או"ח ב' סימן ע"ד
אם יש לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות
בנידון השאלה אם ראוי ורשאי לעמוד בשעת קריאת התורה כאשר קוראין עשרת הדברות.
א. מצינו עמידה במצוות שהיא דרך כבוד, ואפילו עמידה לפני עושי מצוה שהרי בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפני מביאי הביכורים (בכורים פ"ג מ"ג).
ולענין קריאת התורה – בטור (סי' קמא) כתב וצריך לקרות מעומד ובב"י (קמו סעיף ד) פסק דדוקא הקורא צריך לעמוד ואין הציבור צריכין לעמוד, וברמ"א שם הוסיף "ויש מחמירין ועומדין וכן עשה מהר"ם", והגר"א (ס"ק ט) פסק כהמחבר, וכבר הביא המ"ב (סקי"ט) בשם הב"ח (ריש סימן קמא) דגם המהר"ם מרוטנבורג "מודה דמדינא שרי, אלא דסבירא ליה דראוי להדר ולעמוד מפני שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאילו קבלה אותה שעה מהר סיני ובהר סיני היו כל ישראל עומדין". ולטעם זה דהעמידה בקריאת התורה היא משום דהוה כאילו קבלה באותה שעה, אפשר להסביר מנהגן של רבים בישראל לעמוד בקריאת עשרת הדברות אף על פי שאינם עומדים בשעת קריאת התורה, דבקריאת עשרת הדברות ודאי יש בזה זכר למעמד של קבלת התורה.
מאידך גיסא יש מקום לדון שלא לעשות כן, מהא דמצינו בחז"ל (ברכות יב ע"א) "אר"י אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות עשרת הדברות כמו במקדש אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים", ופירש"י "שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת", כלומר, החכמים חששו שעובדי עבודה זרה (ראה שם בצל"ח) יאמרו לעמי הארץ שכל שאר התורה חוץ מעשרת הדברות אינה אמת, ומשום כך אין אומרים עשרת הדברות בציבור, וכפי שכתב הרמ"א (או"ח א סעי' ה) על מש"כ המחבר, טוב לומר עשרת הדברות – "ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום אבל אסור לאמרם בציבור", הרי שאף שבבכור שור (ברכות יב) ובמחה"ש (תכט) בשם הלבוש כתבו שבזה"ז ליכא מינים, הרי להלכה אין אומרים בציבור וכמ"ש המ"ב (סקט"ז) "מפני הכופרים שיאמרו אין תורה אלא זו, ובפרט בזמנינו".
ועל פי זה דנו במנהג העמידה בקריאת עשרת הדברות, דתינח אם נוהגים כמ"ש הרמ"א (ס"ס קמו) לעמוד בשעת קריאת התורה אז אין הפרש בין קריאת עשרת הדברות לבין שאר קריאת התורה, אולם הנוהגים לישב בקריאת התורה ועומדים רק בשעת קריאת עשרת הדברות – יש מקום לדון שיש בזה בכלל "תרעומת המינים".
ב. מצאנו כמה מגדולי האחרונים שיישבו מנהגם של ישראל, וחד מינייהו הלא הוא מהר"ש אבוהב שכתב בשו"ת דברי שמואל (סי' רעו) דאין לחוש לכך וטעמו "תמצית הדברים שאין כאן מקום למינים לרדות כיון שכונתו היא מפורסמת וגלויה לכל [וכו'] דרך קימה שיש בה הידור כאילו הקבלנו פני השכינה במעמד הגדול והנורא ההוא", והוסיף בהמשך דבריו דלא שייך חשש תרעומת המינים "אלא היכא דליכא טעמא ברירה לעשות שינוי בין קריאת עשרת הדברות בכל יום לשאר התורה", ומכאן שבמקום שמובן הטעם שנוהגים הידור בקריאת עשרת הדברות "כאילו הקבלנו פני השכינה במעמד הגדול והנורא ההוא" ליכא למיחש.
והחיד"א (בטוב עין סי' יא ועוד מקומות) כתב טעם אחר לבאר דאין כאן חשש תרעומת המינים, דמכיון שאין קוראין רק עשרת הדברות לבדם אין לחוש, ולכן "הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה שהם קורים עשרת הדברות קורים איזה חלק מהתורה בס"ת לית לן בה, דמוכח דהכל אמת אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות [וכו'] ורוצים לעשות איזה זכר לקום באמירתן ובזה לא יש קפידא". הרי דגדולי האחרונים כתבו דדין תרעומת המינים נאמר דווקא לענין קריאת עשרת הדברות בתפילה בציבור, אבל לענין לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות בשעת קריה"ת, מכיון שיש בזה טעם נכון ליכא למיחש להכי.
