הבא: סימן כ"ד אם מועילה תחילת תפילה בתוך הזמן <<
או"ח ג' סימן כ"ג
סימן כ"ג גדרי השומע שיהא כעונה
בדבר שאלתו לידע דעת מרן זצוק"ל במי שיוצא י"ח מדין שומע כעונה האם בעי השומע לקיים כל דיני הברכה כהעונה עצמו, כגון, ידים נקיות או עמידה בברכות היכא דבעי עמידה וכדו'.
הנה נודע ספיקו של הבה"ל (סי' קד סעי' ז ד"ה ויהא כעונה) "יש לעיין במנהגינו דס"ל דאע"ג דשומע כעונה אינו כדיבור ממש, אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפילתו אם יצא, ואף דלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפילתו (עי' ברכות כ ע"ב ותוס' ד"ה כדאשכחן בסוה"ד), אפשר דבעל קרי חמיר טפי לענין שאר ברכות עי' לעיל בסי' צב במ"ב סק"ו". ועוד ציין הבה"ל (שם) לדברי הפמ"ג שכתב ג"כ שאלה אחרת כעי"ז, וכונתו למש"כ בא"א (ס"ק ז) להסתפק במי שידיו מטונפות ושמע ברכה מחבירו ונתכוון לצאת, אי יצא י"ח, וביאר ספיקו דעל אף דהמברך בעצמו פשיטא דיוצא בדיעבד כמבואר (בסי' קפה), הרי בשומע יתכן דצריך שיהיה ראוי לענות וכדר' זירא דכל הראוי לבילה וכו'. ועי"ש שמסיק דיצא י"ח. ועיין במ"ב (סי' עה במ"ב סקכ"ט) דכתב "מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום וכו' ומ"מ אין לו לשמוע אז ברכה מחברו לצאת י"ח דא"א לומר שומע כעונה, כיון דא"א לו לענות", וכבר דנו האחרונים אם אין בזה סתירה לספק הבה"ל בסי' קד או דלמא דענין ערום חמיר טפי כהא דכתב המ"ב לענין בעל קרי.
ועי' במחבר (סי' רעג) דיכול לצאת י"ח קידוש בשמיעה משכנו, וכתב המחה"ש ( סקי"ג) דיכול לצאת רק אם לא מפסיק צואה או טינופת ביניהם, דאם יש הפסק כגון זה, הרי בכה"ג אינו יכול לענות לקדיש וקדושה (כמבואר בסי' נה) וא"כ לא יכול ליחשב שומע כעונה. (ויש לדון ולחלק דלענין קדיש וקדושה הטעם כפי שכתב המ"ב דהצואה מפסיקה שלא יוכל להצטרף לעשרה, משא"כ בקידוש שאינו מצטרף אליו אלא יוצא י"ח והוה כעונה במקומו, ואכמ"ל).
ועוד מצאנו דיון בענין זה (בסי' קפא) בדין מים אחרונים, דכתב הטור "שהמברך לפי שהוא מזכיר השם צריך ליטול קודם שיברך, אבל האחרים אינו אלא משום סכנת מלח סדומית, ואם רצו אין נוטלין קודם ברכה", ועי' בב"ח (סוד"ה אבל הר"ר יונה) דכתב דאין חילוק בין המברך לאחרים השומעים ועונים אמן, דכולם צריכים ליטול מים אחרונים קודם ברכהמ"ז.
והנה זכיתי לדון קמיה מרן רבינו זצוק"ל בדברי הבה"ל (סי' תפט ד"ה ומצוה) שדן אודות שומע כעונה בספירת העומר, והוכיח שניתן להוציא האחד את חבירו בספירת העומר "מלשון הקדמון הרי"צ גיאות", וז"ל, "ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספרה"ע בעמידה, מדכתיב מהחל חרמש בקמה, שאין ת"ל בקמה, ללמדך שבקומה ובעמידה, ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפילת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין, נהגו ראשונים לברך ש"צ מעומד וכל הקהל עונים אמן בכונה שלא להטריח הציבור לחזור ולעמוד". הרי מבואר דהרי"צ גיאות ס"ל דהדין דצריך לספור ספירת העומר בעמידה קאי דוקא על מי שסופר, ולא על מי שיוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה.
ושאלתי לרבינו האם ניתן להוכיח מדברי הרי"צ גיאות דלשום ענין אין צריך שיהי' השומע כעונה ממש, וגם לא יצטרך ידים נקיות וכדו'.
ואמר רבינו דא"א ללמוד כך מדבריו, דהרי בתוס' בברכות (כפי שהבאנו לעיל מדברי הבה"ל) מבואר דבעל קרי אינו יכול לצאת י"ח בשומע כעונה, וע"כ צ"ל דענין העמידה בספרה"ע קיל טפי, (אף שנלמד מאסמכתא), ולכן אין השומע צריך לנהוג בזה ממש כהעונה, (ואולי אפשר לומר דבספירת העומר מחמת שהציבור יושב בקדושא דסידרא לא הטריחום לעמוד) אולם אין להוכיח דבכל ענין ס"ל להרי"ץ גיאות דאין להקפיד.
והנה מדברי המ"ב נראה דאף הוא מחלק בין ספה"ע לשאר ענינים, דבכל מקום שיוצא מדין שומע כעונה ביאר דבעינן שיהיו השומעים ראויים לענות בעצמם, וכמבואר בדין מים אחרונים, (בסק"א) "דאף מי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך צריך ליטול" (ומקורו מדברי השאילתות ואכמ"ל). וכן בדין חזרת הש"ץ (סי' קכד סעי' ד) דכתב הרמ"א די"א דצריכים כולם לעמוד, ביאר המ"ב (סק"כ) כיון שמכוונים ושומעים משליח ציבור דשומע כעונה וכאילו מתפללים בעצמם דמיא וכן גם לענין עמידה בברכת המגילה כתב בשעה"צ (סי' תרצ סק"א) "ועי' במחה"ש דגם השומעים הברכה כיון שיוצאים ע"י שמיעה משום דשומע כעונה צריכים ג"כ לעמוד".
ואילו לענין ספה"ע הביא המ"ב דברי הרי"צ גיאות בענין ולא העיר דצריך לעמוד משום דשומע כעונה.
ואולי צ"ל לפי מה שהבאנו בשם מרן רבינו זצוק"ל דלא בכל דבר בעינן שיהיו השומעים ראויים לענות בעצמם, ובפרט לענין שיהיו חייבים לעמוד שזה דין מדיני העונה ולא השומע (ויש לחלק בין עמידה בתפילה שהיא חלק מהמצוה, לבין עמידה בברכה לפני קיום המצוה) ואעפ"כ לכתחילה צריכים לעמוד וכמ"ש השעה"צ בברכת המגילה, אך בספירת העומר שהציבור היו יושבין משום קדושה דסידרא (וכמ"ש הרי"צ גיאות) לא הטריחום לעמוד. ובעצם דין שומע כעונה אם נגרר השומע אחר העונה לכל דבר, או שרק יו"ח ע"י העונה עיין לקמן (סי' קצב) בדין קריאת עשרת בני המן.
