או"ח ב' סימן מ"ט
גדרי צירוף לזימון
שאלתך בדבר מי שמוזמן לסעודה ואינו חפץ להשאר עד סוף הסעודה, אם יכול להסתמך על כך שהוא יושב בשולחן נפרד שאין בו חיוב זימון ולא להמתין עד לסיום הסעודה, ואם עצה זו אינה נכונה, מה ביכולתו לעשות אם צריך לעזוב המקום קודם סיום הסעודה.
בגמ' ברכות (נ ע"א) "שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה'. ששה נחלקים עד עשרה, עשרה אין נחלקים עד עשרים" וברש"י (ד"ה אינן) "דאיתחייבו להו בזמון" – ובגדר איסור להיחלק דנו הנו"כ דפשטות הדברים שאם התחילו לאכול יחד נתחייבו בזימון ואסור לאחד לפרוש, ואם פירש איסורא קעביד, אמנם המ"ב, (סי' ר סק"ה) הביא הב"ח שהיקל במקרה שסיים לאכול קודם שגמרו השנים האחרים שיכול לברך בפנ"ע כל שלא סיים לאכול עמהם, וציין המ"ב דרוב האחרונים חלקו על הב"ח, ומסיק המ"ב להקל דווקא שהדבר נחוץ מאד כגון שנוגע להפסד ממון, והאחרים אינם מוכנים להפסיק מסעודתם כדי שיזמנו עליהם.
אמנם מה שכתבת שיש לצדד להקל ולומר שכשאוכלים על שולחנות נפרדים אינם מצטרפים לזימון, מילתא דא – בזה"ז, לא סבירא ליה למרן רבינו שליט"א, ואפרש הדברים.
הן אמנם דעת מרן השו"ע (קסז סעיף יא) דלהוציא אחרים ידי חובתם בעינן דווקא שולחן אחד, והוא הדין לזימון [ויש לעיין במחלוקת הראשונים בדבר חובת הכוונה החיובית להצטרף לזימון וראה מ"ש הביה"ל (סי' קצה ד"ה שתי חבורות)], אולם כתב הגר"א (שם) דאגב שיטפיה מקודם העתיק המחבר ב"שלחן אחד" (ע"ש) ובאמת סגי כשיושבים ואוכלים יחד ואינם מפוזרים בשביל לצרפם (עיין ביה"ל סי' קסז ד"ה בלא הסבה). והמג"א (סקכ"ו) ביאר דברי המחבר דבבית דאיכא שולחן ואין כולם אוכלים על שולחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו מקום מתחלה. ולפי דברי המג"א אמר מרן שליט"א דגם להשו"ע בזה"ז לא בעינן שולחן אחד דוקא, דרק בזמנם שהיה שולחן גדול שסביבו ישבו המסובים, הרי היוצא מהשולחן גילה דעתו שהוא פורש מהסעודה הכללית, מה שא"כ היום שהנוהג הוא שהסועדים יושבים בסעודה אחת סביב הרבה שולחנות קטנים הרי גם באופן זה נחשב שכולם מצטרפים לסעודה ועל כן אינם יכולים לילך מבלי לזמן כדין.
אמנם מאידך גיסא, שמעתי ממרן שליט"א עצה ליפטר מחובת זימון ע"י שבנטילת ידים יכוון שאינו רוצה להצטרף עמם לסעודה ולהתחייב בזימון ואז רשאי ליחלק. ואע"ג דהאשל אברהם מבוטשאטש (ריש סימן קצג) כתב דאי אפשר ליחלק דלא פלוג רבנן ע"ש, הרי חבל אחרונים ס"ל הכי, ועיין בהגהות חכמת שלמה (שם) וכן בערוך השלחן (סעיף יט) וראה לשונו של שו"ע הרב (קסז סי"ח) אודות קביעות המועילה לצירוף "ומכל מקום רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף", ושב וכתב כן בהמשך (סימן ריג) "אלא א"כ תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת שאז לא נקבעו כלל יחד כמו שכתוב בסימן קצג" [בשו"ע הרב שלפנינו חלקים מסימן קצג חסרים]. וראה אגרות משה (או"ח ח"א סי' נז) שמעיקר הדין גם סובר כן. ושמעתי מרבינו שכן הורה מרן החזו"א זצוק"ל (רק שרבינו הוסיף שאינו יודע אם כתב כן בספרו). אכן הוראה זו מופיעה בארחות רבינו (ח"ג עמ' רכ) שהורה כן למורנו הגרח"ק בהיותו בישיבה ומיהר לחזור ללימודו, שיכוון כשנוטל ידיו שאינו רוצה להצטרף לזימון בעשרה רק לשלשה, והגרח"ק שאלו שא"כ יכוין גם שלא להצטרף לשלשה והשיבו החזו"א שאין כדאי לבטל זימון בשלשה.
ומדברי רבינו הבנתי שמעיקר הדין אפשר בשעת הצורך לעשות עצה זו גם בענין זימון שלשה. וכשזכיתי לדבר בענין עם מורנו הגרח"ק שליט"א, שב והדגיש דאה"נ גם דעת מרן החזו"א היתה ש"אין כדאי" לבטל מזימון, אולם מעיקר הדין ניתן להשתמש בעצה זו גם בזימון שלשה.
