הבא: סימן צ"ב עישון סיגריות שיש בהם חשש חמץ <<
או"ח ג' סימן צ"א
שימוש בסבונים ותמרוקים שיש בהם תערובת חמץ – בחג הפסח
אודות שאלתכם לידע דעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בדבר שימוש בחג הפסח בתמרוקים וסבונים שאינם ראויים לאכילה – ואף לאכילת כלב, ויש בהם תערובת חמץ.
שאלה זו – נפרדת לשני ענינים, האחד דין נפסל מאכילה קודם זמן איסור, והשני דין סיכה כשתיה.
א. והנה בדבר שנפסל מאכילת כלב לפני זמן איסור חמץ יש לדון שיהיה בו סרך איסור, בתנאים מסוימים, הואיל וכל הדין של פסילה מאכילת כלב היינו כשנפסד והולך, אבל אם עירב תערובת לצורך מה שהוא מיועד לזה אינו נפחת להחשב כנפסל מאכילת כלב, וכמ"ש האחרונים, והובאו לעיל דברי מרן החזו"א והשו"מ אודות יי"ש המעורב בחומר הדלקה והמהר"ם שיק בדבר טאבאק הרחה, אלא דאף אם נאמר דאליבא דרוב הפוסקים כל שאינו ראוי לאכילה לא מצאנו שהחמירו בדבר זה וכמו שהתקשה מרן רבינו זצוק"ל בדברי השואל ומשיב ותמה שאם כן אמאי מותר להשתמש בשיכר שמעורב בו חמץ כמבואר בשו"ע (סי' תמב סעיף י), ובנידון זה ניזיל לקולא, עדיין יש לדון האם מחמת הדין של סיכה כשתיה יש לאסור השימוש בסבונים אלו.
והנה, במסכת מע"ש (פ"ב מ"א) מבואר דמעשר שני ניתן לאכילה לשתיה ולסיכה, ועיין שם בפירוש הר"ש דהביא ג' מקורות להא דסיכה כשתיה, הראשון מן הפסוק (דברים יב, יז): "ויצהרך" – זו סיכה, והמקור השני הוא מדברי ר"א שלומד סיכה מן הפסוק (שם כ"ו י"ד) "לא נתתי ממנו למת" – איזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת, הוי אומר זו סיכה. ומקור שלישי כתב הר"ש עפ"י הסוגיא במסכת יומא (דף עו ע"ב) מן הפסוק בתהלים (קט, יח) "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", הרי דמשווה הכתוב כניסת השמן לגוף האדם לשתית המים.
ובסוגיא במסכת נדה (דף לב ע"א) למדה הגמרא מהפסוק (ויקרא כב טו) "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" לרבות את הסך, והיינו מכך שהפסוק נכתב בלשון חילול, ולא בלשון איסור אכילה, ילפינן שהוא כולל גם סיכה.
והנה בתוספות (שם ד"ה וכשמן) שאלו מה טעם לומדת הגמרא דין סיכה כשתיה מפסוק בתהלים (הנז"ל ותבוא וגו'), הלא יש לנו פסוקים מן התורה המלמדים דין זה. ומצאנו שני מהלכים בתוספות, האחד מ"ש במסכת יומא (דף עז ע"ב) דמן הכתובים אנו למדים דאפילו אם לא היה לנו פסוק לאסור סיכה מן התורה הוי לן לאסרו מדרבנן מן הפסוק בתהלים "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" והתוס' כאן (ובעוד מקומות) הביאו דהפסוק דלא יחללו נמי אסמכתא הוא.
ועוד הוסיפו התוספות דר"ת ס"ל דכל ענין סיכה כשתיה היינו דווקא בשמן שהוא כשתיה אבל סיכה שלא בשמן אינה נחשבת סיכה. ובתוספות ביומא (הנז"ל) כתבו דלסוך בחלב מותר דלא הוי סיכה כשתיה אלא ליוה"כ ותרומה, ואילו בנדה משמע שהאסמכתא דסיכה כשתיה היא בכל הענינים, וההיתר לסוך בחלב ושומן חזיר הוא מחמת דרק בשמן יש סיכה כשתיה. וכבר עמד בחילוק התירוצים בתוספות באגרות משה (או"ח ח"ג סי' סב), ונשאר בצ"ע (הגם שמדובר בתוספות במסכתות שונות, מסתמא התימה היא מכיון שתוספות דנים אליבא דר"ת), וסיים האגרו"מ דלדינא סברי התוספות שאין איסור סיכה כשתיה בחלב ובשאר איסורים, יעו"ש.
