או"ח ב' סימן ל"א
אם מותר לעקור רגליו באמצע התפילה כשממתינים עליו
בדבר רב ביהכנ"ס אשר מידי פעם מבקש להאריך בתפילתו, והש"ץ ממתין עליו שיסיים תפילתו – והוא מתקשה להתפלל במנוחת הנפש בגלל שהציבור ממתין לו – אם יש לו עצה לפסוע לאחוריו באמצע התפילה.
א. לעצם מנהגם של ישראל להמתין על רב המקום עד שיסיים תפילתו, יעויין ברמ"א (סי' קכד סעי' ג) שהביא שאין לש"ץ להמתין על יחידין בקהל שמאריכין בתפילתן אפילו הם חשובי העיר (ועיין בשו"ת בנימין זאב סי' קסח), וכתבו הנו"כ וכ"ה במ"ב (סקי"ג) שכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב"ד, אמנם לא כתב המ"ב שהטעם הוא מחמת כבוד התורה או כבוד הרבנות, ואולי כי מחמת כן לא היו ממתינין שהרי הדבר כרוך בטירחא דציבורא ולא שבקינן הא מקמי הא. אלא נתן המ"ב טעם אחר להמתנה על האב"ד מחמת שאחרי התפילה יש קביעות לימוד יחד עם הרב ואם לא ימתינו לו יגרם ביטול תורה. והנה אף שטעם זה אינו קיים בכל המקומות, הרי כבר נהגו עלמא להמתין לרב המקום. ומסתמא מחמת טעמים נוספים כמו שהביא במג"א דהטעם כדי שיחידים המתפללים מילה במילה יוכלו לענות קדושה, ולשון הא"ר (סק"ו) "והאידנא ממתינין על הרב שבעיר ונראה טעמא שלא יתפללו הקהל במהירות כל כך כשיאמרו בלאו הכי צריכין אנו להמתין".
והנה הנו"כ כתבו שעל הרב ואב"ד לא להאריך הרבה בתפילתם, וטעמם משום טירחא דציבורא, ועוד הוסיפו ראי' לכך מהא דרבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה (ברכות לא ע"א), ועוד הוסיף הא"ר שהרב יקדים לבוא לביהכנ"ס קודם כדי שלא ימתינו עליו, והמ"ב הביא בשם הא"ר שעל הרב להקדים לבוא לתפילה והשמיט את הדין שלא יאריך בתפילתו.
ב. בבאר היטב (שם) הביא בשם ספר חסידים (סי' תשפד) שאם אחד "צריך להאריך בתפילה וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחריו בשעה שמתחיל החזן אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור", ומימים מקדם ראיתי בספר צבי וחמיד אשר ביאר כמה ענינים בגדרי תפילה בציבור (לדוגמא, יעויין שם במה שהאריך לבאר בסי' ט שתפילה בציבור לא הוי אלא א"כ עשרה מתפללים מתחילים תפילת שמונה עשרה בשווה ע"ש) ובתוך הדברים (חידושים לב"ק עמ' לג) ראיתי דבר פלא, שביאר שם גדרי טירחא דציבורא ואפילו טירחא דיחיד – וכתב להוכיח מדברי הספר חסידים הנ"ל עד כמה חמור ענין של טירחא דציבורא אשר מחמתו מותר לילך באמצע התפילה.
ואשתומם על הדברים שהרי המעיין בספר חסידים יראה שהתיר לילך לאחוריו רק משום שלא יוכל לכוין משום שמתלוצצים עליו, שהרי כך כותב הספר חסידים בתחילת הדברים "שאם יהא יושב ועיניו סגורות יתלוצצו עליו, לא יסגור עיניו לפי שלא יוכל לכוין כמו שהיא", ואחרי כן ממשיך הס"ח "חכם אומר לתלמידיו כשמתפלל אחד לפני התיבה אם מקצר התפילה ואני איני יכול לקצר אני עושה עצמי כמשתחוה למודים ועדיין לא הגעתי לשמע קולנו וכשמתחיל ברוך וכו', אני הולך לאחורי כאילו גמרתי תפילתי כדי שלא יתלוצצו עלי וכו' והקב"ה יודע שלא הלכתי אחורי אלא שלא יתלוצצו עלי ולא הייתי יכול לכוין והכל לפי לב האדם". אם כן אין לנו מקור מהספר חסידים להתיר לילך לאחוריו באמצע תפילת שמ"ע כדי שלא ימתינו לו ומשום טרחא דציבורא, אלא רק כדי שיוכל לכוין בתפילתו כראוי.
אולם ראיתי לגדולים אשר בארץ המה שגם הם למדו מדברי הספר חסידים כפי שהבינם הצבי וחמיד, וראה מ"ש בגנזי חיים למהר"ח פלאג'י (מערכת טי"ת, אות טז) "ועיין בסה"ח סי' תשפ"ד דבשביל טירחא דציבורא ושלא ילעיגו עליו יהי' כורע בשמע קולינו כאילו הוא במודים ויחזור לאחוריו כאילו גמר העמידה", הרי דמהר"ח פלאג'י למד מדברי הס"ח, שמותר ואולי אפילו צריך לפסוע באמצע תפילה גם משום טירחא דציבורא, וגם מחמת טירדת הכוונה. ואף שבעוניי איני מוצא בספר חסידים שהתיר לילך משום טירחא דציבורא הרי הוראת המהר"ח פלאג'י ברורה שמותר לפסוע באמצע התפילה אף משום טירחא דציבורא.
