "אכן בדליכא אחר לכו"ע מותר להתפלל אפי' מוסף". וכבר ציינו האחרונים דבמ"ב (ריש סי' תרפג) כתב דבחנוכה מי שהוא אבל לא יתפלל לפני העמוד אפי' שחרית כי יש הלל. הרי דהמ"ב אסתפוקי מספקי ליה אי מחמת שאומרים הלל אין להתפלל שחרית וכמו שכתב מהחי"א בשם הגר"א, או דהגם שהלל סמוך לשחרית, הוא חלק נפרד מהתפילה. ועי' אגר"מ (או"ח ח"ג סי' ע) דבתו"ד כתב כנגד א' מגדולי האחרונים וז"ל "דאף אם יש איזה שייכות להלל עם התפילה ודאי אין מעכבות זא"ז, דהא הלל זמנו כל היום ותפילה רק עד ד' שעות, ואף גם אחר שכבר התפלל גם מנחה ולא אמר הלל יכול לומר אח"כ, אפי' אחר כמה שעות בסוף היום בלא שום תפילה סמוכה". ודון מיניה לנידון דידן.
ולא אמנע מלומר דבענין תפילת אבל כשליח ציבור בר"ח אכן ברוב פעמים היה רבינו זצוק"ל משיב לשואלים שיכולים להתפלל שחרית (בלי הלל), אמנם היה מקרים שהיה משיב דניתן לסמוך על הגר"א ולא להתפלל גם שחרית, ואם אינני טועה כלשון הזה היה מורה לכאלו שבאו מקהילות שבהן היה המנהג שאבל אינו מתפלל בר"ח אף תפילת שחרית.
והנה טעם הדבר שאין מתפללים הוא משום כבוד הציבור, וכבר הבאנו (ישא יוסף ח"א סי' קלה) דברי הט"ז (בסי' תרסח סק"ב) דכתב דהטעם דאין האבל מקיף הבימה עם הד' מינים בסוכות הוא מהטעם שאינו משמש כש"צ בימים שאין אומרים בהם תחנון, דמכיון דמדת הדין מתוחה עליו אינו יכול לשמש כשליח הציבור, וגם בהקפה כל המקיפים הינם כשלוחי שאר הקהל. ועי' מש"כ (שם) דמסתבר דבזמנם לרוב הקהל לא היו ד' מינים כשרים, והמקיפים היו מועטים, והיו גם בבחינת שלוחי ציבור, אבל השתא שאכשר דרא ולכאו"א יש ארבע מינים מהודרים, לא נראה שיש בזה סרך שלוחי ציבור. אמנם לגופא דדברי הט"ז יש להעיר דהוא נסמך על דברי מהר"ם מינץ, והמעיין בדברי המהר"ם מינץ יראה שכתב, "אך בבוקר חנוכה ופורים וראש חודש וחוה"מ נמנעים אבל להתפלל משום דהלל אינו מתפלל אלא מתוך שמחה", ואינו מזכיר ענין מידת הדין. ודאתינא להכא יש לציין דהמהר"ם מינץ מביא דחזי מנהג דאבל מתפלל עד אחר תפילת י"ח בלחש, ובחזרת הש"ץ התפלל חזן אחר וכן הלל, קריה"ת ומוסף. (ועי' מנחת אלעזר ח"ב סי' לב).
וכן שמעתי מרבינו זצוק"ל דהא דאין האבל יכול לשמש כש"צ בשבתות ומועדים הוא מדין הציבור, והיינו דאין זה כבוד הציבור דמי שאינו בשמחה, וכפי שכתב המהר"ם מינץ, ישמש כשליחם בימי שמחה.
וכפי שהורה בר"ח כן היה מורה בחנוכה, הגם שבחנוכה כתב המ"ב שגם שחרית לא יתפלל. אולם בפורים היה מורה לכל השואלים שאין אבל מתפלל כלל לפני התיבה.
ב. ובדבר השאלה אם מותר לאבל על אביו ואמו בתוך י"ב חודש לשמש כתוקע לציבור.
הנה בשו"ת מהר"ב רנשבורג הניף ידיו (סימן ו) לדמות בעל תקיעה לש"צ, ורק הוסיף במענה לשואל שאל יתקוטט על כך, ובאליהו רבא (סי' תקפד סק"ט) העלה בלשון ספק שאולי אין לאבל להיות בעל תוקע, ובמט"א (תקפה סק"ז) כתב "אין למנות אבל בתוך למ"ד או יב"ח על אביו ואמו אם לא שכבר החזיק כמה שנים או שהוא הגון ביותר וכאשר כתבתי בסימן תקפא לענין ש"צ", והנה מרן רבינו זצוק"ל השיב (כפי הרשום אצלי) שאפשר לאבל לשמש בעל תוקע בתוך י"ב חודש.
אמנם בזאת אסתפקנא אם גם במי שבא לתקוע בפעם הראשונה התיר רבינו, דהרי המטה אפרים חילק בין מי שהחזיק במצוה זו (ולכאורה לחזקת מצוות בזה מספיק שנה) לבין אם באים למנות תוקע, אבל עפ"י הרשום אצלי כתבתי בתשובת מרן רבינו זצוק"ל – "דלא כמטה אפרים", כלומר, דלדעת מרן רבינו אין למנוע מאבל מלשמש בעל תוקע.
ולכאורה יש מקום לעיין – מאי שנא מתפילה. והלום ראיתי בקובץ ישורון (יג עמ' שיג) שהביאו מה שדן בנידון זה הגאון רב"ש שניאורסון זצ"ל, וכתב דבתפילה האבל מקיים המצוה (ומוציא החייבים) ובשופר בשמיעה תליא מילתא ע"ש.
אלא דבעוניי נתקשתי בד"ק של מרן זצוק"ל – שהרי בהל' חנוכה הביא המ"ב (סי' תרעא ס"ק מד) דאבל לא יברך על מנורת בית הכנסת ביום הראשון מחמת ברכת שהחיינו, ועוד הביא המ"ב (ריש סימן תרצב בשם דה"ח) דאם אבל קורא את המגילה יברך אחר את הברכות שאין האבל מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו, [ויעויין בספר חסידים (סי' תתלט) שכתב לבאר למה נתקנו ברכות בלשון רבים, "אם היו מברכים שהחייתני וקימתני וכו' איך יתכן למרי נפש שמת לו מת ביום לברך כן" ומלשונו משמע שדווקא לאבל ממש קשה לברך "שהחיתני"], וא"כ איך ישמש האבל כבעל תוקע והרי אינו יכול לומר שהחיינו, וכפי שהיה משמע מלשון מרן רבינו זצוק"ל שאמר דלא ניח"ל לציבור שיהא האבל מוציאם א"כ גם בשהחיינו לא נח"ל שהאבל יוציאם.
ואפ"ל דדווקא בחנוכה ופורים שהדלקת הנרות וקריאת המגילה נתקנו על שמחת ישראל שנפרעו מאויביהם אין ראוי שיהא האבל מברך שהחיינו, אבל על קיום מצות תקיעת שופר יכול לברך. ומדויק הדבר בלשון המ"ב שכתב (תרעא ס"ק מד) "אם אבל מתפלל בערב חנוכה מדליק אדם אחר הנרות משום שהחיינו דמברכין אז, ומינכר דעת שמחה היא לציבור, ואין כדאי שאבל ידליקם" ע"ש. וזאת תורת העולה, דלדעת מרן רבינו זצוק"ל – יכול אבל לשמש כבעל תוקע.
