או"ח ב' סימן קל"ד
דין חולה בתשעה באב
שאלוני אודות חולים אשר לדעת הרופאים אין להם לצום בת"ב אם ראוי שיקפידו לאכול בשיעורים, וכן אם לדעת הרופא מותר להם לצום כמה שעות ביום האם מחויבים לעשות כן. ועוד הוסיפו לשאול, במקרה שלדעת הרופא אינם מחויבים לאכול אך מחויבים לשתות האם מותר להם לאכול.
א. הנה זה פשוט דלענין יוה"כ מבואר בשו"ע (תריז, תריח) דחייבים להקפיד בכל הדברים האמורים לעיל, אלא דיש לעיין מה הדין בת"ב. בפסחים (דף נד ע"ב) שנינו "אין בין ת"ב ליו"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר", וכתב הטור (סי' תקנד) "ואיסור אכילה ושתיה בו (בת"ב) כדרך איסורו ביו"כ, אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכים אותו מכת מרדות". אמנם בטור הביא (בסי' תקנ) שגם י"ז בתמוז, ג' בתשרי וי' בטבת, הם מדברי קבלה ותקנת נביאים. וכן הוא בר"ן (פ"ק דר"ה דף ה ע"א בדפי הרי"ף) דכל התעניות חשיבי דברי קבלה. ואף שהם דברי קבלה הרי בגמ' ר"ה (יח ע"ב) מבואר שבגלל שהיתה מציאות של "רצו מתענין" בתקופה מסוימת, יש כמה קולות בתעניות אלו.
ב. והנה בג' צומות, מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות (סי' תק"נ וסי' תקנד ס"ה), ומקורו מדברי המגיד משנה (פ"ה מהל' תענית ה"י) ואילו לגבי ת"ב כתבו הטור והשו"ע שמעוברות ומניקות מתענות ומשלימות, אמנם חיה כל שלושים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אין צריכין אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן, וכתב הרמ"א "ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול". ובט"ז (ס"ק ד') הביא דברי הב"י בשם הגהות מיימוני שר"ת התיר ליולדת לאכול בצום גדליה אעפ"י שהיתה אחר ז' ללידתה (ודין חיה אחרי ז' ראה סי' תריז וע"ע ביה"ל סי' של ד"ה ללידתה כל שלשים) ואעפ"י שצום גדליה מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה, משום דצום גדליה ושאר ג' צומות מבואר בגמ' ר"ה (דף יח) דהיו תלויים "ברצו מתענים רצו אין מתענים". ולכן כותב הט"ז דשאני ת"ב דמבואר בגמ' ר"ה (שם) דלא היה תלוי ברצו, משום שנכפלו בו צרות ולכן נשאר חיוב גמור מדברי קבלה, וז"ל "אפשר דמשו"ה נהגו להחמיר" ומשו"כ הרש"ל והט"ז החמירו בדין ת"ב.
אמנם מה שברירא ליה לט"ז דחומרתו של ת"ב נובעת מכך שאין בת"ב ענין "רצו מתענין" ונשאר בו דין דברי קבלה בניגוד לשאר צומות לא ברירא לפני יהושע בסוגיה דראש השנה (שם ד"ה הואיל והוכפלו) שכתב שגם בת"ב לא היו מתענים בזמן הבית אפי' כשאין שלום ואם כן "לא נשתנה ת"ב משאר תעניות אלא לאחר חורבן בית שני שהוכפלו בו צרות". ובטו"א (מגילה דף ה' ע"א) בהא דרבי רצה לעקור ת"ב הביא דברי הרשב"א שכתב דכמו דבשאר צומות אמרינן רצו מתענין רצו אין מתענים כאשר אין שמד ואין שלום ה"ה נמי בת"ב, והא דאמרינן התם דת"ב לאו ברצו תליא הואיל והוכפלו בו צרות לאו מדינא הוא אלא שנהגו כן. וכן מפורש גם בדברי הריטב"א ר"ה (שם) שכתב "ועל דרך הזה היה רוצה לעקור ט' באב, כלומר מחומרי תעניות לפי שאף הוא היה [תלוי] ברצון, דקרא על כולי צומות כתוב בשווה, תדע שאלמלא כן היאך היה יכול לעקרו הא אין ב"ד יכול לבטל וכו' אלא ודאי אף ת"ב תלוי ברצון מגזירת נביאים".
הרי, דלדעת הט"ז מסתבר דבת"ב נשאר הדין של דברי קבלה ואילו בשאר תעניות סומכין ע"כ דבעיקרם תליא "ברצו מתענין", אולם למבואר בדברי הרשב"א הריטב"א והפנ"י, גם ת"ב תליא בהא ואם כן החומרא של ת"ב הינה רק מדרבנן, ולא מדברי קבלה.