והנה עתה ראיתי כי בספר כף החיים (סי' קכד ס"ק יג) בעוסקו בדברי הס"ח (הנז"ל) כבר תמה על האחרונים שאינם מביאים דברי הס"ח במדויק, ואף האריך לכתוב "ואפשר שלא ראו דברי הס"ח בשורשן" יעו"ש מה שהאריך בזה. אולם המעיין שם יראה דהכה"ח התקשה בקושיא אחרת, שהאחרונים כתבו שההולך באמצע התפילה "הוא נגד דרך ארץ דה"ז כנטילת רשות" ומשום כך פיקפקו למה יהא מותר למי שמתלוצצים עליו לילך לאחוריו, הרי עליו לקיים בעצמו שלא לחוש למלעיגים. וכתב הכה"ח שאין טעם הס"ח להתיר מחמת בושתו מההתלוצצות אלא מחמת שאינו יכול לכוון והרי זו הליכה לצורך תפילה, ע"ש. אבל אין בדבריו התיחסות לדברי המהר"ח פלאג'י שהתיר מחמת טירחא דציבורא לילך באמצע התפילה, הגם שהערתו שאין לזה מקור בדברי ס"ח עולה לכאן ולכאן. ומכאן תשובה למה שכתב בערה"ש (סי' קכד ס"ח) כנגד המג"א שהביא את דברי הס"ח, וטעמו דלא מצאנו שמחשש מלעיגים ינהג אדם שלא כדין, ואדרבה עליו לקיים אל יבוש מפני המלעיגים, ולכן ביקש הערה"ש לאסור ההליכה כשמתלוצצים עליו, ועפ"י המבואר אין כאן היתר מפני המלעיגים אלא משום חובת כוונת התפילה.
ג. מעתה בנידון דידן שמפריע לשואל שממתינים בעבורו איכא שני הטעמים גם טירחא דציבורא ובעיקר טירדת הכוונה שאינו יכול להתפלל כראוי בגלל שטרוד ממה שממתינים עליו, הרי שבכהאי גוונא כתב הס"ח שיכול לפסוע ממקומו באמצע התפילה.
ואף דבמושכל ראשון נראים הדברים מחודשים, שהרי ידוע כמה חז"ל החמירו בהפסקת תפילה – ובעומדי בזאת אציין כי לפני שנים רבות שמעתי מרבינו מרן שליט"א, כי המבקש לידע כיצד חז"ל הקדושים התבוננו וקבעו את חובת התפילה, יראה עד כמה החמירו לאסור הפסקה בתפילה אפילו נחש כרוך על עקבו (סימן קד ס"ג), כלומר, חז"ל הבינו שיהודי הבא להתפלל צריך שיוכל לכוון ולהתפלל במתינות וכדין – למרות שנחש כרוך על עקבו (הגם שהבנתי מרבינו שכיום מסתבר שיהא מותר אף להפסיק ממש מחמת נחש ואכ"מ). ואף על פי כן בנידו"ד, צריך לומר שאם ההמתנה של הציבור מפריעה לו בעצם כוונת התפילה, חשיב כתינוק מטרידו וכבהמה באה כנגדו (ראה ריש סימן קד ומ"ב שם). ובפרט דהליכה קיל מהפסקה של דיבור ממש, ואין הפסקה של הליכה – נחשבת הפסקת התפילה, וקראה המ"ב (סי' קד ס"ק י) "קצת הפסק", ותמך דבריו בסתירת הדברים לכאורה שמצאנו בהלכות הפסקה בתפילה, שבמקום אחד (שם סעיף ב) כתב דאין לצאת ממקומו עד שיגמור תפילתו, ומחמת כן נהגו ביוה"כ להעמיד לש"צ "שטענדער כנהוג, בינו לתיבה ובעבודה מסלקין השטענדער ואין צריך לעקור רגליו" (מ"ב שם), הרי שהליכה פורתא ועקירת רגליו יש בה משום הפסקה. ומאידך גיסא, כתבו האחרונים (שם ס"ד) שאם נחש כרוך על עקבו יכול לילך למקום אחר, וכל מה שאסרו להפסיק היינו על ידי דיבור אבל בהליכה מותר, וביאר המ"ב דהליכה אינו הפסק גמור אלא הפסק קצת. ואם כן, כמו שבנחש כרוך על עקבו והוא מותר "הפסקה קצת" דהליכה, והוא הדין בנידון זה.
ואכן ראיתי בשע"ת (סי' קד) שכתב שמותר לו לרמוז לש"ץ שיתפלל כדרכו, והפסקה זו קיל טפי. ולכן אם די ברמיזה יעשה כן, וכן שמעתי ממרן שליט"א. אולם אם אינו יכול לרמוז, שמעתי ממרן שליט"א כי אם מפריע לו הדבר להתפלל בכוונה, מותר לו לילך ג' פסיעות באמצע התפילה ולהמשיך בתפילתו, וציין רבינו כי כן נהג זקנו בעל הלשם שבו ואחלמה זיע"א.
