הבא: סימן קמ"ד עניני חיזוק לתשובה וקבלות לעתיד מכת"י מרן שליט"א <<
או"ח ב' סימן קמ"ג
בענין אמירת היה"ר והוידוי בתקיעות דמיושב
במענה לשאלתך בענין אמירת היה"ר והוידויים בין הסדרים דתקיעות דמיושב אי אריך למיעבד הכי או דחשיב הפסק, הנני להעתיק מש"כ מרן שליט"א בתשובה (הובא בקובץ תשובות ח"א סי' ס אמנם יש לציין כי התשובה השניה שם באותו ענין הינה קודמת לתשובה הראשונה, כך עולה למעיין בכותלי התשובות) כי "הנוהגים להפסיק ביה"ר או בוידויים נראה שאין למחות לא ביד חזקה ולא בקול דממה דקה". ובעניי הבנתי ממרן שליט"א שאכן אלו הנוהגים להפסיק באמירת היה"ר והוידוי לא ישנו מנהגם. והגם שבמעשה רב מובא מהגר"א דאין להפסיק וכן נוהגים בבית מדרשו של רבינו שליט"א שאין מפסיקים, אעפ"כ אי אפשר לבטל מנהגם של קהילות אחרות, הואיל ומנהג זה מקורו בדברי המג"א שהביא דברי השל"ה, וגם המ"ב בשעה"צ (סי' תקצב ס"ק טו) סיים שבמקום שנוהגים כן אין למחות בידם, לכן באותם מקומות שנהגו כן – מורה מרן שליט"א שיש להם להמשיך מנהגם.
ובביאור הדבר מפני מה אין חשיב הפסק אשוב לשנות בקצרה מש"כ מרן בזה. דלא מיבעיא אליבא דרב האי גאון שיצאו יד"ח דאורייתא כבר בסדר התקיעות הראשון אלא גם אליבא דהרמב"ם דהוא ספק גמור אם כבר יצאו יד"ח הרי מצאנו שהפסקה אפילו בקיום מצוה מן התורה אינה פוסלת מן התורה. שהרי שיטת הקרית ספר בריש דבריו (פ"ג ה"ב מהל' שופר) שבתשר"ת יוצא יד"ח דאורייתא – ואף שיש בה הפסקה של תרועה אחרי שברים, הפסול הוא רק מדרבנן. ואמנם בכל דבר שפסול מדרבנן יש מקום לומר שאינו יוצא יד"ח דאורייתא וכמ"ש התוס' ריש סוכה (ג ע"א), דבכה"ג דיושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית לא קיים מצות סוכה, אבל בנידון דידן שאני. כי שם עבר על דברי חכמים אבל כאן הרי הוא מקיים דברי חכמים, בזה אין מקום לומר שחז"ל ישללו ממנו את קיום המצוה מהתורה, וקו"ח לאותם דעות שהפסקה בקול אחר בכלל אינה פוסלת (הגהות חדשות על סמ"ק בסי' צב).
ועוד הוסיף מרן שליט"א – דאחרי תקנת רבי אבהו, כל התקיעות כולם מתחילת התקיעה הראשונה הינם חלק מהמצוה כי מתקנת חכמים חייבים לתקוע את כולם, ואם כן אמירת ה"יהי רצון" אחרי הסדר הראשון דמיא להפסק בתוך המצוה ולא להפסק שבין ברכה למצוה, ותמך יתדותיו בדברי הריטב"א (דף לד ע"א מהדו' מוסד הרב קוק עמ' שלה ד"ה והכי) שכל שתקע תקיעה אחת אינו חוזר ומברך [ע"ש שמשמע שיש צד שאפילו רשאי הוא לשוח]. ועוד הוסיף דהרי רבים אומרים שעיקר התקיעות נשארו תקיעות דמעומד וכלשון המג"א (ס"ס תקצ) "שהם עיקר", וכל התקיעות דמיושב הם אך ורק לבלבל השטן. ולכאורה הי' נראה שיש כאן קושי להבין מה הטעם ניתקנה הברכה קודם תקיעות דמיושב הרבה לפני קיום המצוה מן התורה בתקיעות דמעומד, וניתן לדמות הדבר למה דאיתא בפסחים (ריש דף קטו) דמי שאין בידו שני סוגי ירקות לכרפס ולמרור – ויש בידו רק מרור, מברך על אכילת הכרפס בפה"א ועל אכילת מרור, אף על פי שמצות מרור יקיים בהמשך, וכך גם הברכה כאן. הרי דאף שלדעה זו עיקר התקיעות הם התקיעות על סדר התפילה, ובכל אופן התירו להפסיק בתפילה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד הוא הדין דאפשר להפסיק בוידוי, בין הסדרים בתקיעות דמיושב.
בעומדי בזאת ברצוני להעיר, כי גם אם אומרים הוידוי לא יזכירו שמות המלאכים שבנוסח הוידוי ושמעתי כמה וכמה פעמים מרבינו מרן שליט"א, שהגאון ר"י שטרן מחבר שו"ת זכר יהוסף שהי' רב בשאוויל שלח בענין זה להגה"ק הלשם שבו ואחלמה והשיב לו שלא יזכירו שמות המלאכים בנוסח הוידוי (ועיין שו"ת זכר יהוסף ח"ד סי' רי ואכמ"ל).