וגם בבירור דעת הרמב"ם בהא דסיכה כשתיה יש להתבונן, דבדין תשלומי תרומה כתב הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות ה"ב) "אחד האוכל וכו' ואחד הסך דבר שדרכו לסוך שנ' ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך", ולהלן (בריש פי"א) "התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה, שהסיכה כשתיה שנ' כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והשתיה בכלל אכילה" – ולכאורה מבואר ברמב"ם, שלשתיה לא בעינן מקור משום דשתיה בכלל אכילה, וסיכה למד הרמב"ם מן הפסוק "כמים בקרבו", וקשה מפני מה שביק את המקור של ולא יחללו שממנו ילפינן שהסך חשיב אוכל לגבי תשלומי תרומה (שהרי כל מה שאינו אוכל – כגון מזיק, אין בו תשלומי תרומה) וכמו שביאר הרמב"ם בפרק לעיל. ואף שטעם הדבר לא הוברר, הרי מדברי הרמב"ם אנו למדים שמה שיש דברים שנאמר בהם סיכה כשתיה זה נלמד מפסוק מה"ת לגבי איסור זר, וההיתר סיכה נלמד בפסוק מן הכתובים, ואכמ"ל.
ב. והנה לענין דין סיכה באיסורים כתב הפר"ח (יו"ד סי' קיז סק"ד) "אי סיכה כשתיה ומותר לסוך בחלב או לא, כתבתיו בחיבורי פר"ח באו"ח סי' תריא", ושם האריך בדיני סיכה כשתיה אי הוי מדאורייתא או מדרבנן, יעויין שם. אולם לנידון דידן כתב הפר"ח (ביו"ד) ומיהו אפי' לדעת הפוסקים האוסרים משום תענוג יש להתיר לרחוץ בבורית אע"פ שהוא עשוי מחלב לפי שהוא פגום, ואף למ"ש לעיל (יו"ד קח ס"ק כב) "דאומן המבשל בורית אסור לטעום, התם מיחלפי להו אינשי טעימה באכילה, אבל סיכה ושתיה לא טעו אינשי ולא מחליף להו ולא גזרי ביה רבנן וכ"ש שדברי המתירים לסוך בכל האיסורים זולת איסור הנאה ותרומה ויו"כ נראין עיקר". הרי דלדעת הפר"ח גם מאן דס"ל לאסור משום סיכה כשתיה לא יאסור דבר שהוא פגום. ולכאורה דין סבונים שיוצרו לפני פסח קיל טפי, שהם נפגמים קודם זמן האיסור.
אמנם ברמ"א בשו"ע או"ח (סי' שכו ס"י) כתב שאסור בשבת לרחוץ בבורית שקורין זייף או בשאר חלב שנימוח, ומכאן למדים שלדעתו בימות החול מותר לרחוץ בחלב ואין חוששין לסיכה כשתיה, וכן למד הגר"א (בסעי' י) בדברי הרמ"א שמשמע דבחול מותר. אולם הגר"א מוכיח מדברי המרדכי וספר התרומות דאיסור סיכה ביו"כ איננו דווקא בשמן, ועיקר הדבר הוא שסיכה דמיא לשתיה ודין זה הוא דין כללי בכל האיסורים, ולכן לדעתו אסור לרחוץ בחלב, וכן כתב הש"ך ביו"ד (סי' קיז בנקוה"כ) וכן בביה"ל (שם ד"ה בשאר חלב) הביא דעת הגר"א, והוסיף הבה"ל דמנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחלב, ורק איזה מדקדקים זהירים בזה, ואם מצוי להשיג בורית שלא נעשית מחלב ודאי ראוי לחוש לזה.
