או"ח ב' סימן נ"ב
בענין ברכה כשיוצא מבית האסורים
אודות מי שיצא מבית האסורים, אם יברך הגומל ומתיר אסורים.
א. חז"ל (ברכות דף נד ע"ב) תיקנו שארבעה חייבים להודות, והיינו לברך ברכת הגומל, וחד מהם היוצא מבית האסורים, ומבואר שם ברא"ש (סי' ג) ד"ברכת הגומל במקום תודה נתקנה", וכמו שסידר בעל החיי אדם סדר אמירת קרבן תודה (נדפס בחיי אדם אחרי סימן סט וראה מ"ב סימן ריח סקל"ב).
והנה לדעת המג"א (ריש סימן ריט) מברכים הגומל רק אם נחבש על עסקי נפשות, ומבאר הבאה"ל (שם ד"ה חבוש) דגם זה רק כשהיה חשש שמא יגמר דינו למיתה, אולם אם נענש רק בישיבה בבית האסורים ואינו בסכנת נפשות, אף שנחבש על עסקי נפשות אין מברך הגומל בצאתו מבית האסורים. ופשוט שהמג"א מדבר רק לגבי חיוב ברכת הגומל מדין יוצא מבית האסורים, אבל אם המצב בבית האסורים גופא הינו בחזקת סכנה – יודה המג"א דצריך לברך אף שיושב על עסקי ממון.
לעומת דעת המג"א ודעימי' מצאנו לחבל אחרונים (ראה בברכ"י ובא"ר שם) שכתבו לחייב ברכת הגומל ביוצא מבית אסורים אף אם לא הי' סרך סכנה, ותמכו יתדותם בדברי הרבינו יונה (דף מג ע"א ברי"ף) שהביא בשם רב האי גאון "וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו גדולה כל כך".
ועיין במחה"ש (שם) דמבאר דברי רב האי גאון דכונתו דחבוש בעבור ממון ולא על עסקי ממון, והיינו שסיבת המאסר על עסקי נפשות אולם תכלית החבישה לעונש ממוני בלבד, וא"כ אין זו סכנה כ"כ ואעפ"כ סובר המג"א דכיון דנחבש על עסקי נפשות יברך הגומל [ודלא כהבאה"ל].
וכבר הביא בשיורי ברכה דלכאורה מחלוקת זו – תלויה במחלוקת המחבר והרמ"א אודות ברכת הגומל על חולי שאין בו סכנה דלדעת המחבר מברכים ולדעת הרמ"א אין מברכים. והיינו דלדעת המחבר באותם ארבעה שחייבים להודות ובכללם חולה שנתרפא אין צריך שיהא חולה שהיתה בו סכנה, וא"כ ה"ה ביוצא מבית האסורים, ואילו לדעת הרמ"א בעינן הצלה ממות לחיים. אולם המג"א ודאי לא ס"ל דתליא האי בהאי שהרי המג"א אזיל בדעת המחבר לחייב חולה שאין בו סכנה בברכת הגומל ואף על פי כן כתב שהיוצא מבית האסורים בלא סכנה לא יברך.
ב. הלכה למעשה שמעתי ממרן שליט"א שכל שלא הי' סכנת חיים בהיותו בבית האסורים לא יברך הגומל. אולם אמר רבינו (במענה לשאלת הגה"צ ר"ד סגל שליט"א בשם אסיר שהשתחרר) כי נראה דיש מקום שיברך מתיר אסורים.
וראיתי שכן כתב בקצות השלחן (סי' סה בדי השלחן ס"ק ד) אמנם שם הציע שיכוין בברכות השחר באומרו מתיר אסורים – גם על שיחרורו, ושבתי ושאלתי למרן שליט"א בזה, והסכים שאם אכן האסיר יודע שהוא עתיד להשתחרר באותו יום יכול לכוין בברכות השחר בברכת מתיר אסורים והרי זה עולה גם על שחרורו מן הכלא.
ולא אמנע מלהביא כי ראיתי מי שרוצה להוכיח מספר לקט יושר דאין לברך ברכת מתיר אסורים ביוצאו מבית האסורים, דלא כמו שהבאנו בשם מרן שליט"א אולם נדמה לענ"ד שלכאורה אין מדבריו ראיה, וז"ל הלקט יושר (מהדורת פריימאן עמ' 40) "וזכורני שא' בני ריינוס כשאחד יוצא מבית האסורין חבריו שופכין מעט מים על פניו ואומר לו ברוך מתיר אסורים ובאושטריך אינם נוהגים כן, והי' משבח בזה המנהג בני אושטריך, כי מה יש להשיב לשבוי על זה כשמשבח אחד להקב"ה או למה משבח עתה יותר משאר פעמים". ונראה מלשונו כי מנהג אנשי ריינוס הי' כי בצאת האסיר מבית הכלא, הי' אחד מחבריו של המשתחרר מברך ברכת מתיר אסורים, ולכך שיבח רבו של הלקט יושר (בעל התרומת הדשן) את מנהג אנשי אוסטריך שלא נהגו כן, ותמה על מנהג ריינוס משני טעמים, הראשון, שהשבוי שהשתחרר אינו מברך כלל, והתמיהה השניה מה טעם שחבירו מברך. ולפ"ז אין ראי' מדברי הלקט יושר שהאסיר אינו צריך לברך, אלא שתמה על כך שאחרים מברכים.
ובהא נחתינן לדינא לדעת מרן שליט"א – היוצא מבית האסורים כשאין בזה סרך נפשות לא יברך הגומל אך יש מקום לומר שיברך מתיר אסורים.