ג. והנה בבואנו לדון בדין חולה בת"ב, לכאורה הי' לנו לומר דעפ"י אותם דס"ל שאין בת"ב דין מיוחד של דברי קבלה, אם כן חולה שלא גזרו עליו תענית בת"ב יכול לאכול כרגיל וכמו שכתב באבני נזר (או"ח ח"ב סי' תק"מ) בתשובתו לחתנו שהזהירו שלא יתענה כלל אף על פי שלדעת הרופא יכול החולה להמתין – אמנם בקושי – עד חצות, וטעמו ונימוקו דבמקום חולי לא גזרו, והוסיף האבנ"ז דאע"ג דהט"ז כתב להחמיר ביולדת אחרי שבעה כי אין בת"ב הדין של רצו מתענין רצו אין מתענין וא"כ ת"ב חשיב דברי קבלה ומחוייב להתענות, הרי מדברי הרשב"א והריטב"א (הנז"ל) בסוגי' דר"ה (יח ע"ב) דגם ת"ב ברצו תליא מילתא וחכמים גזרו בת"ב להתענות ולכן הוי ת"ב מדרבנן, ומהמשך לשונו של האבנ"ז משמע שמכיון שהט"ז לא ראה דברי הרשב"א והריטב"א כתב להחמיר בת"ב אבל אם הי' הט"ז רואה דבריהם הי' פוסק להקל בחולה וביולדת אחרי שבעה, וכך כותב האבנ"ז "ובזמן הט"ז לא הי' החידושי הרשב"א בדפוס שנדפס פעם ראשונה בזמן המשנה למלך וחידושי ריטב"א ר"ה נדפס ראשונה בזמנינו לכן ברור שלא להתענות כלל ותאכל מיד בבוקר" (אגב גררא, רואים דהאבנ"ז ס"ל שאם נדפס כת"י של אחד מהראשונים שלא ראו אותו האחרונים אנו אומרים שאם האחרונים היו יודעים מדבריו היו מודים לו, ואיננו חוששים שכת"י לא הי' במסורת אצל גדולי ישראל כדעת מרן החזו"א, וראה מ"ש בזה לעיל בענין תשובת הרמב"ם אודות עמידה בעשרת הדברות).
אמנם דברי האבני נזר אינם מוסכמים לכו"ע וכמ"ש החתם סופר (או"ח סי' קנז) בדין עליה לתורה בת"ב של חולה שאינו צם, ופסק החת"ס דיכול לעלות לתורה הואיל וגם החולה חייב בתענית וז"ל "וכי החולה אינו מחוייב בדבר התענית ואינו מתענה בו, והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתיה לא יאכל, ואם די לו באכילה פעם אחת לא יאכל ב' פעמים, ולא יותר ממה שצריך". הרי דלדעת החת"ס על החולה להקפיד לאכול את מינימום הכמות במרווח הזמן הגדול ביותר, ואפילו להפריד בין אכילה לשתיה וכאשר די לו בשתיה אסור לו לאכול. ולפ"ז ה"ה דאם סגי בפחות משיעור אסור לו לאכול כשיעור, וכן כתב במהר"ם שיק (סי' רפט). אמנם ראיתי שבשבט הלוי (ח"ד סי' י נז ) כתב מורנו הגאון הגדול רש"ה וואזנר שליט"א שבשו"ת חתם סופר לא נזכרת חובת ההקפדה לאכול פחות מכשיעור אם די לו בכך, ובעוניי לא זכיתי להבין דבריו שהרי אפילו אם הדברים אינם מפורשים בחתם סופר הרי הם נלמדים מכח קו"ח מדבריו, שהרי החתם סופר כתב שאם צריך לאכול רק פעם אחת אסור לו לאכול ב' פעמים – והרי כשאכל פעם אחת כשיעור כבר ביטל הצום ואעפ"כ כתב החת"ס שלא יאכל ב' פעמים וא"כ כאשר לא ביטל הצום כשדי לו לאכול פחות מכשיעור (שבכה"ג לא חשיב ביטל הצום ראה שו"ת ריב"ש סי' רפז, ובמג"א סי' תקס"ח סק"ב) ומבחינתו סגי בהכי – הרי ברור שלפי החת"ס אסור לו לאכול כשיעור, וכעין זה כתב המרחשת (סימן יד ד) מדיליה ולא הזכיר את החת"ס "וזכורני כשהייתי חולה בתשעה באב והיה' קשה עלי התענית נהגתי בעצמי לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא אהי' מאבד תענית של אותו יום שהיא מדברי קבלה וחמור כשל יוה"כ".
ובמושכל ראשון הי' אפשר לומר שכדברי החת"ס כתב המ"ב להקפיד על שיעורים בת"ב, וכמבואר בביה"ל (תקנד, ו ד"ה דבמקום חולי) ומקורו מספר פתחי עולם (סק"י) שהורה שבזמן מגיפת החולירע באופן שאינו חזק "יאכל פחות מכותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמו שכתב השיעורים בשו"ע (סי' תרי"ח), וכן יש להורות לשואל בתשעה באב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי", אולם לכשנעיין נמצא שאי אפשר להוכיח דהמ"ב ס"ל כדעת החת"ס – דעד כאן לא אמר המ"ב דבריו אלא באדם בריא בזמן המגיפה שחיישינן שמא יבוא לידי סכנה ובכה"ג שאפשר לו לצום ע"י אכילת שיעורים ולא לבוא לידי סכנה למה יבטל הצום, אבל בחולה שלא גזרו עליו לצום לא מצאנו שלדעת המ"ב מחוייב בשיעורים.
ד. ובהא נחתינן לדינא, דמי שאינו חולה בת"ב אלא שיש סכנה שמא יחשף לסכנה ודאי שמותר לו לאכול רק דברים ההכרחים ביותר, וכל שיכול להמעיט בכמות האוכל ולהרחיק בין אכילה לאכילה עליו לעשות כן (אע"פ שהמ"ב כתב רק בדוגמא שדי לו בפחות מכשיעור ולא דן במקרה שדי לו באכילה א', מסתבר שכן צריך לנהוג).
אולם בחולה ממש, נחלקו בזה גדולי האחרונים אם גזרו עליו תענית ת"ב ואע"פ שהבנתי ממרן שליט"א כי מעיקר הדין מסתבר כדברי האבנ"ז דבכה"ג לא נתחייב בתענית וכמש"כ בקובץ תשובות (ח"א סי' נז) בתשו' למורנו הגרח"ק שליט"א, הרי למעשה כל שאין מזיק לו צימצום האכילה והרחקת האכילות זו מזו הן מבחינה רפואית והן בהרגשת החולה – ראוי לעשות כן.