אמנם בהגלות שו"ת הרמב"ם (מכת"י מהד' פריימן סי' מו), נמצינו למדים שלדעתו אין לנהוג כן. דהנה השואל כתב להרמב"ם כי נחלקו בדבר שני חכמים, האחד צוה לעמוד בקריאת עשרת הדברות והשני ביקש למנוע המנהג, ושורש דברי החכם האוסר מסוגית הגמ' בברכות הנ"ל בענין קריאת עשרת הדברות בציבור וכמש"כ "מעשה זו הוא מדרכי המינים", והוסיף האוסר, שעלינו לעשות פעולות בקום ועשה להוציא מלבן של אותם הכופרים ומכיון שהמינים סבורים "כי עשרת הדברות יש להם יתרון על שאר התורה" עלינו להזהר ולא לעמוד. מאידך החכם המתיר ביקש למצוא טעם למנהג מהא דבהר סיני שמעו הדברות בעמידה, ועל כך השיבו החכם האוסר בשתי דחיות, האחת כי אין ללמוד מכך דזה הי' ציווי לשעתו ולא ציווי תמידי, והשני' דהעמידה שם היתה לקראת הבורא יתב"ש ומשום ששמעו הדבר מפיו של השי"ת ואין ללמוד משם לגבי קריאת עשרת הדברות בציבור. עוד ביקש להביא ראי' כי ראוי לעמוד הואיל וכך המנהג בבבל, על כך השיב החכם האוסר כי התקנה בבבל היתה לעמוד לכבודו של החכם או ראש המתיבתא שאותו היו קוראים לעשרת הדברות וטעו הרואים ללמוד מכאן כי יש לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות.
והנה הרמב"ם בתשובתו תומך בדעת החכם האוסר לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות וכתב "וכך ראוי לעשות בכל מקום אשר מנהגם לעמוד, ראוי למנעם מזה בהיות שמגיע מזה הפסד האמונה שיבואו לחשוב בתורה שיש לה יתרון קצתה על קצתה וזה קשה עד מאד וראוי לסתום כל הפתחים המביאים לזאת האמונה הרעה". ואף כי נראה שמקור דבריו הוא בדינא דגמ' דתרעומת המינים וכמ"ש הרמב"ם בסוף התשובה, הרי בפשט סוגית הגמ' חלוק הרמב"ם עם רש"י, דלדעת רש"י החשש הוא שמא יבואו המינים ויאמרו לעמי הארצות ח"ו כי אין תורה מן השמים, ואולם לדעת הרמב"ם למדנו מדברי חז"ל שעלינו למנוע "כל פתח" שיביא מישהו לחשוב ח"ו על יתרון קצת התורה על קצתה. ומוסיף הרמב"ם וכותב, שאפילו אם זה הי' המנהג בבבל "אינה כלום לפי שאם נראה אנשים חולים לא [נחלה] אנחנו לבריא בסתם כדי שיהיו שווים", והיינו שהמנהג הוא מנהג מוטעה.
והנה לכאורה היה מקום לומר שאילו ראו החיד"א ומהר"ש אבוהב דברי הרמב"ם לא היו פוסקים כן, וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' כה סוף סעיף ב) "אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הדרי בהו".
וידוע מדברי הפוסקים כי יש הסבורים לחלק בין דברי רבותינו הראשונים אשר הועברו במסורה מדור לדור לבין דבריהם אשר נגלו מכת"י (עיין חזו"א או"ח סי' לט סק"ו ד"ה אח"כ וסי' סז סקי"ב) ותשובת הרמב"ם הזו נגלתה מכת"י. ואכן ראיתי בקובץ ישורון (כרך ב עמ' רב) תשובה שכתב אחד מהרבנים הגאון רבי צבי הירש גראדזענסקי שהשיב למי שהעירו על כך שבתשובות הרמב"ם כתב נגד המנהג לעמוד בעשרת הדברות, והשיב הרב הנ"ל בלשון חריפה "האמת אגיד ולא אכחד כי תשובות המיוחס להרמב"ם ז"ל לא נמצא אצל [וכו'] רק פ"א הביא אלי [וכו'] תשובות הנ"ל וראיתי כי נמצא שם כמה דברים הסותרים למ"ש הרמב"ם בספרו הגדול משנה תורה, ולבי אומר לי כי כמה דברים הנמצאים שם על שם הרמב"ם הוא לא אמת רק איזה תלמיד טועה כתבם ויחסו ע"ש הרמב"ם".
ואני בער ולא אדע רק זאת, שבעיקר הדבר לדעת מרן החזו"א תשובה הנדפסת מכת"י של חד מרבותינו הראשונים אין לה את התוקף כדברים שהועברו מדור לדור.
אמנם ראיתי כמה ממחברי זמנינו שציינו כי בתשובת מהר"י קשטרו אהלי יעקב (סי' לג) הוזכרה תשובת הרמב"ם הזו, ומשום כך באו למסקנה כי תשובה זו היתה ידועה מקדמת דנא, ולכן ודאי שכן יש להורות. ואחרי בקשת המחילה נדמה שסמכו עצמם ע"מ שציין המהדיר בתשובות הרמב"ם את שו"ת אהלי יעקב והוא לא הביא רק שבשו"ת מהר"י קשטרו מוזכרת חלק מהתשובה בלשון ערבית (אודות הקראים, שכותב שם הר"מ שהם אינם אלו שקראום חז"ל מינים), אבל המעיין בשו"ת יראה כי אין בדברים ציטוט מהרמב"ם אודות עמידה בשעת עשרת הדברות – ומי יודע נוסח התשובה המדויק (וראיתי שכבר העיר כן הגרא"י ולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן כו אות ד). אגב יצויין כי תשובה זו באהלי יעקב איננה של המחבר, כ"א תשובה של חכם אחר שהמחבר (מהר"י קשטרו) משיג עליו.
