או"ח ב סימן קי"ד

או"ח ב' סימן קי"ד

בדין אכילת כזית מצה בליל הסדר

אודות שאלתך לבאר ענין אכילת ב' זיתים בליל הסדר והוראות מרן שליט"א בענין זה.

א. בגמ' יומא (דף פ ע"א) אמר רבי כל השיעורים (האמורים באוכלין) כולם בכזית. ובהמשך שם יוצאים מן הכלל טומאת אוכלין ושיעור אכילה ביוה"כ. וכמבואר בגמ' פסחים (קח.) "השמש שאכל  כזית וכו' יצא" וא"כ חובת אכילת מצה בליל הסדר היא בכזית וכמש"כ הרמב"ם (פ"ו מה' חו"מ ה"א) "מצות עשה מה"ת לאכול מצה בליל חמשה עשר וכו' ומשאכל כזית יצא יד"ח".

ומשך זמן האכילה הוא בכדי אכילת פרס כמבואר בפסחים (קיד ע"ב) אכלה לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לאכילה יותר מכדי אכילת פרס".

והנה בשו"ע (ריש סי' תעה) מבאר המחבר "ויקח המצה כסדר שהניחם הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהם ביחד וכו' ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד".

הנה מתבאר דלדעת המחבר לכתחילה בוצעים מהעליונה ומן הפרוסה ואוכלים שני זיתים יחד, ובדיעבד אם אכל הכזית מעט מעט מועיל אם לא שהה כשיעור אכילת פרס (משנה ברורה ס"ק ט).

ותמה בביאור הלכה דלא מצינו בשום מקום בגמ' שיצטרכו לאכול ב' זיתים לקיים מצות אכילת מצה. ובהמשך כתב שמקור דברי המחבר הם מהרא"ש והמרדכי [עיין הערת מורנו פאה"ד הגר"ח שליט"א בסוף הסימן].

ב. להבהרת הדברים עלינו להתבונן בדברי רבותינו הראשונים באיזה מהמצות יוצא בה יד"ח, ובמקור החיוב לב' זיתים.

בגמ' ברכות (לט ע"ב) איתא "אמר ר"פ הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב". ובגמ' פסחים (קטו ע"ב) מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ובביאור הגמ' נחלקו רבותינו הראשונים, רש"י בברכות (שם) פי' דדין לחם עוני "צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה", ומשמעות דבריו שאינו דין באכילת הפרוסה, אלא הנחת הפרוסה בין המצות היא כדי שייראה לחם עוני, כלומר דין הבציעה מסתמא נשאר מן השלימה, ודין הפרוסה הוא דין ב"לחם עוני" להראותו כבוצע מן הפרוסה. אמנם רש"י ורשב"ם בסוגיא דפסחים (קטז) ביארו את דברי הגמרא "דרכו  של עני בפרוסה" שברכת אכילת מצה היא על הפרוסה, אלא דהואיל ובעינן לחם משנה כבכל יו"ט הרי ברכת המוציא ודין לחם משנה מקיים בשלימות, ואת מצות מצה מקיים בפרוסה.

והרי"ף בפסחים כתב (שם) "אע"ג דבכל יו"ט בעינן לבצוע על תרתין שלימין, מ"מ אתא לחם עוני וגרע לפלגא הלכך בצעינן על חדא ופלגא", ומתבאר כי לדעת הרי"ף הגם דיש דין לחם משנה שמחמתו מחוייב לבצוע על שלימות, במצה מקיימים דין לח"מ כשהאחת היא פרוסה וכפי שהבין הר"ן עי"ש (דף כה ע"ב בדפי הרי"ף). עוד למדנו שם שהפרוסה המיועדת לקיום מצות אכילת מצה, עליה גם מברכין את ברכת המוציא, "הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ליתעביד ביה אחריתי".

