הבא: סימן ק"י מרור בחשש מעשר עני <<
או"ח ג' סימן ק"ט
בגדרי מיני "מרור"
לברר טעם מנהגו של רבינו באכילת מרור שהיה רגיל לאכול חסה או עולשין.
במשנה (פסחים דף לט ע"א) תנן "ואלו ירקות שאדם יוצא בהם י"ח בפסח, בחזרת, בתמכא, בחרחבינא ובעולשין ובמרור". ובגמ' שם "חזרת חסא, עולשין הינדבי". וכתב רש"י "חסא ליטוג"א", ובב"ח (סי תעג) כתב "לאטיק", וראה אוצר לועזי רש"י (פסחים לט מס' 624) דתרגום מילים אלו היינו חסה. ועפ"י הידוע והמקובל הירק הנקרא כיום "חסה" הינו "חזרת" דמתניתין ו"חסא" דגמרא.
ובירו' (פ"ב ה"ה) כתב דחסא "תחילתו מתוק וסופו מר". ובטור (שם) כתב "דעיקר המצוה הזאת בחזרת", ומקור דבריו מגמ' (שם) אמר ר' אושעיא מצוה בחזרת. ובב"י הקשה אמאי השמיט הר"מ דין זה, ותי' דאולי הר"מ מפרש דברי ר' אושעיא דבא לומר דיוצא י"ח נמי בחזרת ואפי' שהיא מתוקה ואין בה מרירות, והביא שמצא כן ברבינו ירוחם דהחי' בדברי ר' אושעיא דא"צ לחזר אחריה בדוקא. וראה עוד בברכ"י שעמד ע"כ דהחזרת נמנתה ברישא דמתניתין לאשמועינן דאעפ"י שאינה מרירה כשירה.
אולם להלכה למעשה כתב הטור שעיקר המצוה בחזרת, ואם אין לו חזרת יחזור אחר הראשון ראשון כפי הסדר ששנויים במתניתין, וכבר הביא המ"ב מש"כ האחרונים דאפי' אם הוא ביוקר קצת יקנה החזרת (רק שמזהיר מענין התולעים).
והנה בשו"ת חכם צבי (סי' קיט) האריך להוכיח שהחזרת השנויה במשנה היא הירק הנקבע בלשון אשכנז סאלא"ט ובלשון ספרד סלאט"א "ואין בו שום ספק או פקפוק בעולם", הרי דהכריע דהחזרת היא החסה, והוסיף החכם – צבי כי מה שנהגו במדינות פולין ליקח חריי"ן זה מחמת שתי סיבות האחת, שבארצות הקרות בזמן פסח אינו מצוי החסה, והסיבה השניה "או מפני שלא היו בקיאים בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי הארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל, לא ידעו מהו, ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא, לפי דעת מקצת חכמים", וע"כ הוא מסיים ש"כל אשר נגע אלקים בלבו יקיים המצוה כתיקונה ויקנה הלאטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף אם הוא ביוקר". וכבר הביאו רבים מרבותינו האחרונים דברי החכם צבי (ראה פרמ"ג ריש הסימן, וחתם סופר או"ח סי' קלב ועוד).
אלא דהתעוררו על כך שאין החסה מרה וכמו שהעיר על כך ברידב"ז (ירו' ברכות פ"ו ה"א) – שנתבטל מרירות החסה ומשום כך תמה על החכם צבי עד שכתב "ואולי בהמבורג ובערי אשכנז שהזכיר החכם צבי יש בו טעם מרור וצ"ע".
ובחזון איש (או"ח סי' קכד, בסדר המסכת דף לט ע"א) כתב דאף להירושלמי שכתב על חזרת שתחילתו מתוק וסופו מר אין הכוונה שיוצאין יד"ח בחסה בעודה מתוקה, אלא אין יוצאין בה י"ח "עד שיפול בו המרירות", ולכן כתב החזו"א דצריך להקפיד ליקח חסה רק אחרי שהיא מרירה אמנם הוסיף שיש להקפיד שלא תהא מרה כלענה, שאז יתכן ואינו אוכל (עיין ביה"ל תע"ג ד"ה ס"ה יקח). ובמכתב של מרן הסטייפלר זצוק"ל כתוב "וכן תשתדל שיהי' להסאלט עכ"פ משהו טעם של קצת מרירות, וסגי אפי' בקצת נטיה של משהו מרירות". אמנם יש מן האחרונים (ראה שו"ע הרב סי' תעג סיף ל) שכתבו ליקח חזרת אע"פ שאין בה מרירות וטעם דסגי בכך שהחזרת "כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאד, ומפני כך היא נקראת מרור ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה", ואם כן לדבריו יוצאין יד"ח אף כשאינה מרה. ולפי מהלך זה כתב במשמרת שלום (סי' לה) לאסור חסה שלא הופכת להיות מרה, ולצאת ידי חובה בחסה מתוקה שעתיד הקלח להיות מר יעויי"ש. אמנם רבים חלקו על כך, וכבר כתבו כמה אחרונים להוכיח שהחסה היא מרה אף בשעת אכילתה – כדאיתא בגמרא (ברכות דף נו ע"א) "מריר עסקך כחסה", משמע שהחסה היא מרה, ועוד הביאו ראיה להא דבעינן שתהא החסה מרה מדינא דהמחבר (תעג ס"ג) דבלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן, וכתבו הנו"כ (שם) דבעינן שירגיש במרירות שזהו זכר לשיעבוד מצרים, ואם אין מרגישין – בטל הזכר. ואם כן הוא הדין שאין יוצאין יד"ח כאשר בחסה אין מרירות.