והנה גם אם יש מקום לדון עד כמה מחייבת תשו' הרמב"ם הנדפסת מכת"י, מצאנו לכמה מגדולי האחרונים שדנו בעצמם שאין לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, וכתבו הטעם כעין תשובת הרמב"ם שלא לשנות בין קריאת התורה של עשרת הדברות לשאר הקריאה. וראה מה שמובא בשם הגאון רבי אריה לייב שפירא מקובנא שביטל בקהילתו מה שנהגו לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות וכמ"ש בשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' יט) "וכן ראוי למחות במה שנוהגין העולם לעמוד בשעה שקורין בתורה פרשת עשרת הדברות וכמו ששמעתי בשם הגר"א ליב שפירא אבד"ק קאלווריא וקאוונא שהי' דרכו לישב אז במכוון כדי שיעשו אחרים כמוהו שלא לקום שהוא נגד דינא דגמרא". וראיתי גם במוריה (גליון קמט – קנ) שהובאו מקורות נוספים לכך שהגרא"ל ביטל עמידת הציבור בעשרת הדברות (ומתוך הדברים המצוטטים שם נראה שמעידי העדות לא היו שקועים בהלכות אלו וכמו שתמה שם מחבר המאמר (ע"ש) אבל כאמור לעצם הענין העדות נכונה שהרי כן הביא בזכר יהוסף). אמנם בישורון (כרך ב עמ' כג) הביאו עדות של הגרצ"ה גראדזענסקי שהעיד – שבוילנה, קובנה ונוברדוק וכן בשאר מקומות בליטא וזאמוט נהג כל הציבור לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות. הרי לנו כי היו דעות בין גדולי ישראל אודות עמידה בזמן קריאת עשרת הדברות, ועיקר טעם המורים שלא לעמוד הינו מחמת תרעומת המינים וכדו' הגם שיש שכתבו טעמים אחרים, וכמ"ש בספר חיים למהר"ח פלאג'י (סי' יז סעי' ג) "לעמוד בקריאת התורה בעשרת הדברות איכא יוהרא" אמנם יעויין שם מה שהסביר דלפי דברי תלמידי האר"י אין לעמוד כלל בקריאת התורה.
ובבואה לפני מרן רבינו שליט"א השיב שלדעתו מי שאינו רגיל לעמוד בקריאת התורה אין לו לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, אמנם בדיעבד אם ציבור המתפללים באותו מקום נוהג לעמוד, אזי יעמוד אף הוא, שלא יהא בבחינת עומד בין היושבים. ושמעינן מהא דאף שלכתחילה סבר דאין לעמוד, אין ליחיד לנהוג מחמת זה שלא כציבור.
וראיתי שענין זה שלא לשנות מהנהגת הציבור כבר כתבו החיד"א בטוב עין (שם) "ונראה דמאחר שנהגו העם כן לקום כולם בעשרת הדברות נראה שחייבים הכל לעמוד ואין לשום אחד להשאר יושב".
אלא דהחיד"א הביא שני טעמים מפני מה יש לעמוד, אף "שאינו מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה נעשה חיוב על הכל וכו' ואם לאו ח"ו בעיני ההמון נראה כמזלזל, ועוד דאמרו לא ישב בין העומדים". ומבואר בדבריו דהטעם שכתבו אלו האוסרים לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, שזה יביא לטעות אצל המון העם ולזלזל בשאר התורה, הוא גופא טעם לחייב לעמוד במקום שכל הציבור נוהג לעמוד וכמש"כ "ואם לאו, ח"ו בעיני ההמון נראה כמזלזל", וזאת בנוסף לטעם שלא יהא יושב בין העומדים. וראה שם בהמשך מה שהביא בשם מהר"י חגיז לבאר מה דאיתא (מגילה כב) שרב לא נפל אפייהו עי"ש. וראה עוד בפתחי תשובה (או"ח סי' קמו סעי' ד) ובאמרי בינה (או"ח ח"א סי' יג אות ד). וראה עוד בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סי' כב) דגם הוא סבירא ליה דהבא למקום שנוהגים לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות אסור לו לשנות מן המנהג, עי"ש מש"כ בגדרי תרעומת המינים (ולא אמנע מלציין כי ראיתי בספר תולדות של הגרמ"פ זצלל"ה שהחמיר מאד בענין לא יהא יושב בין העומדים, ופ"א נכח בהלוית המת והביאו לו כסא והפצירו בו שישב וסירב, ונימק טעמו בגלל שאינו יכול לישב בין העומדים).
הערת מורנו פאה"ד הגר"ח קניבסקי שליט"א:
אאמו"ר זצ"ל נהג לעמוד, והחזו"א ישב.