ולעומת דעת הר"ן דב' הברכות, של המוציא וברכת המצה, חלות על הפרוסה, מצאנו בדברי התוס' ברכות (לט ע"ב ד"ה הכל) דאי אפשר לומר ב' הברכות על הפרוסה משום דיש בזה "אין עושים מצוות חבילות חבילות".

ג. ויש להתבונן במה נחלקו תוס' והר"ן. דלהתוס' נחשב חבילות ולהר"ן לא נחשב חבילות. ואין לומר שהתוספות במסקנת דבריהם חזרו בהם והם מודים שאין בזה משום חבילות, דמה שכתבו במסקנת דבריהם זה רק שבברכות הנהנין אין דין חבילות, אבל לעצם עשיית המצוות בצורה כזו, יש בה משום מצוות חבילות חבילות. משא"כ לדעת הר"ן אין כאן כלל ענין של חבילות, ואדרבה, יש ענין לעשות כן מחמת דאיתעביד בה מצוה חדא יתעביד בה מצוה אחרת.

ויתכן לומר דמחלוקתם תלויה בביאור הדין דאין עושין מצוות חבילות חבילות.

הנה לדעת רש"י (ח ע"א) טעם אין עושין מצוות חבילות חבילות "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו", אמנם התוס' מו"ק (ח ע"ב ד"ה לפי) כתבו דאין עושין מצוות חבילות "שצריך שיהא ליבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו ממנה", כלומר שהחסרון הוא בכוונת המצוה. וזהו גדר במצוות צריכות כוונה (וידוע דהמהרי"ל דיסקין כתב דלדעת התוס', למ"ד שאין מצוות צריכות כוונה, אין גם חסרון של חבילות חבילות).

ומעתה כשמונחים לפניו ב' מצות, ואין רואים במה מקיים המצוה, הרי דלדעת רש"י אין בזה חסרון של  אין עושין מצוות חבילות חבילות דהרי אין נראה עליו כמשאוי וכך למד הר"ן. אולם דעת התוס' כשיטתם במו"ק דהחסרון הוא בכוונת המצוה, א"כ כל שיעשה ב' ברכות על הפרוסה יש בזה חסרון דחבילות חבילות.

ד. ומצאנו שיטה נוספת בראשונים שהיא דעת הי"א בר"ח וכן הוא בהג"מ על הרמב"ם בנוסח ההגדה (סוף הל' חו"מ אות ז) וכן הביא בפמ"ג מהתוס' והראב"ן, שמברך המוציא על הפרוסה, ועל אכילת מצה על השלימה.

ולכאורה שיטה זו צריכה ביאור, ויעוין בלבוש שביאר "כיון דברכת המוציא היא לצורך עיקר הסעודה, ועיקר הסעודה קרא הכתוב לחם עוני, צריך לעשות בלילה הזה ברכת המוציא על הפרוסה, דמה עני דרכו בפרוסה וכו', וברכת על אכילת מצה צריך לעשות על השלימה דהיא הידור מצוה".

נמצינו למדים ג' דעות עיקריות. דעה א', היא דעת רוב הראשונים שמברך המוציא על השלימה ואכילת מצה על הפרוסה. דעה ב', היא דעת הרי"ף והר"ן (וכ"פ הגר"א) שמברך שתיהם על הפרוסה ויש רק ב' מצות. דעה ג', היא דעת הר"ח ודעימיה שמברך המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה.

ומעתה נפן לבאר דברי המחבר. הנה בעלמא קיי"ל שמברכין המוציא אפי' על אכילת כל שהוא, וא"כ לכאורה היה די שיאכל כזית מהמצה שיוצא בה חיוב מצה ואילו מהמצה שמברך עליה המוציא די שיאכל כל שהוא, ולכן לדעה א' היה צריך לאכול כזית מהמצה הפרוסה וכל שהוא מהשלימה, ולדעה ב' די בכזית של הפרוסה, ולדעה ג' כזית מהפרוסה וכל שהוא מהשלימה. אולם כבר כתב הב"ח שלכתחילה המברך צריך לאכול כזית עיי"ש. והביא המג"א שיטתו  (בסי' קסז וכן בסי' תעה) שיש דין לאכול כזית מן הלחם שבוצע עליו עיי"ש, והגם שהמג"א ציין שלא ראה שנוהגין כן.