ולכאורה גם לדעת הגר"א שיש לחוש לאותן שיטות שאיסור סיכה כשתיה הינו איסור הכולל את כל האיסורים, לכאורה היה צריך להתיר מחמת שהוא נפגם מאכילת כלב, ואכן בחזו"א (דמאי סי' ד סקי"ג) כתב וז"ל "וטבל שנפסל מאכילה וראוי לסיכה נראה דחייב במעשר מדרבנן משום סיכה כשתיה" וציין בסוגריים, לדברי הגאון (ביו"ד קנה ס"ק יז) בדין לעשות מרחץ ביין נסך בזה"ז דלדעתו אסור, משום דסיכה כשתיה, יעוי"ש, אלא דסיים החזו"א, דאפשר שלא אסור סיכה אלא בדבר הראוי לאכילה וראה עוד בחזו"א שם (סי טו ס"ק א). ולכאורה מדברי הפר"ח שכתב דבנפסל לאכילה מותר סיכה אליבא דכו"ע, גם משמע דאין דין סיכה כשתיה בדבר שנפסל. אח"כ ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' מח) דסבירא ליה ד"בורית" היה בכל הזמנים והתקופות דבר פגום ואעפ"כ היו גדולי הדורות שאסרו סיכה כשתיה הואיל וסברו דכמו דנטל"פ אסור מדרבנן לכתחילה באכילה, הוא הדין דיש להחמיר בסיכה דדינא כאכילה עיי"ש. וכבר ציינו למרן רבינו זצוק"ל (בקובץ תשובות ח"א מט) דדעתו דסיכה כשתיה אין בזה משום אחשביה.
ומכל הנ"ל עולה דמצאנו שתי מחלוקות הנוגעות לנידון דידן, האחת האם אנו אומרים סיכה כשתיה בשאר איסורים, או בשאר מינים חוץ משמן. והשנית גם אם נאמר כן האם אנו אומרים דיש דין סיכה כשתיה כאשר הדבר נפסל מאכילה. והנה במכתבי מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל שנדפסו בספר מאור השבת (ח"ב עמ' תרמ) כתב דמכיון שסבון הינו דבר חריף שנפסל מאכילת כלב מותר להשתמש בפסח. ומסתמא ביאור הדברים כמש"כ לעיל דאפשר דלדעת הפוסקים שאסרו סיכה בכל האיסורים היינו דוקא בכה"ג שאינו נפסל מאכילת כלב, שאילו נפסל מאכילת כלב הרי גם אכילה צריכה היתה להיות מותרת אלא דאסרינן מחמת אחשביה, אבל בסיכה שאין אחשביה יהיה מותר.
והנה שאלתי למרן רבינו זצוק"ל (אדר תשנ"ז) אודות ועד כשרות שנתבקש ליתן הכשר לסבון רחצה שיש חשש לחומר שמקורו מן החי אולם נפסל מאכילת כלב וא"כ האם אפשר לכתוב עליו "כשר" והשיב רבינו דבכה"ג מותר לכתוב עליו "כשר".
לעומת זאת אמר דבפסח מכיון שיש טוענים דנפסל מאכילת כלב היינו דווקא אם נפחת מאכילתו, אבל אם נוטלו ומערבבו לצורך ייעודו, אין מועיל מה שנפסל מאכילת כלב, וגם יש מן הפוסקים שחוששים דכל דבר שניתן להפרידו ולהחזירו למצבו הקודם, אין בזה חסרון של נפסל, לכן הורה שועד כשרות למהדרין לא יכול לכתוב על מוצר זה "כשר", משום דהקונים סוברים דכוונת ועד הכשרות היא לומר שאין כאן שום סרך שאלה של חמץ. ועוד הוסיף דאפי' בספק אם מעורב בו חמץ ג"כ אין ראוי ליתן חתימת "כשר" על הדבר, דהציבור חפץ בדבר שכשר לכתחילה, והתבטא בלשונו כי "אין ראוי ליתן הכשר בכה"ג בדיני בין אדם לחבירו". ולמעשה, כלפי המשתמשים נדמה שניתן לומר כי דעת רבינו היתה שמעיקר הדין א"א לאסור השימוש, אולם מדין חומרא דחמץ ואולי אף מדין של אחשביה בסיכה כשתיה, אין ראוי להשתמש בסבונים ותמרוקים ומוצרי קוסמטיקה שיש בהם תערובת חמץ אף שנפסל מאכילת כלב.
אולם עכ"פ אין צריך למכור סבון זה במכירת חמץ לגוי ואפשר להשהותו ברשותו בפסח. ויתירה מזו הורה שמותר לבעל חנות למכור סבון זה גם בפסח עצמו ואין לחשוש משום לפני עוור, אלא דרק יש להחמיר שלא לרחוץ בו.
