או"ח א' סימן קמ"ט
חובת קריאת פרשת זכור בהברת אבותיו
בדבר קריאת התורה בפרשת זכור כשמתפלל בביהמ"ד שקוראים בו בהברה ספרדית אם צריך לטרוח לשמוע קריאת פרשת זכור בהברה אשכנזית כמנהג אבותיו, והאם יש להחמיר אף בקריאת שאר פרשיות.
שמעתי בשם כמה מורי הוראה פעיה"ק שהורו להחמיר ולהקפיד שישמע קריאת פרשת זכור בהברת אבותיו (כלומר לבני אשכנז, בהברה אשכנזית), ולכאורה טעם הדבר הואיל וקריאת פרשת זכור הינה מדאורייתא ובמג"א (סי' תרפה סק"ב) הביא בשם התה"ד דדעת הרא"ש דאף קריאתה בעשרה דאורייתא (עיין במ"ב שם ס"ק טז ובשעה"צ סק"ה), ולכן החמירו בקריאה זו, מה שאין כן בקריאת התורה בכל ש"ק דאינה מדאורייתא ולכן מקילים בזה.
אכן עפ"י מה שמתבאר במקראי קדש (סי' ז), ניתן ליתן טעם נוסף להחמיר בקריאת זכור לשומעה בהברה שנהגו בה אבותיו, דביאר שם דחלוקה קריאת התורה בכל שבוע שחובתה על הציבור ואילו קריאת פרשת זכור הכל מודים שחובתה על כל אחד ואחד מישראל, וכמו שכתב בזה בשו"ת בנין שלמה (סי' נד), וציין כמה נפק"מ בענין כגון, אם החסיר מילה אחת בפרשת השבוע בביהכנ"ס דאינו חייב לשמוע שוב, שהרי הציבור בכללו יצא יד"ח לעומת פרשת זכור. כמו כן בפרשת זכור אם אינו שומע בס"ת חייב לקרוא בחומש, מה שאין כן בשאר חיוב קריאת התורה. עוד כתב בבנין שלמה שמשום כך הידר הגר"א לעלות לס"ת לפרשת זכור ולקרותה בעצמו, הואיל והחובה עכאו"א הרי מצוה בו יותר מבשלוחו. וכן נהג מרן החזו"א זצוק"ל.
ועל פי זה כתב שם הגר"י כהן זצ"ל (בהערות הררי קודש) להוסיף טעם להוראה זו שיש הקפדה יתירה בשמיעת פרשה זכור דווקא בהברה שהוא רגיל בה, הואיל וחובתה על כאו"א והקורא מוציא את השומעים מדין שומע כעונה ולכן אינו יוצא אם שומע בהברה שאינו רגיל בה, לעומת זאת קריאת התורה חובתה על הציבור, ולכן אם קראו בהברה שהציבור רגיל בה יצאו יד"ח.
ב. והנה במקראי קדש (קריאת המגילה סי' יב), נוטה הגרצפ"פ לומר דאף בקריאת התורה על כל אחד לשמוע בהברה שהוא רגיל בה, דלדעתו שינוי הברה יש בו משום לשון אחר ובזה אין יוצאין יד"ח, (ויעויין עוד הר צבי או"ח סי' ד) דהלכה כרשב"ג במגילה (דף ח ע"ב) שאף בספרים לא התירו לשון אחר חוץ מלשון הקודש. [ורק בקריאת המגילה הואיל ויוצאין בכל לשון לא גרע הברה אחרת מלשון שבדו מליבם]. אמנם הביא בשם הגרא"י קוק שלדעתו שינוי הברה אינו שינוי לשון אלא חשיב כקרא ולא דקדק באותיותיה – ומשום כך בקריאת התורה יצא יד"ח. והנה זכיתי לראות דבר חדש יעויין בשו"ת חת"ס (ח"ו סי' פו) שכתב שטעמו של עזרא הסופר שקרא בתורה והעמיד תורגמן, מפני שהעם לא ידעו לשון הקודש, ולכאורה למה לא תיקן שיקראו בלשון שהעם הבין ולא הי' נזקק לתורגמן, וחידש בזה החתם סופר וז"ל: "אלא על כרחך שאי אפשר לצאת ידי חובת קריאה אלא בלשון הקודש, אע"ג דאלו נאמרין בכל לשון מסקי' פ"ב דמגילה ובסוטה, התורה בכל לשון, ופי' התורה עפ"י דרכו של רש"י היינו פ' זכור שהוא דאורייתא או מקרא ביכורים והוא יוצא ידי חובת דאורייתא בכל לשון, אבל לצאת ידי חובת תיקונו של מרע"ה או עזרא לקרות בתורה הוא דווקא בלשונה" עכ"ל החתם סופר.
והנה מדבריו של החתם סופר יוצא שאם ננקוט ששינוי הברה הוא בגדר לשון אחר אם כן בפרשת זכור יוצא בהברה אחרת, ואילו בשאר קריאת התורה שחיובה מדרבנן אין יוצאים יד"ח אלא בלשון הקודש ולכן חייב לשמוע הקריאה בהברת אבותיו.
אמנם להלכה, שמעתי מרבינו מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שמסתבר שבכל קריאת התורה יוצאים בדיעבד בהברה אחרת, הואיל ואינו חשיב לשון אחרת, ובפרט שגדולי חכמי הספרדים השתמשו במבטא זה, ואי אפשר לומר שהוא לשון אחר. רק אנו חייבים להמשיך להתפלל במבטא זה מדין אל תיטוש, אך בדיעבד יוצא יד"ח. אמנם בפרשת זכור ודאי שראוי לטרוח טפי לצאת יד"ח קריאת פרשת זכור בהברה אשכנזית מכיון שחובתה דאורייתא, ומוטלת חובתה על כאו"א, ואם כן חייב לצאת יד"ח בהברה שחייב בה.