וכן היא דעת מרן רבינו זצוק"ל דאין יוצאין יד"ח אלא אם יש בחסה מרירות.
והנה מרן רבינו זצוק"ל הי' לכתחילה לוקח חסה – שהוא הקודם במינים, וכאשר לא היתה החסה מרה, הי' לוקח עולשין [שנמנה רביעי במשנה], ואזכרה ימים מקדם כיצד כשזכינו בבוקר חג הפסח לראות פני מרן זכינו לשמוע מפי מרן עט"ר זצוק"ל, אם אכן קיים מצוות המרור במין הראשון שקבעו חז"ל או אם נזקק ליטול מינים אחרים הואיל ובחסה לא היתה שום מרירות.
ובענין מה שהיו שפקפקו שהעולשין המצוי כיום אינו העולשין המוזכר במשנה, הנה לפני שנים מספר החלו להביא לאר"י עולשין מצרפת ובלגיה, וכאמור היה רבינו משתמש בהם למרור כאשר לא היתה החסה מרה, וענין זיהוי העולש למרור כבר הובא בתשובה (סי' קיט) של החכם צבי "והירק שקורין בהמבורג אינדיבין ובאמשטרדם אנדייבי הוא עולשין השנוי במשנתנו, וגם בו יוצאים יד"ח מצות מרור, אם אין לאטוגא סאלאט מצוי", ויש שכתבו שיתכן והאינדיבי הוא החזרת וכמ"ש במהר"ח פאלאג'י (ח"ג סי' תעג קו"א סעיף ב) שיתכן והוא החזרת שכתב "דאנן לא ידעינן בבירור גמור איזה שנקרא חזרת, אם הוא מה שקורין ליגונא או מה שקורין אינדידייא, ולכן מניחין שניהם בקערה". הרי דלדבריו יתכן והאינדבי איננו עולשין אלא חזרת. ובזמן חז"ל מצאנו (שביעית ריש פ"ז) תרי מיני עולשין חד עולשי גינה וחד עולשי שדה, ומבואר במשנה (כלאים פ"א מ"ב) שאינם כלאים זה בזה, ובגמרא (פסחים לט, ע"א) מבואר דיוצאין ידי חובת מרור אף בעולשי שדה. ועפ"י מ"ש בפיהמ"ש וברע"ב (פסחים) הרי בערבי נקרא הנדב"י ובלע"ז אנדיב"א [ועיין בערוך ואכמ"ל].
והנה כיום מקובל ליטול את העולש "הצרפתי בלגי" כיון שמחשיבים אותו כעולש למרור, אף שמגדלים אותו בצורה מיוחדת, (במקומות חשוכים מתחת הקרקע כאשר רק חלק מהעלים גלוי). ויש לציין כי היו שבקשו לפקפק בדבר, וליטול למרור רק "עולש עלים רגיל" ולא את העולש הצרפתי והבלגי, אולם כאמור, מרן רבינו זצוק"ל השתמש באינדיב, מסתמא משום שסבר דאף אם יש שינויים כל שהם, כתוצאה מהגידול, הרי לא בטל ממנו שם עולש. ואולי צירף שאף אם הזיהוי איננו מוחלט – הרי יש סבורים שניתן לצאת יד"ח בכל ירק מר (תעג ס"ה ובנו"כ שם). אבל היה נראה שאינו חושש לכך – שהזיהוי אינו מוחלט. ולכן כאשר לא היה מרגיש מרירות בחסה נטל עולשין הנ"ל.
הנה נתבאר לדעת מרן רבינו זצוק"ל. א. לכתחילה, עדיף ליטול למרור חסה ובתנאי שתהיה בה מרירות. ב. מותר ליטול עולשין המיובאים מצרפת ובלגיה למצות מרור. ג. אם החסה אינה מרה יש ליטול עולשין.