על כל פנים לשיטת הב"ח מתבאר דבעינן ב' כזיתים אפילו לשיטה א' – כזית מהפרוסה לקיום המצוה, וכזית מהשלימה כדין ברכת המוציא.

אלא שאם כן קשה, כמו שהעיר המג"א, שהרי אין נוהגין כן בכל הסעודות במשך השנה ואם כן למה מחמירין לנהוג כן בפסח.

ובט"ז כתב לבאר הדבר, דהואיל ויש כאן שני דברים שלכאורה סותרים זה את זה, מחד יש מעלה לקיים המצוה באותה מצה שמברך עליה משום דכיון דאיתעביד בה מצוה חדא יתעביד בה מצוה אחריתי, ומאידך יש כאן חיסרון של חבילות חבילות, לכן לוקח ב' המצות יחד ומקיים בזה המצוה. אלא שא"כ יש להתבונן לפי הט"ז באיזו מצה מקיים המצוה.

ובמ"ב ביקש לבאר דדעת המחבר היא לעשות פשרה בין שיטות הראשונים, שיטה א' דמברך על אכילת מצה על הפרוסה, ושיטה ג' דמברך על אכילת מצה על השלימה, ומשום כך בעינן שני זיתים.

והנה בין הטעם של המ"ב לבין הטעם שכתב המג"א איכא נפק"מ, דלטעם המג"א שהוא מצד שיש דין לאכול כזית מן הבציעה א"כ הוא דין רק על בעה"ב שהוא הבוצע ושאר המסובין יכולים לאכול כזית א' מן הפרוסה שבידם, ובכך סגי. ולטעם המ"ב שהוא כדי לצאת ידי דעת כל הראשונים, הן אותם שס"ל דבעינן שלימה לאכילת מצה והן אותם דבעינן פרוסה – הרי על כל אחד ואחד לאכול ב' זיתים.

והנה יש מגדולי ישראל שהנהיגו בעריכת סדר פסח שיהא לכאו"א מן המסובים ג' מצות כדי שיוכל לקיים המצוה, ואז לכתחילה יטול כ"א ב' זיתים מן המצות. וכן מובא בשם האגרות משה זצ"ל ולהבחל"ח מרן שליט"א. אמנם כשאין ג' מצות לפני כ"א מן המסובים ראוי שהבוצע יתן לכ"א לכה"פ משהו מן השלימה שהיא הלחם משנה  לרוב הראשונים, וכזית מן הפרוסה. ואם א"א יתן לפחות משהו מהפרוסה וישלים ממצות אחרות.

והנה המחבר כתב לאכול שני זיתים יחד, ובזה יש להזהר שלא תהא אכילה גסה, ובפרט אם רוצה לגמור לאוכלם בשיעור כדי אכילת פרס של שתי דקות, ובהרבה מקרים באכילה מהירה כזו אין זה דרך חרות, ולכן יש שנוהגים ליטול הזית השני בשיעור ר"ח נאה, ויש אף שנוטלים ב' זיתים של ר"ח נאה שיש בהם ביחד עכ"פ יותר משיעור זית כשיעור החזו"א.

ועוד יש להזהר במה שעורר מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שאם מכוון שייצא בפרוסה ואח"כ  מכניס ב' הכזיתים בב"א ובולע א' בכדי אכילת פרס ואח"כ השני אינו בכדי אכילת פרס יש לחוש שנתערבו ובכזית הראשון לא היה רק משל השלימה ולא יצא, וע"כ צריך לכוון שהכזית שבולע ראשון בו ייצא.

הערת מורנו פאה"ד הגר"ח קניבסקי שליט"א:

החזו"א אמר שטענת המ"ב נכונה וא"צ לאכול ב' כזיתים.